חצי אמירה ועוד חצי אמירה ועדיין חור - תגובה למאמרו של מרקו מאואס - نصف-مقولة ونصف-مقولة آخر وما زلنا ماثلين أمام ثقب - رد على مقال ماركو ماواس

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

‍

‍

אני נהנה לצפות מפעם לפעם בתוכניות הריאליטי של השירה כדוגמת ה-אקס פקטור הבריטי. מדובר על מופע טלוויזיה. יש במה, יש קהל, וארבעה מוזיקאים, שקיבלו על עצמם לשפוט את השירה. מתעוררת בי סקרנות בכל פעם מחדש, כאשר "אודישנרית"[1] חוששת, לעיתים מבוהלת, ואז מתחילה לשיר ובאופן מפתיע שירתה יציבה ומלאת עוצמה. מהרגע המפחיד של לפני, דרך השיר ועד שכל אחד מארבעת "השופטים" אומר את דברו, מתחוללת דרמה. ברגע שאותה מתמודדת מצליחה להפתיע עם קולה המרגש, הקהל יוצא מגדרו.

 ישגם רגעי דרמה נוספים שמספק  ה"גולדן באזר" (golden buzzer). זה לחצן מוזהב שנמצא במרכז שולחן השופטים. כל שופט רשאי ללחוץ עליו פעם אחת בלבד עבור מועמד שלדעתו של אותו שופט היה "מחונן" בשירתו באופן שמצדיק קפיצה מיידית לשלב הגמר של ההופעות. ברגע שהגולדן באזר נלחץ, הקהל צועק בשאגות התרגשות, קונפטי יורד מהשמיים והמועמד או המועמדת כמעט קורסים על הבמה מרוב עונג. 

אבל לא רק אלה ששרים "יפה" או  "מדויק" מגיעים לתוכנית. ישנם גם מתמודדים, שמגיעים לאודישן, כשהם לדעת השופטים חסרי מודעות לחלוטין לגבי קולם "הרע" ושירתם "המזייפת". על פי מדד טעמם של השופטים, מדובר בחסרי כישרון מוסיקלי. נותנים להם במה על מנת להשפיל אותם לפני הקהל הלועג להם, זאת בשביל הרייטינג- שם הדחף להשפיל מוכר (sells).

בתחרות מהסוג הזה אחרי השלב שבו מקימים את "הנבחרת" של הזמרים, ממשיכים מתוכנית לתוכנית להדיח ולהמליך עד שמכתירים את הזוכה. למעשה השירה המענגת, שלשמה התכנסנו הופכת להיות בשירות הדחף, שהולך בכיוון של רצף רגעים של הנבחר לצד המודח. הפעימה החוזרת היא "המלך מת. יחי המלך החדש". זו תמצית הדחף במקרה הזה.

המהירות שבה נקבע בפריים טיים "גורלו של האדם השר" צריכה להיות מותאמת לתוכנית טלוויזיונית שעובדת על סיפוקי דחף מהירים ב-פולסים (pulses) חזקים, אחרת אתה, הבמאי, איבדת את הצופה,שאיבד עניין, כי במקביל מתרחשות עוד כמה דרמות טלוויזיוניות המתחרות על ליבו או סיפוק דחפיו. לכן באופן מובנה האודישנר חייב להיות ממוקם כאובייקט להתענגות, וכשהוא מודח הוא הופך לאובייקט פסולת.

התוכנית שתיארתי מנסה למכור "כוכבים נולדים". הבעיה המרכזית של תחום השירה היא אותה דחיפה לכוכבות, שדוחפת לשיפוט סלקטיבי, אשר פוסל על ימין ועל שמאל את השירה הסובייקטיבית.

לשיר "טוב" או "רע", זה במשלב הדמיוני. רבים שאוהבים לשיר, מקבלים כבר מילדותם את המסר שרק מעטים יכולים, שהם לא טובים בזה- מה שמביא אותם לנטוש את האיווי לשיר. 

הזמרים המאומנים היטב לאודישן, באים על מנת להפנט עם שלמות ביצועית, אבל נדיר ששירה כזו תהיה מ-הלא מודע. זו שירה המופקת באמצעות שליטה מודעת עם עבודה מאומצת מתוך אמונה ביחס המיני.

כשפגשתי את "הדרך לגילוי הקול"[2]- דרך ללימוד שירה, שהמציאה זמרת האופרה השבדית ולבורג ורבק סוורדסטרום -פגשתי אוצר. הדרך הזו מלמדת שעבודה עם הקול אינה פיתוח קול במובן התרבותי-מוסיקלי המקובל. אותה זמרת התחילה להמציא את "הדרך" אחרי שאיבדה את קולה, כלומר הקול שלה לא עמד עוד לרשותה, ולכן הייתה צריכה למצוא את הדרך להשיב אותו. פיתוח קול, כפי שאני קורא מושג זה, מבוסס על מאמץ קולי שמביא זמרים לדלקות במיתרי הקול ואף למצבים של חוסר יכולת לדבר ולשיר. המאמץ הקולי קשור גם בתובענות להופיע ערב ערב או כמה פעמים ביום. 

אפשר לראות תופעה זו של מאמץ יתר גם אצל ספורטאים הישגיים שלעיתים נפצעים פציעות חמורות. אידיאל ההישגיות משתלט על אהבת השירה או אהבת הספורט כמו גם הסיפוק המגיע מהגרייה החזקה של הגוף באימון הגופני או הקולי, ולמעשה מסלול ההתענגות פולש למסלול האיווי. ההישגיות היא לא בלי הדחיפה לאהבת הקהל, ואהבה זו, שאפשר לקרוא לה גם"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר", מצמצמת את שדה האיווי שהולך עם הקונטינגנטי של הלא מודע, לממד של שליטה והשתלטות: כלומר הפיכת הגוף לאובייקט שנתון תחת מאמצים ולחצים רודניים בשביל הזנה נרקיסיסטית והתענגות הגוף.

הדרך לגילוי הקול הנשענת על תפיסה אנתרופוסופית, נועדה לאדם השר, ואינה מתיימרת לקבוע אם שר טוב או רע. מי שאוהב לשיר, מוזמן להיות שותף לדרך. גם מי ש"מזייף", ימצא את דרכו. "הדרך" מכוונת ל"אין יחס מיני": היא אינה תומכת בעבודה מסיבית על מיתרי הקול או על האופן "הנכון" לנשום בשירה. היא אינה מאמינה ב"כוכבים". היא תומכת בתרגילים גופניים, קוליים ומחשבתיים המביאים להרפיה, ועבודה זו מאפשרת לקול להופיע באופן חופשי. האפקטים של ההרפיה דומים לאפקטים של ההרפיה באנליזה. כפי שבאנליזה האסוציאציות החופשיות עולות לכדי דיבור, כך בדרך הלימוד הזו עולה ונשמע הקול השר. נוצר הבדל בין "אני שר"  לבין "זה שר בי", שזו  השירה הסובייקטיבית.  

[1]"אודישנרית" זו המצאה בעברית שמכילה  audio- קול, audience- קהל, ואת הנטיה של אותם מתמודדי שירה ללכת במשך השנים שוב ושוב לאודישנים, מבחני במה.

[2]ולבורג ורבק- סוורדסטרום, הדרך לגילוי הקול, הוצאת הרדוף 1994, תרגום: שרה רפאלי.

‍

‍

‍

أستمتع من وقت لآخر بمشاهدة برامج الواقع الغنائية مثل برنامج The X Factor البريطاني. الحديث عن برنامج تلفزيوني. هناك مسرح، وهناك جمهور، وأربعة موسيقيين أخذوا على عاتقهم الحكم على جودة الغناء. ينتابني الفضول في كل مرة من جديد، عندما تكون "المتسابقة" (האודישנרית) خائفة، وأحيانا مرتعبة، ثم تبدأ في الغناء ويا للمفاجأة فها هي تغني بكل ثبات وقوة. بداية باللحظة المخيفة قبل الغناء، مرورًا بالأغنية وإلى أن يقول كل من"الحكام" الأربعة كلمته، هناك دراما متواصلة. بمجرد أن تتمكن المتسابقة من مفاجأة الجميع بصوتها المؤثر، يشتعل حماس الجمهور.

هناك لحظات درامية أخرى يمنحنا إياها " الباز الذهبي". إنه زر ذهبي في وسط طاولة الحكام. ويجوز لكل واحد منهم أن يضغطه مرة واحدة فقط للمرشح الذي يرى ذلك الحكم أنه "موهوب" في غنائه لدرجة تبرر نقلته الفورية إلى المرحلة النهائية من العروض. بمجرد الضغط على" الباز الذهبي"، تتعالى صرخات الجمهور حماسًا، وتتساقط قصاصات الورق من السماء، ويكاد المتسابق أن ينهار على المسرح من شدة اللذة.

لكن ليس فقط أولئك الذين يغنون بشكل "جميل" أو "دقيق" هم الذين يصلون إلى البرنامج. هناك متسابقون آخرون يتقدمون لتجربة الأداء وهم، حسب رأي الحكام، غير مدركين بالمرة أن صوتهم "سيئ" وأن غنائهم "نشاز". وفقا لمؤشر ذوق الحكام، فإنهم يفتقرون إلى أي موهبة موسيقية. يتم منحهم منصة من أجل إذلالهم أمام الجمهور الذي يسخر منهم، وذلك من أجل معدلات المشاهدة -حيث الدافع للإذلال يبيع (sells).

في هذا النوع من المنافسة، بعد المرحلة التي يتم فيها إنشاء "فريق" المغنيين، يستمر البرنامج من حلقة لأخرى: عزل وتتويج حتى يتربع الفائز على العرش. في الواقع، يتحول الغناء الذي يشعرنا باللذة، والذي اجتمعنا من أجله، إلى أداة تخدم الدافع الذي يسير في اتجاه سلسلة من لحظات المختار إلى جانب المعزول. ويكون الإيقاع المتكرر: " مات الملك. يعيش الملك الجديد". هذا هو جوهر الدافع في هذه الحالة.

من الضروري أن تتكيف السرعة التي يتحدد بها "مصير الشخص الذي يغني" في ساعة المشاهدة القصوى مع برنامج تلفزيوني يعمل على الإشباع السريع للدافع عن طريق نبضات (pulses) قوية، وإلا فإنك أيها المخرج قد خسرت المشاهد الذي فقد الاهتمام لأنه، في الوقت ذاته، هناك عدة أعمال درامية تلفزيونية أخرى تتنافس على قلبه أو على إشباع دوافعه. لذلك وبطريقة منظمة، يجب أن يوضع المتسابق كموضوع للتلذذ، وعندما يتم عزله يتحول إلى موضوع نفاية.

يحاول البرنامج الذي وصفته بيع "ولادة النجوم". المشكلة الأساسية في مجال الغناء هي تلك الدفعة نحوالنجومية، التي تدفع بالحكام إلى الحكم الانتقائي، الذي يستبعد الغناء الذاتي في معظم الأحيان.

كون الغناء "جيد" أو "سيء" يندرج في البعد المخيالي. يتلقى الكثيرون من محبي الغناء إشارات منذ الطفولة مفادها أن قلّة من البشر فقط قادرون، وأنهم ليسوا جيدين في هذا الأمر - مما يدفعهم إلى التخلي عن رغبتهم في الغناء.

يأتي المغنون المدربون جيدًا على الخضوع لمثل هذه الاختبارات ليبهروا بأدائهم المُتقن حد الكمال، لكن من النادر أن يكون مثل هذا الغناء من اللاوعي. إنه غناء نابع من السيطرة الواعية بالإضافة إلى العمل الجاد من منطلق الإيمان بالعلاقة الجنسية.

عندما صادفت "الطريق لاكتشاف الصوت"[1] - وهي طريقة لتعلم الغناء، اخترعتها مغنية الأوبرا السويدية فالبورج ويربيك سفاردستروم – وجدت كنزًا. تشرح هذه الطريقة أن العمل مع الصوت ليس تطويرا للصوت بالمعنى الثقافي الموسيقي الشائع. بدأت هذه المغنية في ابتكار "الطريق" بعد أن فقدت صوتها، مما يعني أن صوتها لم يعد يسعفها، لذلك كان عليها أن تجد طريقة لاستعادته. يعتمد تطوير الصوت، حسب فهمي لهذا المصطلح، على بذل جهد صوتي يؤدي إلى التهاب الحبال الصوتية لدى المغنيين وحتى إلى حالات من فقدان القدرة على الكلام والغناء. يرتبط الجهد الصوتي أيضا بالالتزام بالأداء كل مساء أو عدة مرات في اليوم. 

يمكن رؤية ظاهرة الجهد المفرط هذه أيضَا لدى الرياضيين التنافسيين الذين يعانون أحيانا من إصابات خطيرة. يستحوذ المثل الأعلى للإنجاز على حب الغناء أو حب الرياضة بالإضافة إلى الاكتفاء الناجم عن التحفيز القوي للجسم أثناء التدريب البدني أو الصوتي، وفي الواقع يتسلل مسار التلذذ إلى مسار الرغبة. لا تخلو المنافسة من الدفع من أجل حب الجمهور، وهذا الحب، الذي يمكن أن يطلق عليه أيضا "أخبريني أيتها المرآة، من هي الأجمل في المدينة بأكملها"، يقلل من مجال الرغبة الذي يتماشى عرضية اللاوعي، إلى بُعد من السيطرة والهيمنة: أي تحويل الجسد إلى موضوع يخضع لجهود وضغوطات استبدادية من أجل تغذية النرجسية وتلذذ الجسد.

إن طريقة اكتشاف الصوت، التي تقوم على المفهوم الأنثروبوسوفي، تستهدف الشخص الذي يغني، ولا تّدعي أن بإمكانها أن تحدد ما إذا كان غناؤه جيدًا أم سيئًا. مُرَحّب بكل شخص يحب الغناء أن ينضم إلى الرحلة. حتى أولئك الذين يغنون "نشازَا" سيجدون طريقهم. "الطريقة" توجه إلى "عدم وجود علاقة جنسية" : فهي لا تدعم العمل المكثف على الحبال الصوتية أو على الطريقة "الصحيحة" للتنفس أثناء الغناء. إنها لا تؤمن بـ "النجوم". بل تدعم التمارين البدنية والصوتية والذهنية التي توصل إلى الاسترخاء، وهذا العمل يفسح المجال للصوت بأن يظهر بحرية. تأثيرات الاسترخاء تشبه تأثيرات الاسترخاء في التحليل النفسي. وكما هو الحال في التحليل النفسي فإن التداعيات الحرة ترتقي بصورة كلمات، كذلك في طريقة التعلم هذه يرتفع صوت الغناء ويُسمع. يتولد الفرق بين"أنا أغني" و"الغناء في داخلي"، وهو الغناء الذاتي.

[1]  فالبورجوريبيك سفاردستورم، الطريق إلى اكتشاف الصوت، دار هاردوف للنشر 1994، ترجمة: سارةرفالي.

‍

‍

"לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו",[1] אנו נוהגים לצטט את לאקאן, בכווננו למשהו שהולך כנגד הסתגרות במגדל שן זה או אחר, וכנגד שתיקה לנוכח מה שקורה.

בפונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה מנסח זאת לאקאן כך: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו מוטב לו אפוא שיוותר עליה"[2]

מהי הסובייקטיביות של התקופה? מהו נתיב הגישה אליה? מדוע הציווי האתי הזה מנוסח באמצעות שתי שלילות? עניין אחרון זה איננו בלתי אופייני ללאקאן, ראו למשל את האופן בו הוא מנסח אמירה על הסמכתו של האנליטיקאי בהצעת אוקטובר...[3]

אל מי מופנה הציווי הזה? לאקאן מתחיל אותו עם "מי ש..." לא עם הפניה לאנליטיקאי (למרות שאפשר ללמוד זאת מההקשר). אך מעבר לכך איזו מין פנייה היא פנייה לאנליטיקאי – במיוחד אם נחזיק בראש את הנוסחה: "יש מן הפסיכואנליטיקאי". לפגוש את הסובייקטיביות של הזמן – על מי זה מוטל? על פסיכואנליטיקאי? יש ישות כזאת? היא מפוצלת מהיותו, למשל, אזרח? על סובייקט אזרח מוטלות חובות אחרות מאלו שמוטלות על פסיכואנליטיקאי? האם ייתכן שאלו יהיו חובות מנוגדות?

המילה שתורגמה לעברית ב"כתבים" כ"לפגוש" – rejoindre– משתרעת בשדה הסמנטי שלה אל עבר המובן: "להצטרף". נוכל, אם כן, לקרוא את המשפט שצוטט לעיל גם כך: "מי שאינו יכול להצטרף באופק שלו לסובייקטיביות של התקופה..." מה זה אומר, להצטרף לסובייקטיביות של התקופה? איך עושים את זה?

המאמץ של לאקאן, בתקופה זו של הקדימות של הסמלי, היא להראות שאין האדם "מתפעל" את הסמלי, אלא "מתופעל" על ידו; הוא תופס – אם אפשר לומר זאת כך – את המקום שהוקצה לו בסדר הסמלי. כפי שהוא מתעקש על כך בסמינר על המכתב הגנוב.[4] על רקע זה מובנת הדרישה להצטרף לסובייקטיביות של התקופה.

איך להצטרף לסובייקטיביות של התקופה, מבלי שהנתיב יעבור דרך הזדהות? גם את זה מראה לאקאן בסמינר על המכתב הגנוב, בשאלו לצורך כך את הילד שמכריז על השיטה שלו לנצח במשחק אבן נייר או מספריים, על ידי כך שהוא מאמץ את ארשת פניו של יריבו, וכך רוכש ידע, על הצעד הבא שלו. נוכל לומר שהוא מנסה "להיכנס" לסובייקטיביות של האחר, אך מוצא את עצמו נהדף אל הדמיוני.

ובכל זאת זו השאלה בתקופה הרת אסונות והתרחשויות, בה אנו חיים היום. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות הוא שאל לי להישאר בדלת אמותיי. אך דומה ששערי הכניסה לפעולה מעין זו הם אלו של ההזדהות שמאלצת לסגת (יותר או פחות) מהזהב הטהור האנליטי לטובת ה"נחושת" של הסוגסטיה כפי שאומר זאת פרויד.[5]

זה מתרחש בקליניקה באותה מידה בה זה מתרחש ברחוב. כאשר אמרתי, באחד הכינוסים של הג'יאפ בעקבות הטבח האסוני, שעלינו להיות נדיבים במילים עם הניצולים – השאלה שסביבה אני חג בטקסט זה היא ההשלכה של הרעיון הזה, מפני שזה קורא לסוגסטיה. כאשר אני מוצא את עצמי בעיבורו של המון מוחה, ההשלכות (הגופניות, המנטליות) הן אף קשות יותר ומורגשות יותר.

הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שלאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר..."

[1] ראו למשל: פיצ'וטקה, א', הסובייקט והגוף המתענג, פסיכואקטואליה, אוקטובר 2014, עמ' 17-20, ואת דהאן, ג', באותו גליון. מאוחזר מתוך:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf

[2] לאקאן, ז'., (1953) פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה, בתוך:  כתבים, כרך א', (תרגום: נועם ברוך) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015, עמ' 301

[3] לאקאן, ז'., הצעת ה-9 באוקטובר לגבי הפסיכואנליטיקאי של האסכולה, מאוחזר מתוך אתר דורא: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf

[4] Lacan, J. (1955). "The Seminar on the 'Purloined Letter'" in: Écrits. (B. Fink, Trans.) New York London: W.W. Norton& Co. 2006d.

[5] פרויד, ז'. (1919)."דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום: ע' רולניק) תל אביב: עם עובד. 2002א.

‍

"للمحلل النفسي التزامات لعصره" ،[1]  غالبا ما نقتبس من لاكان، عندما ننوي التحدث عن شيء يتعارض مع العزلة في برج عاجي ما، وضد الصمت إزاء ما يحدث.

في وظيفة وحقل الكلام واللغة، يصيغ لاكان الأمر على هذا النحو: "من لا يتمكن أن يجد ذاتية عصره في أفقه من الأفضل له في هذه الحالة أن يتخلى عنها".[2]

ما هي ذاتية الفترة؟ ما هو مسار الوصول إليها؟ لماذا صيغ هذا الفرض الأخلاقي من خلال نفيين؟ هذه المسألة الأخيرة ليست غير معهودة من لاكان، انظر، على سبيل المثال، إلى أسلوبه في صياغة قول حول تأهيل المحلل النفسي في اقتراح أكتوبر..[3]

لمن يتم توجيه هذا الفرض؟ يبدأه لاكان ب "مَن ..." بدون الإشارة إلى المحلل النفسي (على الرغم من أنه يمكن فهم ذلك من السياق). علاوة على ذلك، أي نوع من التوجه هو التوجه للمحلل النفسي- خاصة إذا وضعنا في الاعتبار الصيغة: "ثمة شيئ من المحلل النفسي". أن تلتقي بذاتية العصر - من هو المكلّف بذلك؟ المحلل النفسي؟ هل هذا الكيان موجود بالفعل؟ هل هو منفصل عن كونه، على سبيل المثال، مواطنا؟ هل للذات المواطنواجباتتختلف عن تلك التي تخص المحلل النفسي؟ هل يمكن أن تكون هذه واجبات متضاربة؟

الكلمة التي ترجمت إلى العبرية في "كتابات- E`crits" على أنها "لقاء" - rejoindre - تمتد في مجالها الدلالي نحو المعنى: "الانضمام". على ذلك يمكننا قراءة الجملة المقتبسة أعلاه أيضا: "من لا يستطيع الانضمام في أفقه لذاتية العصر ..." ماذا يعني الانضمام إلى ذاتية العصر؟ كيف يمكن فعل ذلك؟

يسعى لاكان، في هذه الفترة من أولوية الرمزية، لإظهار أن الإنسان لا "يتلاعب" بالرمزية، بل "يتم التلاعب به" على يدها.إنه يحتل - إذا جاز التعبير - المكان المخصص له في الترتيب الرمزي. كما يصرّ في السمنار حول الرسالة المسروقة.[4]على هذه الخلفية، يمكن فهم شرط الانضمام إلى ذاتية العصر.

كيف يمكن الانضمام إلى ذاتية العصر دون أن يمر المسار عبر التماهي؟ هذا أيضا يظهره لاكان في السمنار حول الرسالة المسروقة، حينما يسأل، بهذا الصدد، الصبي الذي يشرح طريقته في الفوز بلعبة حجر ورقة مقص من خلال تبني تعابير وجه خصمه، وبالتالي اكتساب المعرفة عن خطوته التالية. يمكننا القول إنه يحاول "الدخول" في ذاتية الآخر، لكنه يجد أنه قد تم صده إلى الخيال.

ومع ذلك، هذا هوالسؤال في هذا العصر المليء بالكوارث والأحداث الذي نحيا فيه اليوم. إذا كان هناك شيء قد تعلمته خلال العامين الماضيين، فهو أنه لا ينبغي لي البقاء في عالمي الصغير. ولكن يبدو أن بوابات الدخول إلى مثل هذا الإجراء هي بوابات التماهي (تحديد الهوية)، التي تضطرنا للانسحاب (أكثرأوأقل) من الذهب التحليلي الخالص لصالح "نحاس" الإيحاء، على حد تعبير فرويد.[5]

يحدث هذا في العيادة بقدرما يحدث في الشارع.عندما قلت، في أحد تجمعات ال GIAP في أعقاب المذبحة الكارثية، أننا يجب أن نكون كرماء بالكلمات مع الناجين - السؤال الذي أدور حوله في هذا النص هو الآثار المترتبة على هذه الفكرة، لأنها تدعو إلى الايحاء.عندما أجد نفسي وسط حشد من الجماهير المحتجة، تكون العواقب (الجسدية والعقلية) أكثر قسوة وأكثر وضوحا.

فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...

[1]انظر، على سبيل المثال: بيتشوتكا، أ، الذات والجسد المتلذذ،التحليل النفسي، أكتوبر 2014،ص 17-20، وديهان، ج.، في نفس العدد.تم الاسترجاع من:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf

[2]لاكان، ز.،(1953) وظيفة ومجال الكلام واللغة ، في:كتابات ، المجلد 1 ، (ترجمة: نعوم باروخ) تل أبيب: إصدار دار النشر راسلينج ، 2015، ص. 301

[3]لاكان ، ز. ، اقتراح 9 أكتوبر بشأن المحلل النفسي للمدرسة ، تم استرجاعه من موقع دورا: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf

[4]لاكان، ج. (1955)."ندوة حول "الرسالة المسروقة"" في: Écrits.(ترجمة ب. فينك) نيويورك لندن: دبليو دبليو نورتون وشركاه، 2006.

[5] فرويد ، ز. (1919). "مسارات العلاج بالتحليل النفسي" ، في: العلاج بالتحليل النفسي (ترجمة: أ. رولنيك) تل أبيب: عام عوفيد. 2002أ.

‍