תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان

‍

S₁ הוא מסמן אניגמטי. הוא מציין ראשית (לוגית) שאיננה ראשית, מפני שלאקאן מפעיל עליו את ההיגיון הבא: המסמן מקבל את ערכו מהיותו בתוך יחס – יחס אל המסמן שלפניו ואל המסמן שאחריו. כזכור, זה מה שמקיים את נוסחת הסובייקט: סובייקט הינו מה שמיוצג על-ידי מסמן עבור מסמן אחר. לכן, מאחר ולכל מסמן יש, בהגדרה הסטרוקטורלית הזאת, מסמן קודם, תמיד יהיה מסמן אחד שלא יהיה כלול בקורפוס המסמנים של האחר הגדול. זהו S₁. אבל על-פי ההיגיון הזה, מרגע שאמקם אותו הוא כבר נכנס לספרייה של כל המסמנים ונכלל באחר הגדול. ברגע זה יהיה מסמן אחר –שלא נלכד ברשת המסמנים עד כה – שיהיה ראוי לתואר S₁. מהי, אם כן, הראשית? כיצד יכול להתקיים מסמן שראוי לשמו:  S₁?

דוגמא מעניינת לקוחה ממאמר שפרסם לאחרונה נשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט אהרון ברק[1], בהציעו מוצא מהפלונטר המשפטי שאנו אחוזים בו. ברק חושב שחוקה צריכה לשאוב את תוקפה מנקודה חיצונית לה (לחוקה עצמה), וכל השאלה היא מה תהיה נקודה זו (למעשה: מהי נקודת הראשית). במסגרת ניתוח מפורט, שהיריעה קצרה מלפרוס במסגרת זו, הוא מגיע למסקנה שנקודה חיצונית זו היא "רצון העם". אך זהו מושג עמום מכדי להישען עליו. במה – באיזה "חומר" מוחשי – יתגלם רצון העם? כדי למקם נקודה זו מצטט ברק את פסק הדין שלו עצמו בפרשת בנק מזרחי:

"כדי לקבוע חוקה, המצויה ברמה נורמאטיבית עליונה על חוק, נדרשת לכנסת נקודת אחיזה ארכימדית, המצויה מחוץ לחוקה או לחוק[2]".

נקודה כזו הוא מוצא במגילת העצמאות. מאחר וזו נכתבה על-ידי מועצת המדינה הזמנית אשר הורתה בהכרזת העצמאות כי תיקבע חוקה על-ידי "האספה המכוננת הנבחרת" (מה שהייתה אמורה להיות הכנסת הראשונה, שסמכותה המכוננת הוא צלה לכנסות הבאות מתוקף היות החוקה לא כתובה, אלא נצברת באמצעות חוקי יסוד).

אך מדוע לעצור שם? באיזה מובן קשיח ובלתי ניתן לערעור זו הופכת לנקודה הארכימדית הדרושה כדי לקבע חוקה? מדוע לא לקחת נקודות אחרות מזמנים אחרים? מדוע לא, למשל, ספר יהושע הנפתח בנאום פרוגרמטי מכונן של האל, או ספר שמואל א' בו חידוש המלוכה מיוחס בפירוש ל"רצון העם": וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹלאֲשֶׁר-אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ (שמואל א' י"ב, א'); או אפילו מעמד הר סיני?

מה נותן את התוקף (אם אכן) לקביעתו של אהרן ברק בדבר היותה של הכרזת העצמאות הנקודה הארכימדית לכתיבת חוקה? הרי ראינו שיש אפשרות לקבוע נקודות ארכימדיות אחרות. אני חושב שקביעה זו איננה במישור של ההוכחה – מה שניתן להוכיח – אלא של ההיווכחות, אבל זה בדיוק המישור הזה שמחולל קושי מאחר ובניגוד להוכחה הוא טבול בסובייקטיביות הכרחית.

[1] אהרן ברק "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה" משפט ועסקים כח 123 (2023).

[2] שם, עמ' 17.

‍

S1 هو دال مبهم يشير إلى بداية (منطقية) ليست بداية فعلية لأن لاكان يطبق عليها المنطق التالي: يتلقى الدال قيمته من كونه نسبيًا: للدال الذي يسبقه وللدال الذي يليه. هذا ما يؤسس صيغة الذات: الذات هي ما يمثله دال لدال آخر. لذلك، ونظرًا لأنه وبحسب هذا التعريف البنيوي لكل دال دال يسبقه، طالما سيكون هناك دال ما لن يكون مضمنًا في مجموعة دوال الآخر الكبير. هذا هو S1. لكن، وبحسب هذا المنطق، من اللحظة التي أموضعه فيها يكون قد دخل مكتبة جميع الدوال وضُمِّن في الآخر الكبير. سينتج هذا عن دال آخر لم يقع في شِباك الدوال بعد هو جدير بلقب S1. ما هي هذه البداية إذًا؟ كيف يمكن لدال أن يستحق لقب S1؟

مثال آخر مثير للاهتمام نجده في مقال كتبه رئيس المحكمة العليا المتقاعد القاضي أهارون باراك نُشِر مؤخراً ، يقترح فيه حلًا للدوامة القضائية الحالية. يرى باراك أن على الدستور أن يستمد صلاحيته من نقطة خارجية له (للدستور نفسه)، والسؤال بأكمله يتمحور حول تحديد هذه النقطة (ما هي نقطة البداية؟). في إطار تحليل مفصل، لا مكان للتوسع به هنا، يتوصل باراك إلى استنتاج مفاده أن هذه النقطة الخارجية هي "إرادة الشعب". لكن "إرادة الشعب" هو مصطلح مبهم للغاية بحيث لا يمكننا الاعتماد عليه. فيمَ، بأي "مادة" ملموسة ستتجسد إرادة الشعب؟ ولتوضيح هذه النقطة، يقتبس باراك حكمه في قضية بنك مزراحي:

"بغية وضع دستور يفوق القانون معياريًا، تحتاج الكنيست إلى نقطة ارتكاز أرخميدية خارجية عن الدستور أو القانون "

وجد باراك نقطة كهذه في وثيقة الاستقلال نظرًا لكونها كُتِبَت من قبل مجلس الدولة المؤقت الذي أمر في وثيقة الاستقلال بوضع الدستور من قبل "الجمعية التأسيسية المنتخبة" (التي كان من المفترض أن تشكّل الكنيست الأولى التي فوِّضَت سلطتها التأسيسية لدورات الكنيست اللاحقة كون الدستور لم يُكتب بل "تراكم" في قوانين الأساس).

لكن لمَ نتوقف هنا؟ وأي مفهوم صارم هو الذي يقف وراء اختيار هذا بالذات النقطة الأرخميدية اللازمة لوضع الدستور؟ لمَ لا نختار نقاط أخرى من أزمنة أخرى؟ لمَ لا سِفر يهشوع، على سبيل المثال، الذي يبدأ بخطاب تأسيسي من الرب، أو سفر صموئيل أول الذي تُنسب فيه استعادة الملكية لـ "إرادة الشعب" بوضوح: "وَقَالَ صَمُوئِيلُ لِكُلِّ إِسْرَائِيلَ: «هأَنَذَا قَدْ سَمِعْتُ لِصَوْتِكُمْ فِي كُلِّ مَا قُلْتُمْ لِي وَمَلَّكْتُ عَلَيْكُمْ مَلِكًا." (صموئيل 12:1)؛ أو نزول التوراة في طور سيناء ربما؟

ما الذي يعطي الصلاحية (هذا إن كانت هناك صلاحية أصلًا) لتصريح أهارون باراك بأن وثيقة الاستقلال هي النقطة الأرخميدية لكتابة الدستور؟ حيث سبق لنا أن رأينا أن من الممكن تحديد نقاط أرخميدية أخرى. أعتقد أن هذا القول القاطع ليس على مستوى الإثبات (أي ما يمكننا أن نثبته)، بل على مستوى التيقّن، لكنه مستوى يثير الصعاب لأنه، على عكس الإثبات، منغمس بذاتية اضطرارية.

‍

^[1] اهارون باراك"السلطة التأسيسية الأولية والقيود الملقاة عليها" القضاء والأعمال، 123 (2023).

^[2] المصدر السابق، ص. 17.

‍

שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9  [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?

הם צודקים... באופן קאנטיאני.

קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]

כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.

הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.

ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".

אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.

[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/

[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000    

https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000

[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/

[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״  ( תרגום שלי, ממ)  Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse.  Points, Seuil, 2004.

[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי

[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד

[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635

‍

‍

אנו שמחים להציג את "מבטים"!

קריאה אנליטית של המצב האקטואלי הופיעה כבר אצל זיגמונד פרויד אשר ייחס חשיבות לעניין החברתי דרך ניסיון להבין ולפרש את מאורעות החיים דרך נפש האדם (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; תרבות בלא נחת; מלחמה, למה?); המשיכה עם אמירתו של ז'אק לאקאן: "הלא מודע הוא פוליטיקה", המניחה את כובד המשקל של האנושות על השפה, תוך ניסיון לקרוא את האנושות דרך הסימפטומים של הציוויליזציה; ועם קריאתו של ז'אק-אלן מילר את התקופה הנוכחית כ"מודרניות נזילה"[1] והאקטים המעשיים שלו, חלקם במסגרת זדיג, שגילמו פירוש למצב הפוליטי-חברתי (פעילות שביצע בחזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, פעילות שארגן כהתראה לאפשרות בחירתה של מרי לה פן לנשיאות צרפת, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת).

בפונקציה והשדה של הדיבור והשפה כתב לאקאן: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו איפה שיוותר עליה. כי כיצד יוכל להפוך את הווייתו לציר של מַהַלְכֵי חיים כה רבים, זה שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה המגייסת אותו אל מַהַלְכֵי חיים אלו בתנועה סמלית. עליו להכיר היטב את הפיתול אליו מושכת אותו תקופתו אל תוככי היצירה הנמשכת של בבל, ולדעת את תפקידו כמפענח בריב של השפות״[2].

אנו מניחים פסקה זו כתזכורת לכך שהסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה. או כפי שהטיב לאמר מיגל בסולס בראיון שנערך עימו: "היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות"[3]. אנו מניחים פסקה זו גם כמצפן לפעולה, מצפן אשר מייצר הכרח ודחיפות לעסוק בשאלות דוחקות של זמננו.

"מבטים" הינו טור-דעה,ענף של כתב-העת פולמוס, שמשמש מסגרת פתוחה לקרוא ולכתוב את האקטואליה, את התרבות ואת החברה בכל פעם מחדש. בעברית ובערבית.

בכוונתנו לעמוד בקצב הפועם של ההיסטוריה הנכתבת – זוהי הזמנה לשאת בכובד ולתרום את מבטכם !

כתבו אלינו:  Polemosdigital@gmail.com

האורך המירבי של טקסטים שיפורסמו הוא כ- 2000 תווים.

צוות מבטים: קלאודיה אידן, חולוד תאבת סגיר, קרן בן הגיא.

[1]  בהמשך לפילוסוף זיגמונד באומן.

[2]  לאקאן,ז. (1953) "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה". כתבים, כרך א'. (תרגום, נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג. 2015, עמ' 301.

[3] ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP  הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור lacandigital.com.

‍

يسرنا أن نعرض لكم "رؤى"

ظهرت القراءة التحليلية للأوضاع الآنية منذ زيجموند فرويد الذي منح أهمية للجانب الاجتماعي في محاولته لفهم وتفسير احداث الحياة من خلال النفس البشرية (سايكولوجية الجماهير وتحليل الانا; القلق في الحضارة; لما الحرب؟ ); واستمرت مع مقولة جاك لاكان: "اللا شعور هو سياسة"، التي تضع ثقل وزن البشرية على اللغة، ومن خلال محاولة قراءة البشرية بواسطة الأعراض الحضارية; ومع قراءة جاك الان ميلر للفترة الحالية ك "حداثة سائلة"[1] وخطواته العملية، بعضها ضمن Zadig، والتي كانت بمثابة تأويل للوضع السياسي- الاجتماعي (خطوات قام بها في جبهات مختلفة بهدف تحرير المحللة الإيرانية ميترا قاديوار، نشاطات قام بتنظيمها كتحذير من إمكانية انتخاب ماري لا فان لرئاسة فرنسا، او بالنسبة لتشريعات بموضوع زواج المثليين في فرنسا).

كتب لاكان في مقالته وظيفة وحقل الكلام واللغة: "من لا يمكنه ان يلتقي في أفقه بذاتية فترته، من الأجدر به اذاً ان يتخلى عنها. اذ كيف له ان يحول كينونته لمحور مسارات حيوات عديدة، ذاك الذي لا يعرف شيئاً عن الجدلية التي تجنده نحو تلك المسارات في حركة رمزية. عليه ان يدرك جيداً الالتواء الذي تشده حقبته نحوه لداخل الخلق المستمر لبابل، وان يدرك وظيفته ككاشف رموز في شجار اللغات"[2]

نحن نضع هذه الفقرة كتذكير الى أن الذاتية هي في الأساس تابعة للحقبة الزمنية. او كما اجاد القول ميجل بسولس في مقابلة أُجرِيت معه: "أينما توجد ذاتية الحقبة.. هناك على المحلل ان يكون"[3] نحن نضع هذه الفقرة كبوصلة للعمل، بوصلة تنتج ضرورة وحاجة ملحة للبحث في أسئلة ملحة في وقتنا هذا.

رؤى هو عامود رأي، فرع لمجلة بولموس، سيستخدم كإطار مفتوح لقراءة وكتابة الوضع الآني، الحضارة والمجتمع في كل مرة من جديد. بالعبرية وبالعربية.

ننوي ان نلتزم بالوتيرة النابضة للتاريخ المكتوب- هذه دعوة لحمل الثقل والادلاء بوجهة نظركم.

اكتبوا لنا: polemosdigital@gmail.com

الحد الأقصى للنصوص التي سيتم نشرها هو بحدود ال 2000 رمز.

طاقم رؤى: كلاوديا ايدان، خلود ثابت صغيّر،كيرن بن هجاي.

[1]تبعاً للفيلسوف زيجموند باومن.

[2]لاكان، ج. (1953) "وظيفة وحقل الكلام واللغة في التحليل النفسي".مخطوطات، الجزء الأول. (ترجمة، ن. باروخ). تل أبيب: رسلينج. 2015، ص 301(العبرية).

[3]مقابلة مع ميجل بسولس، رئيس ال AMP سُجِّلت في تشرين الأول 2014 ل lacandigital.com.

‍

‍