חיות-אדם בקיבוץ בארי
1. צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.
2. היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").
3. בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.
[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן
[2] קוהלתג, יט
[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000
[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000
מבט נוסף
הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום
הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״
1. האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.
עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו, עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.
אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״, S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .
2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה, המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.
שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.
זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.
איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?
באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?
[1] Freud,S. Breuer, W. ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.
[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.
[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.
[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.
[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.
לחצות את הרוביקון - عبور الروبيكون (اتخاذ القرار الحاسم الذي لا رجعة فيه)
המשך לטקסט "המדינה היא סובייקט או אובייקט"
ישנו דבר מאוד מוחשי הנשכח מאחורי הנאמר, חומק ונמלט, מהפורומים של השיח הציבורי, הלאומי והבינלאומי.
במהלך חודשי המלחמה דובר צה"ל, תת אלוף הגרי, היה חוזר בהצהרתו ערב ערב - הצהרה ששימשה כמשענת ללחימה- הוא חזר לומר שורה אשר הערך שלה לא נלקח כמפתח לניצחון האתי של המלחמה.
הוא חזר כל ערב ואמר: חמאס מחזיק את האוכלוסייה בעזה, את העם הפלסטיני כמגן אנושי.
האוכלוסייה משמשת מגן אנושי עבור היווצרות אימפריית הרצח, הממומנת על ידי איראן ומספר זרועות טרור - שנותנות חסות למנהרת street”". תשתית בנקאית ששומרת על קפיטל בזוי. סכומי עתק בלתי נתפסים. מנגנון שנועד לקדם מעשי טבח, בזמן שדעת הקהל העולמית מפגינה לשחרור פלסטין. מידי מי? מידי מה?
תוצר המלחמה עדיין יכול להפוך להיות חציית הרוביקון עבור הקונפליקט הישראלי -ערבי. העם העזתי יכול להפסיק להיות מגן אנושי לחמאס ולשחרר את עצמו מכספי השוחט, להיות עם חופשי: לבחור, למשול ולחשוב לתכנן את אורח חייהם. זו השעה לפתור את הקונפליקט הישראלי פלסטיני מקשירה שגוייה ולהשיג קשירה מטיבה.
המשא ומתן כדאי שיכלול דיון היכן המחויבות והשותפות של העם הפלסטיני בהחזרת החטופים. כפי ששמענו בעדויות, חטופים ששוחררו, שהו בבתים של האוכלוסייה העזתית.
העיר התחתית ממולכדת במלאי של תחמושת, בנויה מתחת לביתם של אזרחים חפים מפשע - כן, אך לא חפים מאחריות לתת לדבר הזה לקום תחת עיניהם ובהסכמה סמויה מתוך פחד ואימה.
איך חמאס הנבחר למשול בעזה למען שחרור פלסטין לא הפך בזמן המלחמה את המנהרות למקלטים לאוכלוסייה שלו?
הביטוי "מגן אנושי" בפיו של דובר צה"ל כל ערב בהצהרה שלו על מבצעי המלחמה, לא קיבל התייחסות לאומית וגם לא בינלאומית כקלף מיקוח אסטרטגי, טקטי ופוליטי. זה בלתי נתפס.
משא ומתן, כן. העם הפלסטיני - עדיף שיהיה מחויב לקחת חלק. כמי שהחזיקו בטריטוריה שלהם את בני ערובה. רצון עז יכול להביא לידי כך שהאוכלוסייה בעזה תזוז מהמקום של הקורבן, אז ניתן יהיה להחליף שיח בשיח. השני ייקח בחשבון את האובדן. האם זה דבר הזוי שנציגי הרשות הפלסטינית יהיו שותפים למשא ומתן לשחרור החטופים? ובכך נוכל להמציא קשירה חדשה, להחזיר את הקונפליקט הישראלי - ערבי לשמש צבת לחצות את המחדל .
שני עמים, אות אחת, ערבית אינה עברית. יש אות שמחליפה מקום וכל אחד שוכן בטריטוריה שלו. מהיכן מוטב לתרגם כל פעם מחדש את רצונו של האחר? התרגום המתמיד הוא האופציה המיטיבה להטיב לומר. יש לגייס את מיטב האוצר של השפה ושל הדיבור, על מנת להיפטר מהקיבעון לתפוס את האחר על פי גזע, מין או דת. להיחשף לשפה של האחר זה לקבל את א-חירות שלו. את החירות לשכון באובדן שלו.
להפיק שארית שאינה גוזלת למען רווח אימפריית המוות, אלא שארית להשקעה בחיים.
מדובר בלמצוא את הדרך לא להיות כפופים לתשוקות המוות של חמאס. העם הפלסטיני יכול להיות פרטנר למשא ומתן אמיץ ונחוש, להביא את החטופים חזרה לארץ ולהחזיר לעצמם את התנאים, את צלם האנוש האבוד והנטוש כתוצאה מ-לשמש מגן אנושי לאימפריית המוות.
דרושה ועידה בין-לאומית שתתמוך בקיום משא ומתן בין העם ישראלי לעם הפלסטיני, כך לתת תוקף לקונפליקט משמע לתת תוקף לשיח. לעם הפלסטיני יש הזדמנות לבחור לעצמו נציגים שיעשו את ההימור בהעזה לחצות את הרוביקון ולהחזיר את החטופים ואיתם להשתחרר מלחיות כפופים לגוף טרור..
איך משאיות הסיוע ההומניטרי שנכנסות לעזה מביאות תרופה למחלה של העזתים? שהרי היא גרועה מטיפוס. זו מחלה קטלנית הנגרמת מ-לשמש מגן אנושי לאימפריית המוות. יש להבדיל בין זכויות הומניטריות לבין זכויות אזרחיות. מעשה הטרף שהתנהל סביב הופעתן של המשאיות מעיד על חוסר אונים מוכלל הן של השליח, הן של הנמען- חוסר אונים להיחשף לממשי ללא חוק של תשוקת המוות באמצעות החוק הבינלאומי. זו ביופוליטיקה.
קשירת הקונפליקט בין שני עמים יכול להוות חומת מגן. אך תוצאה זאת חייבת להיות מוצגת "כדי שמשהו ישתנה – שאינו יכול להשתנות כי זה אינו אפשרי"[1].בעניין זה מזכיר לאקאן את "מעבר לעקרון העונג" של פרויד, עם הקשר שיוצרות החזרתיות וההתענגות. הרעיון שמשהו ישתנה – שאינו יכול להשתנות – נוגע אפוא לחזרתיות ולהתענגות, הנקודה החידתית המרכזית של השיח הפסיכואנליטי [1]
... עוד מאמץ ונוכל, להתחיל בלהיות שותפים לשחרור החטופים ... אין לנו ברירה אחרת.
[1] Vinciguerra, Rose-Paule,La Sexuation Sans Le Genre, La jouissance avec les Semblants, Collection Essais la Lettre Volée, 2022, p. 55.
تتمة لنص "الدولة هي ذات أو موضوع"
هناك شيء ملموس للغاية نغفل عنه على خلفية ما يقال، يتسلل ويهرب من منتديات الخطاب العام الوطني والدولي.
خلال أشهر الحرب، كرر الناطق بلسان الجيش الإسرائيلي، العميد هاغاري، في بيانه كل مساء - وهو تصريح كان بمثابة دعم للقتال – كان يكرر جملة لم تؤخذ قيمتها كمفتاح للانتصار الأخلاقي في الحرب.
كان كل مساء يكرر ويقول: حماس تحتجز سكان غزة، الشعب الفلسطيني، كدروع بشرية.
يتم استغلال السكان كدروع بشرية من أجل بناء إمبراطورية القتل، التي تمولها إيران وعدد من أذرعها الإرهابية التي تقوم بحماية نفق "الشارع" street”". بنية تحتية مصرفية تحافظ على رأس مال وضيع. مبالغ ضخمة لا يمكن تصورها. آلية مصممة للترويج للمذابح بينما يتظاهر الرأي العام العالمي من أجل تحرير فلسطين. مِن مَن؟ مِن ماذا؟
لا يزال من الممكن أن يصبح نتاج الحرب عبور الروبيكون بالنسبة للصراع العربي الإسرائيلي. بإمكان أهل غزة أن يتوقفوا عن تأدية دور الدروع البشرية لحماس وأن يحرروا أنفسهم من أموال الجزار، وأن يصبحوا شعبا حرا: يختار ويحكم ويفكر في التخطيط لأسلوب حياته. هذا هو الوقت المناسب لحل الصراع الإسرائيلي الفلسطيني من رابط خاطئ والتوصل الى رابط مفيد.
ينبغي أن تشمل المفاوضات مناقشة أين يكمن التزام الشعب الفلسطيني ودوره في إعادة الرهائن. وكما سمعنا في التصريحات، فإن المختطفين الذين أطلق سراحهم كانوامحتجزين في منازل سكان غزة.
المدينة التحتية مفخخة بمخازن من الذخيرة، مبنية تحت منازل المدنيين الأبرياء- نعم، ولكنهم ليسوا مجردين من المسؤولية عن السماح لهذا الشيء بأن يقوم تحت أعينهم وبموافقة خفيّة بدافع الخوف والرعب.
كيف لم تحول حماس، التي انتُخبت لتحكم غزة من أجل تحرير فلسطين، الأنفاق إلى ملاجئ لسكانها خلال الحرب؟
إن تعبير "الدرع البشري" الذي كان الناطق بلسان الجيش الإسرائيلي يردده كل مساء في تصريحاته حول العمليات الحربية لم يلق اهتماما على المستوى المحلي أو الدولي كورقة مساومة استراتيجية وتكتيكية وسياسية. وهو أمر يصعب فهمه.
التفاوض، نعم. الشعب الفلسطيني - من الأفضل له أن يلتزم بأن يكون شريكًا. بما أنه كان من تم احتجاز الرهائن في أراضيه. الارادة القوية قادرة على تحويل سكان غزة من موضع الضحية، وعندها سيكون من الممكن استبدال الخطاب بخطاب آخر. الخطاب الآخر سوف يأخذ الفقدان في عين الاعتبار. هل هو ضرب من الجنون أن يكون ممثلو السلطة الفلسطينية شركاء في المفاوضات لإطلاق سراح الرهائن؟ وبهذه الطريقة سنكون قادرين على اختراع رابط جديد، وإعادة الصراع الإسرائيلي العربي ليكون بمثابة كماشة لتخطي الإخفاق.
شعبان، حرف واحد، العربية ليست العبرية. هناك حرف يغير مكانه ويستقر كل واحد في أراضيه. كيف من الأفضل ترجمة ما يريده الآخر في كل مرة من جديد؟ الترجمة المستمرة هي الخيار الأفضل لاجادة القول. يجب تجنيد أفضل ما في اللغة والكلام من أجل التخلص من الفكر الراسخ لإدراك الآخر وفقا للعرق أو الجنس أو الدين. إن الانكشاف للغة الآخر هو قبول اختلافه- حريته. حرية السكن في فقدانه.
من أجل انتاج بقية لا تسلب من أجل ربح إمبراطورية الموت، وإنما بقية يمكن استثمارها في الحياة.
المقصود هو إيجاد طريقة لعدم الخضوع لرغبات الموت لدى حماس. يمكن للشعب الفلسطيني أن يكون شريكا في مفاوضات شُجاعة وحازمة، لإعادة المختطفين إلى إسرائيل واستعادة الظروف والإنسانية المفقودة والمهملة نتيجة استخدامهم كدرع بشري لإمبراطورية الموت.
هناك حاجة إلى مؤتمر دولي يدعم المفاوضات بين الشعبين الإسرائيلي والفلسطيني، وبالتالي فإن إضفاء الشرعية على الصراع هو إضفاء الشرعية على الحوار. وأمام الشعب الفلسطيني فرصة لانتخاب ممثلين يخاطرون ويتجرؤون على عبور الروبيكون وإعادة المختطفين وبالمعية التحررمن العيش تحت إمرة هيئة إرهابية.
كيف تجلب شاحنات المساعدات الإنسانية التي تدخل غزة علاجا لمرض سكان غزة؟ فهو بعد كل شيء، أسوأ من التيفوس. إنه مرض قاتل ناجم عن الاستخدام كدرع بشري لإمبراطورية الموت. ويجب التمييز بين الحقوق الإنسانية والحقوق المدنية. إن فعل الافتراس الذي شهدناه عند ظهور الشاحنات يؤكد العجز العام لكل من الرسول والمتلقي- العجز عن التعرض للواقعي من دون قانون الرغبة في الموت من خلال القانون الدولي. إنها السياسة الحيوية.
يمكن أن يكون ربط الصراع بين الشعبين بمثابةىجدار وقائي. ولكن يجب أن تظهر هذه النتيجة على نحو "أن شيئًا ما سيتغير - وهو أمر لا يمكن أن يتغيرلأنه غير ممكن"[1]. في هذا الصدد، يذكر لاكان "ما عبر مبدأ المتعة" لفرويد، الرابط الناتج عن التكرار والتلذذ. فكرة أن شيئًا ما سيتغير -والذي لا يمكن أن يتغير - وبالتالي تتعلق بالتكرار والتلذذ، وهي النقطة المحجية المركزية في خطاب التحليل النفسي. [1]
... جهد إضافي آخر وسيكون بمقدورنا أن نبدأ بأن نكون شركاء في إطلاق سراح الرهائن ... ليس لدينا خيار آخر.
ארבע הערות על המהומה המשפטית של יריב לוין.
1. המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].
2. היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.
3. החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.
4. קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".
וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?
מקורות:
1. פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.
2. רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.
3. לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.
4. לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.
5. בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.
