חצי אמירה ועוד חצי אמירה ועדיין חור - תגובה למאמרו של מרקו מאואס - نصف-مقولة ونصف-مقولة آخر وما زلنا ماثلين أمام ثقب - رد على مقال ماركو ماواس

בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?

כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?

מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר  לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.    

‍

‍

يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.

لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟

جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟

يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.      

‍

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

‍

‍

להיות או לא להיות זוהי שאלה רטורית במבנה כיאסטי ששני אבריו מקיימים מתח של ניגוד טראגי בתוכו. הא-פוריה תחושת מבוכה, חוסר אונים וחוסר מוצא, של הבין לבין, היא מצב שהוא ריק מפתרון, ממנו הסובייקט נדחף לפעול ובלבד שיפטר ממצב בלתי נסבל זה. מה-7 באוקטובר ועד היום, הקליניקה היא מקום ששאלות כיאסטיות כמו לדעת או לא לדעת, ללכת או לא ללכת, להרוג או לא להרוג, להיהרג או לא להיהרג מגיחות. נגע בהם בעזרת המלט ולאקאן;

עם הופעת הרוח, על הרציף של מבצר אלסינור, ניסה הורציו, חברו של המלט, לעצור בעדו מללכת אל רוח אביו הקוראת לו:  ״אל תלך, - מדוע לא? הוא שוב קורא אלי, אחריו אלך! - מה אם ימשוך אותך אל שפת הזרם, או אל פסגת הצוק המזדקר ברוב אימה מעל הים, ושם ילבש צורה אחרת, מזוועת, אשר תחשיך את שכלך, תכה אותך בשיגעון. חשוב עליך. כי המקום ההוא נורא מאוד, והוא מוֹסֵך עִוועים ואבדון בקרב כל אדם המסתכל ממרום הצוק אל מעמקי הים ומאזין לרעמו.״ הורציו מזהיר את המלט מפני ההכרעה הטראגית אך רוח אביו קוראת והוא הולך - כי ברגע שהשאלה הכיאסטית מופיעה ואִתה הא-פוריה, ההכרעה אם ללכת או לא ללכת כבר נכפית על הסובייקט; על פי לאקאן :״זה מה שמראה לנו המבנה עצמו של הפנטזמה, ברגע בו המלט נמצא בשיא הכרעתו, על סף החלטתו, הנה הוא משאיל עצמו הלכה למעשה לאחר״. (1). אם כך, האם כאשר הסובייקט ניצב בפני שאלה כזאת, מה שיקבע הוא רצונו של האחר,  כציות לשאלה המטרידה של הפנטזמה:  כמו מה האחר רוצה אותי?

וזהו גורלו של המלט: ״במקום נסיך מאושר רואים אנו קורבן אומלל של זרע הפורענות שזרעו הוריו... הוא מודרך על ידי הציווי הנורא של רוח אביו המת ״תרצח! והרוצח חייב להירצח״ (2) . כמי שנולד לשפה נולד הסובייקט לשלשלת הדורות, וכך ״פולחן גאולת הדם, הוונדֵטָה, מסכנת לא רק את המדינה אלא גם את רוחו ונפשו של הנוקם, שכן היא עלולה להרוס את צלם האדם שבו, את שפיות דעתו. אנשים רבים בוגדים בהמלט, אך הבגידה העיקרית, המייסרת מכולן היא בגידת הוריו. הם התגלו כמשענת קנה רצוץ. נגועים בחולשה, בעליבות, בשפלות רוח, ועל הבן מוטל לשאת את מלוא העומס הרגשי של כישלונם״(3). האמנם זהו צו הדורות? לבגוד בבנים? והאמנם זה גורלם של הבנים? קשה שלא לקרוא את הדברים עם המבט עלינו ולשאול: האין זה כך גם בארצנו היום? האין שאלתו של המלט יושבת בתוך השאלות לדעת או לא לדעת, ללכת או לא ללכת, להרוג או לא להרוג, להיהרג או לא להיהרג? והאם יכולנו לומר על פי מבנה הפנטזמה כי ההכרעה לדעת היא הכרעה של הסובייקט וההכרעה לא לדעת היא ההכרעה של האחר, האחר של הלא מודע או האחר של ההורים, המדינה, המפקד, החברים? ולפיכך האין שאלתו של המלט היא שאלתו של כל אדם היום?

הקליניקה היא המקום של הא-פוריה להופיע, היא המקום של האמת,  וככל שהוא יחתור יותר לדעת, כך תקשה יותר ההכרעה האם ללכת, האם להרוג, האם להיהרג ולשם מה? שהיא בעצם השאלה:  האם להיות. כי האם להיות שלא כמו השאלה של הפנטזמה - כמו מה האחר רוצה אותי - היא שאלה של ההוויה והיא מכילה בתוכה גם את השאלה איך להיות? או: כמו מה אני רוצה להיות? -  הרגע הזה של הבין לבין, זהו הרגע הקריטי של הקליניקה, אם רק נשכיל לשהות בו עם המבוכה ועם חוסר האונים של הא-פוריה, מרוקנים מכל תביעה, מוכנים להגחת סובייקט - הסובייקט של ההוויה ולא של האחר.

* אַפּורִיָה: מיוונית (ἀπορία) הוא מצב של בלבול ומבוכה הנובע מסתירות בטיעונים לוגיים. המונח מאפיין את סיומם של הדיאלוגים המוקדמים של אפלטון. משמעות המילה ביוונית היא בלבול, חוסר מוצא. בפילוסופיה יוונית משתמשים במושג כדי לתאר את המבוכה שחשו בני שיחו של סוקרטס כאשר הביא אותם לסתירה.

קריאה:

1.   לאקאן, מתוך פסיכואנליזה, מס׳ 7, אפריל 1998, עמ׳ 13, שיעור 6 סמינר 6).

2.   שייקספיר, המלט, תרגום ט. כרמי, מתוך המבוא של צבי יגנדורף, הוצאת דביר, 1981.

3.   שם. עמ׳ 49.

أكون أو لا أكون هو سؤال بلاغي ذو بنية من التعاكس البلاغي يحافظ طرفاه على توتر من التناقض المأساوي الذي يُدخِل الذات لحالة آ-فوريا؛ حالة من الوقوف في الوسط، من الإحراج والعجز وعدم القدرة على إيجاد مخرج، الذي يدفع الذات إلى التصرف شرط أن تتخلص من هذاالوضع الذي لا يطاق. منذ 7 أكتوبر وحتى اليوم، أصبحت العيادة مكانا تظهر فيه الأسئلة البلاغية مثل أأعرف أو لا أعرف، أذهب أو لا أذهب، أَقتُل أو لا أَقتُل، أُقتَل أو لا أُقتَل. سأتطرق إلى هذه الأسئلة بمساعدة هاملت ولاكان.

عندما بدأت الرياح تهب على رصيف قلعة إلسينور، حاول هوراشيو، صديق هاملت، منعه من الذهاب إلى روح أبيه التي تناديه: "لا تذهب، - لم لا؟ إنه يناديني ثانية، سأتبعه!" – أخشى أن يقتادك إغراءً إلى الطوفان يا سيدي أو إلى قمة صخريةمرعبة تطل من فوق قاعدتها إلى البحر وهناك يتقمص شكلًا مرعبًا آخر قد يسلبك سلطان العقل ويجر بك نحو الجنون، تأمل، إن المكان وحده، دونما دافع آخر، ليشحن الذهن بخواطر اليأس إذ ينظر المرء من شاهق العلو إلى البحر ويسمعه هادرًا في القرار السحيق." يحذر هوراشيو هاملت من القرار المأساوي، لكن روح والده تنادي وهو يلبي النداء، لأنه بمجرد أن يظهر السؤال البلاغي ترافقه ال آ-فوريا، فإن الحسم الذهاب أم عدم الذهاب يكون قد فُرض بالفعل على الذات؛ وفقا للاكان: "هذا ما يظهره لنا هيكل الهوام ذاته، في اللحظة التي يكون فيها هاملت في ذروة الحسم، على وشك اتخاذ قراره نجده في الواقع يعيرنفسه للآخر". وبالتالي، عندما تواجه الذات السؤال، فإن ما سيحدد قرارها هو الطلب الذي يطلبه الآخر، وفقا للتفسير الذي تقدمه الذات للسؤال: مثل ماذا يريدني الآخر أن أكون؟

وهذا هو مصير هاملت: "بدلاً من أمير سعيد، نرى ضحية بائسة لبذور الكارثة التي زرعها والداه... يقوده الأمر الرهيب الذي فرضه شبح أبيه المتوفى، "أقتل! والقاتل يجب أن يُقتل". [2]. وبما أنها مولودة لداخل اللغة، فإن الذات تولد في سلسلة الأجيال، وبالتالي فإن "طقوس الفداء بالدم والثأرلا تعرض الدولة للخطر فحسب، بل تعرض أيضًا روح ونفس المنتقم للخطر، لأنها من الممكن أن تدمر إنسانيته وسلامة عقله." يخون الكثير من الناس هاملت، لكن الخيانة الأكبروالأكثر إيلامًا هي خيانة والديه. لقد تبين أنهما جدار مائل. " ملوثان بالضعف والبؤس والحقارة، وعلى عاتق الابن، تقع مهمة تحمل كامل العبء العاطفي نتيجة فشلهما"[3]. أهكذا حقا يكون قدر الأجيال؟ خيانة الأبناء؟ وهل هذا حقا هو مصير الأبناء؟ من الصعب ألا نقرأ هذه الأمور في السياق الذي يدور الحديث عنه هنا ونتساءل: أليس هذا هوالحال أيضًا في بلادنا اليوم؟ ألا يكمن سؤال هاملت ضمن أسئلة مثل أأعرف أو لا أعرف، أذهب أو لا أذهب، أَقتُل أو لا أَقتُل، أُقتَل أو لا أُقتَل؟ وهل كان بإمكاننا أن نقول، بناءً على بنية الهوام، إن قرار المعرفة هو قرار الذات وقرار عدم المعرفة هو قرار الآخر، آخر اللاواعي أو الآخر الأبوين، الدولة، القائد، الأصدقاء؟ ولذلك، أليس سؤال هاملت هو سؤال كل إنسان اليوم؟

العيادة هي المكان الذي تظهر فيه ال آ-فوريا، وهي مكان الحقيقة، وكلما سعت الذات إلى المعرفة، كلما أصبح من الصعب عليها أن تقرر أن تذهب، أو أن تَقتُل، أو أن تُقتَل، ومن أجل ماذا؟ وهذا، في الواقع، هو السؤال: هل أكون؟ لأن السؤال هل أكون، على عكس سؤال الهوام - مثل ماذا يريدني الآخرأن أكون؟ - هو سؤال الكينونة، وهو يتضمن بداخله أيضًا سؤال كيف أكون؟ أو:مثل ماذا أريد أن أكون؟ - هذه اللحظة من ال آ-فوريا، هي اللحظة الحاسمة في العيادة، إذا كنا نتمتع بالذكاء الكافي لنتمكن من مجرد البقاء فيها رغم الحرج والعجز، فارغين من كل المطالبات، جاهزين لظهور الذات - ذات الكينونة وليس ذات الآخر.

* آ-فوريا (من اليونانية: ἀπορία) هي حالة من الارتباك والحرج الناتجة عن التناقضات في الحجج المنطقية. يصف هذا المصطلح نهاية حوارات أفلاطون المبكرة. الكلمة في اللغة اليونانية تعني الارتباك، وعدم إيجاد الاتجاه أو المخرج. في الفلسفة اليونانية، يُستخدم المصطلح لوصف الحرج الذي يشعر به محاورو سقراط عندما كان يضعهم أمام تناقض.

قراءة:

1. لاكان، من التحليل النفسي، العدد 7، أبريل 1998، ص 13.

2. شكسبير، هاملت أمير الدنمارك، ترجمة جبرا إبراهيم جبرا، المؤسسة العربية للدراسات والنشر، بيروت، 1979

3. نفس المصدر. الصفحة 49.

‍