לחצות את הרוביקון - عبور الروبيكون (اتخاذ القرار الحاسم الذي لا رجعة فيه)

‍

הפונקציה המבנית של הקיום עולה מחדש במה שאנו יודעים מדברי השופט אהרון ברק[1] במשפט ישראל בהאשמת "רצח עם", בהאג, (מקום הולדתו של שפינוזה).

הוא התייחס למקום הולדתו.

"הייתי ילד בן 5 כשבמסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את עיר הולדתי קובנה בליטא", כתב, "בתוך ימים ספורים נלקחו מבתיהם כמעט 30,000 יהודים מקובנה, והוכנסו לגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, וחיכינו להרג",המשיך ואמר. "ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי הגטו להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מקלעים".

ברק הסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של פעולות האיבה ולהגדרת פעולות ישראל בעזה כ"רצח עם", תפיסה המייצגת, לדעתו,"הרס מחושב, והתנהגות אנושית בצורה הכי גרועה שלה".  לדבריו, "זו האשמה הכי חמורה שאפשר, והיא שזורה בחוויה של חַיי האישיים".

"חשבתי הרבה איך השפיעה החוויה הזו עליי כשופט. לדעתי ההשפעה הייתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה שונה. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם רצו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם רצו לקחת מאיתנו את כבודנו כבני אדם, אבל בזה הם נכשלו".

"ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את האנושיות".

המילה של השופט אהרון ברק קיימת, באופן מפתיע, כאמירה ממשית, ״מעבר לחוק״. מעבר למעריציו מקפלן, כמו גם למתנגדיו מהקואליציה הממשלתית. מעבר לימין ושמאל. הוא שופט שהופיע כדי לשפוט... כעד.

תפקיד זה, זה של ״העד כקיום״, אינו ניתן לצמצום לחוק. זה בלתי ניתן לצמצום לכל נורמליות. לכל שיח פוליטי מנרמל.

לאקאן הצליח לאתר את חשיבותה של ברית המילה עבור האנליטיקאים [2], "שיש ביניהם כל כך הרבה יהודים", החתך הזה מפריד בין חתיכת בשר קטנה שהיא הבשר ככזה.

לאקאן הצביע שם, ביחס לברית המילה,  על שמו של בנו השני של ישעיהו - שאר היישוב - כ"השארית שתשוב".

"ישועה באמצעות השאריות", [3] כך כינה ז'אק -אלן מילר טקסט כדי לציין את ״הדרך החוצה״, שגילה זיגמונד פרויד על ידי פתיחת שיח שונה מהבלתי אפשריים האחרים.

השופט אהרון ברק העיד כשופט ושפט כעד. הוא גילם שריד ש"חוזר ממקום אחר".

אין פוליטיקה או אוניברסלי אפשרי לקיום.

זה נכתב כתוצאה של שיח עם פרלה מיגלין, ביום שבת 27 ינואר 2024. היא הקיום שלידי

[1] https://www.jpost.com/israel-news/article-783929b

[2]  לאקאן, ז., סמינר 10 , ״ המועקה.״ בשיעור של ה-8 מאי 1963. ההתייחסות לברית מילה מופיע בכמה שיעורי נוספים.

[3] «Le salut par les déchets». In: Mental: Clinique et pragmatique de la désinsertion en psychanalyse, n.24. Clamecy, avril 2010.

‍

تتجلى الوظيفة البنيوية للوجود من جديد فيما نعلمه من أقوال القاضي أهارون باراك في محاكمة إسرائيل بتهمة «الإبادة الجماعية» في هاج –لاهاي (مسقط رأس سبينوزا).

وقد أشار إلى مسقط رأسه.

كتب: "كنت صبيًا في الخامسة من عمري عندما احتل الجيش الألماني، كجزء من عملية بارباروسا، مسقط رأسي كاوناس في ليتوانيا. وفي غضون أيام قليلة، تم أخذ ما يقرب من 30 ألف يهودي من منازلهم في هذه المدينة وإدخالهم إلى "الجيتو". كان الأمر كما لو أنه حكم عليهم بالإعدام، وكنا ننتظر أن نُقتل". "في 26 أكتوبر 1941، أُمر جميع يهود في "الجيتو" بالتجمع في الساحة المركزية التي كان يطلق عليها اسم "ساحة الديمقراطية". وتم أخذ حوالي 9000 يهودي من الساحة في ذلك اليوم وإعدامهم بنيران المدافع الرشاشة".

وقدم باراك شرحًا مفصلاً لأسباب معارضته لمطلب الوقف الفوري للعمليات القتالية ولتعريف أعمال إسرائيل في غزة بأنها "إبادة جماعية"، وهوالمفهوم الذي يمثل، في رأيه، "دماراً مدروساً، وسلوكاً بشرياً في أسوأ صوره".. وبحسب قوله فإن "هذا أخطر اتهام، وهو مرتبط ارتباطاً وثيقاً بتجربة حياتي الشخصية".

"لقد فكرت كثيرًا في كيفية تأثير هذه التجربة علي كقاضٍ. أعتقد أن التأثير كان ذا شقين: أولاً، أنا أدرك تمامًا أهمية وجود دولة إسرائيل. لو كانت إسرائيل موجودة في عام 1939، من المحتمل أن مصير الشعب اليهودي كان مختلفاً". ثانيا، أنا من أشد أنصار كرامة الإنسان. أراد النازيون وأعوانهم تحويلنا إلى رماد وغبار. لقد أرادوا أن يسلبونا كرامتنا كبشر، لكنهم فشلوا ".

"خلال أحلك الأوقات في ال"جيتو"،حافظنا على إنسانيتنا. لقد نجح النازيون في قتل العديد من أبناء شعبنا، لكنهم فشلوا في انتزاع إنسانيتنا".

كلمة القاضي اهرون باراك قائمة، وبشكلٍ يدعو إلى الدهشة، كتصريح واقعي، "ما عبرالقانون". ما عبر معجبيه من كابلان، كما خصومه من الائتلاف الحكومي. ما عبر اليمينواليسار. إنه قاضٍ حضر ليحكم... كشاهد.

ولا يمكن اختزال هذا الدور، أي دور "الشاهد كوجود"، لقانون. إنه غير قابل للاختزال لأي حالة طبيعية. لأي خطاب سياسي تطبيعي.

تمكن لاكان من تحديد أهمية الختان بالنسبة للمحللين[1] "الذين من بينهم الكثير من اليهود"، فهذاالقطع يفصل قطعة صغيرة من اللحم وهي اللحم في حد ذاته.

وأشار لاكان هناك، فيما يتعلق بالختان، إلى اسم ابن إشعياء الثاني – بقية المستوطنة (شآر ييشوف) – على أنه "البقية التي ستعود" (شإريت هييشوف).

"الخلاص من خلال البقايا"[2]،هذا الاسم الذي أطلقه جاك-آلان ميلر على نصٍ من أجل الإشارة إلى "الطريق للخروج"،الذي اكتشفه سيغموند فرويد عن طريق فتح خطاب مختلف عن الخطابات المستحيلة الأخرى.

لقد شهد القاضي أهرون باراك كقاض وحكم كشاهد. لقد أدى دور الباقي ال"عائد من مكان آخر".

لا توجد سياسة أو عالمية ممكنة للوجود.

تمت كتابة هذا النص على أثر محادثة مع بيرلا ميجلين، يوم السبت 27 يناير 2024. إنها الوجود الذي بقربي.

[1] لاكان، ز.، السمنار العاشر، "الكرب" في درس 8مايو 1963. وتظهر الإشارة إلى الختان في عدة دروس أخرى.

[2] "تحية للنفايات". في: منتال: عيادة وبراغماتية للدكتوراه في التحليل النفسي، العدد 24. كلاميسي، أبريل 2010.

‍

‍

כמו המבנה של הטראומה שחותכת את הזמן ל-"לפני" ו-"אחרי", כך דבריו של מרקו מאואס. ראשיתם בהתייחסות לדברים שאמרה אניטה שפירא וסופם בחור של השביעי לאוקטובר. "אין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום"[1] אומר מאואס, תוך שמראה כיצד התייחסה שפירא לשאלת יכולתו של העם היהודי למדינה משלו כשאלה פתוחה. לדברי מאואס "זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו ומאפשר לנו ללכת לשם ולנשום"[2]. כמה מוזר לקרוא היום, בזמן שאחרי, שחצי אמירה והיעדר עמדה פתחו חור שמאפשר לנשום. בחלק השני, באחרית, אולי של הימים, כותב מאואס ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור. "כדי לתפוס את החור של הקיום יש צורך בשיח אחר"[3]. אולי זו דרך לומר שאנחנו כרגע רחוקים מלנשום. מה יהיה אותו שיח שיעשה שנוכל לנשום? מה שבטוח, כרגע לפחות, זה שחור שנפתח מחצי אמירה לא יאפשר עוד לא לנשום ולא לומר.

אחת הכתבות ב- ynet מהימים האחרונים מתארת דברים שנשא שי דוידאי, פרופ' ישראלי מאוניברסיטת קולומביה. בדבריו הוא הביע ביקורת על ראשי אוניברסיטאות בארה"ב כולל מעסיקיו, שמסרבים לגנות ארגוני סטודנטים תומכי טרור. אחד המשפטים שאמר היה "אני לא מפחד לדבר, אני מדבר כי אני מפחד"[4]. האם האפשרות של דוידאי לדבר אינה קשורה בזה שיש לו מדינה? כי אחד הדברים שהעניקה לעם היהודי מדינת ישראל וגבולותיה היא את האפשרות לדבר. והנה הגיעו ביידן, רישי סונאק ועמנואל מקרון. באו לדבר כי יש ליהודים מדינה לדבר מתוכה.

ב-2013, בנאום שנשא נתניהו בביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד בישראל, משבח נתניהו את תמיכתן של מדינות שונות בציונות, כולל צרפת, ובין השאר מצטט את רוסו שאמר ש"לעולם לא יאמין שהוא מאזין לטיעון רציני של היהודים כל עוד אין להם מדינה חופשית, בתי ספר ואוניברסיטאות, שבהם יוכלו להתבטא ולהתווכח ללא חשש - רק אז נוכל לדעת מה יש להם לומר"[5]. אז למזלנו יש מדינה ואנחנו יכולים לדבר. ולנשום.

אבל ב-7 לאוקטובר נעלמה המדינה וקירותיה לכמה שעות טובות. זה אולי החור. זה הזמן של הטראומה. של האין מילים. הקירות נשמטו ושלחו אותי ללאקאן לסמינר שנקרא "אני מדבר אל הקירות": "עכשיו אני יודע אל מי באתי לדבר, אל מי תמיד דיברתי בסנט-אן - אל הקירות" הוא אומר, ואחר כך ממשיך: "במה שקראנו לו מקלט-בימים שבהם היינו הגונים קראנו לו מקלט קליני- הקירות לא היו דבר של מה בכך"[6]. יש עניין בקירות. קירות שמקיפים חור הם לא דבר של מה בכך. הם מקלט. הם מאפשרים להקיף את החור ולשאת אותו. כשמאואס אומר ששפת הפוליטיקה אינה תופסת את החור, אז נשאל אלו קירות יוכלו עכשיו לתפוס? כי הנה היה פה מצב שהכל קרס. מצב של שמיטת הכל.

מיכה גודמן, בהרצאה לתלמידים ממכינת עין פרת דיבר על ה-יש שחשבנו שישנו, שהוא מדינת ישראל, שפתאום לא הייתה. "במשך כמה שעות" אומר גודמן, "מדינת ישראל לא תפקדה. כאילו לא הייתה"[7]. בהמשך הוא אומר שכשחשבנו שיציב ובטוח אז המציאות התפרקה, וההבנה שהכל שברירי מביאה עכשיו רצון לייצב ולייסד מחדש. את הפעולות שנעשו ב-7 באוקטובר שפת הפוליטיקה לא יכולה לתפוס, אבל הפרדוקס הזה שעושה ההכרה ברעוע, גם מניח כיוון קטן עם החור. אולי רק כך, בתוך ההכרה באפשרות הכיליון, יכולים היהודים לחיות. אולי מתוכה יכול היהודי לדבר באמת.

[1]מאואס, מ. (23/10/2023) "חצי אמירה" של אניטה שפירא- שיח על קיומה שלישראל, מבטים- 14

[2]שם

[3]שם

[4] אייכנר, א (22/10/2023) נאום נוקב, מהלב: המרצה הישראלי נגד האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. Y-net  https://www.ynet.co.il/news/article/s1gvkf11gt

[5]  נאום ראש הממשלה נתניהו בישיבה מיוחדת לכבוד ביקורו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד (18/11/2013)

https://www.gov.il/BlobFolder/news/speechfrance181113/he/mediacenter_speeches_documents_france181113_1.doc

[6]לאקאן, ז, (1971) אני מדבר אל הקירות, ע' 80-81, רסלינג, 2019

[7]הרגע הזה בפרספקטיבה של ההיסטוריה- שיחה עם מיכה גודמן (22/10/2023)

https://youtu.be/sN_8s1eX5H8?si=Y8BI2FRFFIxxEvEp

ما يكتبه ماركو ماواس،هو أشبه ببنيوية التراوما التي تقسم الزمن بين"قبل" و- "بعد". حيث يتطرق بدايةً لأقوال أنيتا شابيرا وينتهي عند ثقب السابع من أكتوبر. "لا نجد لديها ادنى، لدى أنيتا،في نصف مقولتها، تساؤلًاعن أهمية الموقف من الوجود"^[1]، يقول ماواس في تناوله لتطرق شابيرا للسؤال بشأن إمكانية وجود دولة للشعب اليهودي على أنه سؤال مفتوح، "يفتح هذا الثقب من جديد دون أن يغلقه، متيحًا لنا أن نلجأ إليه لالتقاط النَّفَس".^[2] انه لأمر غريب أن نقرأ اليوم، عقب ذلك الوقت، أن نِصف مقولة وانعدام موقف يفتحان ثقباً يتيح التنفس. في الجزء الثاني من المقال، يكتب ماواس أن لغة السياسة لا تدرك الثقب: "نحتاج لخطابٍ آخر لإدراك ثقب الوجود"،^[3]. قد تكون هذه طريقته للتعبيرعن بعدنا عن التقاط النَّفَس الآن. أي خطاب هو ذاك الذي سيسهل علينا التقاط النفس؟ من المؤكد، الآن على الأقل، أن ثقب ما منبثق عن نصف مقولة لا يتيح لنا ألّا نتنفس او ألّا نقول شيء. ليس بعد.

تتحدث إحدى مقالات Ynet التي نشِرت في نهاية أكتوبر عن خطاب ألقاه شاي دافيداي، بروفيسور إسرائيلي من جامعة كولومبيا، ينتقد فيه رؤساء الجامعات الأمريكية، من بينها كولومبيا، ممن يرفضون التنديد بتصريحات رابطات طلابية تدعم الإرهاب. من بين الأمورالتي قالها دافيداي كانت "لست خائفًا من ان أتكلم، بل اتكلم لأني خائف"^[4]. أليست هناك علاقة بين قدرة دافيداي على التكلم وبين حقيقة أن له دولة؟ لأن أحد الأمورالتي منحتها دولة إسرائيل للشعب اليهودي هي القدرةعلى التعبيروالتكلم. وها قد أتوا بايدن، ريشي سوناكوعمانويل ماكرون للتكلم عن الوضع لأن لليهود دولة يمكنهم التكلم منها.

في خطابٍ ألقاه في 2013 على شرف زيارة الرئيس الفرنسي فرانسوا هولاند في إسرائيل، يمدح نتنياهو دعم دول مختلفة، مثل فرنسا، للصهيونية، واقتبس روسو الذي قال "لن يتمكن اليهود من التحدث والتعبير بشكل جدي حتى تكون لهم دولتهم المستقلة بجامعات ومدارس حيث يكون بإمكانهم التعبيرعن آرائهم بأمان"^[5]. من حظنا إذًا أن لنا دولتنا التي يمكننا أن نتكلم بها، وأن نتنفس.

لكن هذه الدولة اختفت في 7 أكتوبر لعدة ساعات. قد يكون هذا هوالثقب ربما، زمن التراوما، انعدام الكلمات.انهارت الجدران وأرسلت بي إلى سمينارلاكان، "أتكلم إلى الجدران": "أعرف مع من أتيت للتحدث الآن; مع من اعتدت الحديث معها دائمًا، جدران سانت آن"، يقول، "ما كنا ندعوها يومًا بالملجأ العيادي، في أيام كنا فيها مستقيمين ولم تكن الجدران أمرًا مفروغًا منه"^[6]. ثمة شيء خاص في الجدران; ليست الجدران التي تحيط بثقبٍ أمرًا مفروغًا منه، فهي ملجأ يتيح إحاطة الثقب وتحمله. عندما يقول ماواس أن الخطاب السياسي لا يدرك الثقب،علينا أن نسأل: أي جدران تلك التي يمكنها التقاطه الآن؟ حيث حل وضع انهيارتام هنا الآن.

في محاضرة لطلاب من دورة عين برات التحضيرية يتحدث ميخا جودمان عن "شيء اعتقدنا أنه موجود كف عن الوجود فجأة"، وهو دولة إسرائيل."لم تتصرف دولة إسرائيل كما يجب خلال عدة ساعات، كما لوأنها لم  تكن"^[7] يقول لاحقًا أن كل شيء انهار في اللحظة التي ظننا فيها أننا نعيش باستقرار وأن إدراك مدى هشاشة الأمور تستحضر رغبة بإعادة التثبيت والبناء من جديد. ليس للغة السياسة القدرة على إدراك ما حدث في 7 أكتوبر، لكن هذه المفارقة التي خلقها الاعتراف بالمتزعزع، تعطنا أيضا توجيه معين مع الثقب. قد تكون هذه هي الطريقة الوحيدة التي يمكن لليهود العيش بحسبها، ضمن الاعتراف بإمكانية الهلاك. ربما فقط من خلالها يستطيع اليهودي التكلم حقاً.

^[1] ماواس م. (23\10\2023) "شبه-موقف أنيتا شابيرا من وجود إسرائيل"، رؤى، 14

^[2] المصدر نفسه

^[3] المصدر نفسه

^[4] آيخنر، أ (22\10\2023) محاضرإسرائيلي في خطاب يهاجم الجامعات الأمريكية. Y-net

^[5] خطاب رئيس الحكومة نتنياهو في جلسة خاصة على شرف زيارة الرئيس الفرنسي فرانسوا هولاند(18\11/2013)

^[6] لاكان، ج (1971) أتكلم إلى الجدران

^[7] لحظة ما في النظر إلى التاريخ، محادثة مع ميخا جودمان (22\10\2023)

‍

נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.

בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.

האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].

אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].

מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].

שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.

כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.

הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.                                                                                  

מקורות:

1.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.

2.   Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.

3.    מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf

4.    שם.

5.    שם.

6.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf

7.    אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005.  עמ'61-62.

8.   Lacan, J. Book X. p. 115.

9. Stevens, A., p.150, 154-155

10. .מילר,ז׳-א.

11. אוונס. ד. עמ' 67.

12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.

13. שמות ג', י"ד.

‍