נולדתי בקיבוץ אל הלינה המשותפת. כל ערב הורה תורן של ילד או ילדה אחרים השכיב אותנו לישון. כל לילה זרות מוכרת ושגרתית. בקיבוץ לא כל כך אהבו זרים. לא אהבו שהם מתרחצים בבריכה המשותפת, לא אהבו שהם נכנסים בשער של הקיבוץ ומסתובבים בשבילים. רואים אותם בחדר האוכל בימי שישי בערב, הם בטח אורחים של מישהו. הם לא חברי קיבוץ, מה פתאום הם אוכלים ולוקחים לנו אוכל. כאשר הייתי בן חמש עזבו הוריי את הקיבוץ שבו נולדתי ועברו לקיבוץ אחר .כל הילדים שם הכירו אחד את השני וחירבנו על אותו הסיר מגיל אפס ואני הייתי הילד החדש.
סבתי מצד אבי הייתה מספרת לי שכשהיא הייתה בת שלוש, נולדה אחותה הקטנה והוריה נאלצו להשאירה למספר ימים אצל סבתה, אותה בקושי הכירה ושהייתה עבורה אישה זרה. את החוויה הזו היא לא שוכחת עד היום והיא מאמינה שהיא השפיעה עליה באופן עמוק.
בבית הורי אבי ניצולי השואה, הייתי שומע תכופות את השפה ההונגרית מתנגנת בשיחות בין סבי וסבתי, קרובי משפחה וחבריהם. הם בישלו בשפה ושרו לנכדים שירים בהונגרית. הם אהבו את הונגריה וביקרו בה, ואני הרגשתי שאני ילד הונגרי. אני זוכר פעם שסבתי לימדה אותי להגיד „חביתה עם בצל“ בכל השפות האירופאיות השונות שידעה. אהבתי את זה. מאוחר יותר כאשר הייתי נער הייתה לי משאלה לדבר בכל השפות בעולם. הייתי מונה בראשי את כל השפות שאני מכיר ומדמיין שאת כולן אדע כשאהיה גדול.
סבתי מצד אמי נולדה בחבל הזאר שבגרמניה. משפחתה הקדימה לראות את הנולד ועזבה את גרמניה בשנת 1935. סבתי לא שוכחת עד היום לגרמנים את ההתנכרות הפתאומית שחוותה מהם. ילדה בת תשע שחברותיה הטובות חדלו יום אחד לדבר עמה כיוון שהייתה יהודייה. סבתי הבלונדינית מספרת שקינאה בחברותיה הלא יהודיות בעלות העיניים הכחולות והצטערה שהיא לא יכולה להצטרף לתנועת הנוער ולשיר איתן ביחד את השירים הנאצים שערבו לאוזנה.
סבי מצד אבי היה מספר לי שבזמן השואה נאלץ לרדת למחתרת ולהסתתר ועמו בן דודו בעל המראה הבהיר. לסבי היה עור כהה ותווי פנים "שמיים", דבר אשר העמידו לעיתים בסכנה מוגברת לעומת בן דודו.
אני זוכר שהיה לי חלום נורא כשהייתי נער ובו אני מבקר בבית של רוחות רפאים ובחדר פנימי בבית יושבת סבתא גרטה הנאצית ואני כנראה אמור להיכנס לחדר. אני יודע שאני יהודי ואני לא יודע אם סבתא גרטה תאהב אותי או תהרוג אותי. זו הנקודה שבה החלום נקטע.
כאשר הייתי בן 12 עזבו הורי את הקיבוץ ועברו לעיר. אני לא הכרתי את חיי העיר ואת אנשי העיר. בקיבוץ שבו גדלתי היו כמעט כולם יהודים ממוצא אשכנזי. בית הספר בעיר היה לי לא קל. ישבתי בכיתה דחוסה עם ארבעים ילדים שחלק לא מבוטל מהם הגיע משכונות מצוקה. ילדים שיורקים , צועקים, מרביצים ומקללים, מסוג כזה שלא הכרתי בקיבוץ. אני הייתי ילד רגיש ותיאטרלי, הייתי אוהב לצבוע את הציפורניים שלי בטושים כשהשתעממתי בשיעור וכאשר היה לי חם הייתי מוציא מהתיק מניפה פרחונית שקיבלתי מתנה מדודתי – הילדים קראו לי הומו. בשבילי זה היה לחלוטין זר. מה לי ולהומו. מהר מאד למדתי מאבי הלא בלתי גזען, שהילדים האלה שאני לא כל כך אוהב הם ילדים מרוקאים. חוויתי משבר. הרגשתי שישראל שהכרתי הופכת לזרה – המרוקאים היו אשמים. הם היו הזרים, הם היו כל מה שאני לא, לפחות כל מה שאני לא רוצה להיות ולא רוצה שיהיה לידי ובסביבתי. לא ניחנתי במראה בהיר במיוחד וחיפשתי משהו שייתן לי ולסביבתי אישור שאני אשכנזי, שאני אירופאי. לא ידעתי את השפה ההונגרית, שסבא וסבתא שלי דיברו וגם לא ידעתי גרמנית מהסבתא השנייה. התחלתי ללמד את עצמי גרמנית. רציתי להרגיש שיש לי משהו משלי שמבדיל אותי מהסביבה המאיימת. משהו שמחבר אותי לסביבה הבטוחה שחוויתי בבית הסבים שלי.
שפה זרה – Fremdsprache
על אף החלום עברתי בגיל שלושים לגור בברלין שבגרמניה. אולי יצאתי לחפש זרות בגולה, זרות מוכרת בניחוחות של בית, של שפה קרובה רחוקה. ברקע סיפורי השואה, הנופים מהסיפורים של סבא וסבתא והריחות מוכרים לי. גם גרמניה עצמה לא לגמרי זרה לי. שמעתי עליה ,קראתי עליה, ראיתי בתמונות וכבר הכרתי קצת את השפה.
כאשר רק הגעתי לברלין, גרתי בשכונה בה התגוררו מספר גדול יחסית של ערבים. הייתי מוטרד מכך. פחדתי מהם. גם לא אהבתי לראות שלטים בערבית ברחוב. התקוממתי בתוכי - הרי עברתי לגרמניה בשביל לחזור לשורשים המוכרים, מה פתאום הערבית רודפת אחרי עד לכאן?
לא חוויתי את זה בצורה הזו עד שלא עברתי לכאן. פגשתי לראשונה ערבים מסוריה שלמדו איתי יחד גרמנית בכיתה, נהניתי שאני יכול להבין מילים בערבית והצטערתי שאני לא יודע יותר אך לא באמת רציתי להיות קשור אליהם – לא רציתי שהאחרים יקשרו אותי איתם. לא רציתי להיות ה-דחוי. יש עבורי במפגש עם ה“ערבי “ משהו זר ומוכר בו זמנית שמערער לי את התפיסה העצמית. המוזיקה הערבית החזקה שבוקעת לעיתים מהקיר של השכן שלי מעוררת בי תחושה לא קלה של חרדה ודחייה.
זר בגרמנית זה fremd. יש למילה הזו ניחוח קשה באוזניי. fremd בשבילי זה דחוי. זר זה אף גדול. זר זה מפחיד. אני מתרשם שלגרמנים יש רתיעה מזרים בדומה לקיבוצניקים. כשאני מעיין בדברים שכתבתי לעצמי מאז שהגעתי-היגרתי לכאן אני מוצא שהמילה „זר“ לא מופיעה שם הרבה ואם כן, אז בדרך כלל בהקשר: „אני מרגיש זר“ או „זר לי“. מעניין שמה שמטריד אותי פה זה בעיקר להיחוות כזר על ידי האחרים. להיות מה שאני לא. ואני כל כך מוכר, מוכר לעייפה. איך אפשר שאני אהיה זר. זה בדיוק המקום של המפגש עם הזרות של האחרים שעבורם אני זר. זה נוגע בunheimlich, כמה מבהיל לחשוב שמישהו שמסתכל עליך נבהל, מפחד, שעבורו אתה מה שעבורך הוא זר. והרי זה אני! זה מקומם ממש!
יש הבדל בין משהו חדש למשהו זר. זר הוא משהו שיכול גם לחדור אלי. כמו גוף זר ולאו דווקא ברצון מודע. כמו חוויות של יום שנצרבות על מסך התודעה וחוזרות ועולות בלילה. צלילים של מישהו מעצבן במיוחד או מעצבנת , מילים והגיגים שעולים לי בלי שארצה, חדרו אלי. אז מה העניין? שפתאום הזר יהיה אני ואני בכלל לא ארגיש שזה קרה, שמישהו שתל בי את תינוקו של רוזמארי. זר-ע.
.
