ידיעה מעיתון "הארץ" מה-9.7.2023 סיפרה על פושעים ששוחררו מבתי הכלא בפקודת נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כדי לגייסם למלחמה באוקראינה, ובשובם משדה הקרב הביתה שבו לשדוד, לאנוס, לרצוח ולהטיל אימה. ניצול פורעי החוק כדי לממש את מטרותיה הלוחמניות של המדינה, תוך הפקרת חיי אזרחיה, הוא רק דוגמה אחת ולא יחידה להתפוררות הגלובלית של מדינת החוק. הפשיעה הגואה בחברה הפלסטינ בישראל היא דוגמה שנייה. השחיתות השלטונית והניסיון להכשירה היא דוגמה שלישית.
אלה הן דוגמאות אחדות לשבר באמנה החברתית, אותו מיתוס מכונן שלפיו אזרחים משליכים את יהבם על השלטון הריבוני, כדי שיתווך בינם לבין רעיהם ויבטיח את ביטחונם מפני "מלחמת הכל בכל" בה הכול נאלצים להגן על עצמם, על בני ביתם ורכושם במו ידיהם. כשהשלטון הריבוני לא מקיים את חלקו בהסכם, אי-האמון של האזרחים בו הולך וגובר, מיליציות מקומיות מוקמות והפשיעה מתפשטת. "אין ידיעה של פני הארץ; אין ספירה של הזמנים; אין אמנויות; אין ספרות; אין חברה", כותב הובס בחיבורו, לוויתן, ובהמשך לבורות, פוליטית וכללית, ולפירוק היחס החברתי, "האדם חי חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים".[1] כשהשלטון נוהג כב"מצב הטבע" ומתענג ללא רסן וללא חוק, הוא מכלה את עצמו, מעשה אורובורוס. הדיסטופיה אוכלת את זנבה, האוטופיה, ואנו מגיעים לימות המשיח, לסעודת קץ הימים שבה הצדיקים אוכלים את בשרו של הלוויתן. אוכלים ואינם שובעים.
מדוע דווקא עתה מתפוררת האמנה החברתית? למה מדינות רבות כל כך מאבדות את האיזון העדין שאפשר חיים דמוקרטיים אופטימליים, גם אם לא אידיאליים? אנו חיים בעידן הפגיעות, עידן הפרקריאט, שהוא גם העידן המסוכן, כפי שכינה הכלכלן גאי סטנדינג את הפרקריאט, "המעמד המסוכן החדש", אותה קבוצה חברתית הולכת וגדלה של תלושים, נידחים ונשכחים, מובטלים, מהגרים, מיעוטים ועובדים פגיעים הסובלת מאי יציבות כלכלית וקיומית.[2] במצב של היעדר ביטחון ורווחה חברתית ושל אובדן כיוון, איווי וערך סגולי של סובייקטים, גוברת הנטייה להעדיף נבחרי ציבור שמבטיחים את השבת העטרה ליושנה, את הפיכת המדינה לגדולה שוב, כפי שהייתה בעבר מדומיין. נבחרי ציבור שמבטיחים לנהוג ביד קשה כלפי מי שמערערים על תחושת הביטחון והכוח של האזרח, גם אם מקורו של ה"איום" במדינה עצמה ובחוקיה שמחייבים את האזרח לוותר על מלוא כוחו ולהיות מסורס כדי לאפשר את החיים ביחד עם אחרים בחברה.
אכן, הכבוד הסגולי של הסובייקט הקורבן שהפך למסוכן אבד. שוק העבודה והג'ונגל, שבו החזק מקים לעצמו וילה באמצעות ניצול כוח העבודה של מי שהתמזל מזלו לקבל אישור עבודה, לא מאפשרים יציבות לחזק ולחלש גם יחד ותובעים מהסובייקט לשרוד; להניח לאיווי לחכות ולעשות כל מה שביכולתו כדי לשרוד.
התמודדות אחרת עם אי-היציבות היא מכירת חיסול של ההתענגות, אכול ושתה כי מחר נמות. חינגת צדיקים האוכלים בכל פה בבשר הלוויתן. "אני רוצה יועץ משפטי שמפרשן חוק כפי שאני חושב לנכון", אמר לאחרונה השר ניר ברקת.[3] אני רוצה חוק רך, גמיש, שיאפשר לי להתענג כרצוני, יש לי הזכות להתענג עליך ואממש זכות זו עד שאמצה את כל גחמותיי,אומר השר ברקת, אומר השר בן-גביר, אומרים השרים לוין, סמוטריץ', גוטליב ורוטמן ,אומר בנימין נתניהו, ואמסלם המזוכיסט מוסיף ומדייק, עד שאמצוץ את עצמותיו של הקיפוח המתענג בי. ובינתיים, בשטחים צה"ל והמתנחלים עושים ככל העולה על רוחם כאילו היו דמויות בסטירה של חנוך לוין: עובר אדם ברחוב, ייחשב כמחבל ערבי ויש לירות בו. לא עובר אדם ברחוב, ייחשב כמחבל ערבי חולה ויש לירות בו.[4]
מה שישיב את הכבוד הסגולי האבוד של הסובייקט אינו עריץ שמכופף את החוק לרצונו ולצרכיו. לא השלטון שיהפוך את המדינה לגדולה שוב ויראה לכולם "מי כאן בעל הבית". לא זה שמתענג ללא חוק. השאלה היא, כתמיד, איך לדעת לעשות עם ההתענגות כדי לכונן מחדש חוק שרותם את ההתענגות כדי לייצר יחס חברתי מיטיב שבו כל סובייקט יכולה לחיות חיים ראויים, את חייה שלה.
קריסת האמנה החברתית הוא רגע של אנטרופיה, כאשר המערכת, המדינה, החברה חדלה מלתפקד או עושה סיבובים ריקים וחוזרת על עצמה כמו תקליט שרוט. זהו זמן שבו "ההיסטוריה חוזרת" כך שלא ניתן להבחינה מההווה, אינסוף רע של כפיית חזרה, של שיעבוד להתענגות ממיתה, של "שוב פעם" ו"עוד מאותו הדבר" – הים הוא אותו ים, האויב הוא אותו אויב, ה"יהודי" לעולם רדוף ולנצח נאכל חרב. הפגיע המתענג על מסכנותו הופך אז למסוכן, לאזרח סוג ב', לאסקופה נדרסת. סובייקט ללא איווי וחלום משל עצמו כי אם בוט שמדברר סיסמאות.
כדי להחיות מחדש את השיח ולהשיב לסובייקט את כבודה הסגולי צריך לסכן במקצת את ההישרדות כדי לדבוק בחיים. לתפוס מעט מרחק מהאמונות השלמות ומהאמיתות המוחלטות, ממה שנתפס כטובת הכלל וכרצון הרוב. להפסיק לרגע לזעוק מה האחר עשה לי ולתהות מה אני רוצה לעשות עם חיי. להשתהות מעט במועקה ולשאול למי אני עמל (או עמלה), מיהו הסובייקט שלשמו אני עמל? ולהתחיל לחשוב על כך שחברה ומדינה הן תהליכים של עבודה חברתית אינסופית – כל אחד כפי יכולתו ואיוויו, לכל אחד לפי צרכיו – שהיא יצירה של ברית, אמנה וחוק שיעדם טרנספורמציה מיטיבה ולא מניפולציה. המשיח לא יבוא ומוטב כך. מוטב שלא נגיע אל קץ הימים אלא שנבוא אנו ונעשה היסטוריה משל עצמנו. לפרקריאט אין היסטוריה. תהיה לו אם הוא יתאזר במעט בושה על מצבו, באומץ ובאיווי.
[1] תומס הובס, לויתן: או החומר, הצורה והשלטון של קהיליה כנסייתית ואזרחית, תרגום: יוסף אור, ירושלים:מאגנס, תשנ"ז, עמ' 116.
[2] גאי סטנדינג, הפרקריאט: המעמד המסוכן החדש, תרגום: יסמין הלוי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2022.
[3] בנצי רובין, " השר ניר ברקת באולפן סרוגים: "אני רוצה יועמ"ש שמפרשן חוק כפי שאני חושב לנכון"", חדשות סרוגים מתאריך 10.07.23.
[4] ראו חנוך לוין, "הוראות ביטחון בשטחים הכבושים", הפטריוט (קברט סטירי), 1982.
