מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل
Ψαμμίτες
האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.
כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.
אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.
(עם פסקל, זה היה.)
כעת, הדברים השתנו.
לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.
יש ערימה.
עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.
בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.
איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?
הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.
"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".
"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"
רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.
כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.
יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.
בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".
נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?
יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.
לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.
הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.
האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.
אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.
לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.
אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.
עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.
שחורגת ״מכל ספירה״.
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.

Ψαμμίτες
هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.
عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.
إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.
(مع باسكال ، هكذا كان.)
الآن، تغيرت الأمور.
ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.
هناك كومة.
نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.
في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.
كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟
إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.
لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".
"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"
يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.
نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.
هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.
أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".
هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟
ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.
من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.
على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.
هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.
إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.
تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.
علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.
يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.
تلك التي تتخطى "كل عد".
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.
מבט נוסף
ארצנו הקטנטונת... - بلادنا الصغيرة...
אכן קטנה היא ארצנו ואין ספק שמשוררים וזמרים שרים לה. המחדל הקשה של ה-7 באוקטובר חשף בפראות עד כמה היא יחפה ולאמיתו של דבר יחפים וחסרי אונים הם אזרחיה.
אני מסכימה עם הרעיון שמרקו מאואס הציג, כפי שאני מבינה אותו, שגילוי היותנו יחפים הנו דבר רלוונטי. הרי המחדל מותיר למעשה ללא הגנה והדבר יכול לפעול כמנוע בחיפוש אחר פתרונות או בנקיטת צעדים ואמצעים שיובילו למצב אחר, למצב שבו ניתן לחיות.
מבחינתי המונח מחדל אינו מעורפל כלל וכלל. הוא מציג בחדות הרס ואי בטחון, מצב של חוסר הגנה. דווקא החברה גילתה תושייה ויוזמה רבה במציאת דרכים שונות לתמיכה בנפגעים, מפונים ועוד.
הפיכת המחדל למעורפל– זה הרי אינו מונח מופשט. הוא התרחש וגבה מחיר כבד ביותר – לטעמי הוא צעד הגובל בהטיה, כמעט בהשמטת האירוע.
אכן ארצנו היא קטנה, והשיר, שאת מילותיו כתב יורם טהר-לב והלחין רמי קלינשטיין, ראה אור בפעם הראשונה ב-1984, מאז הוא בוצע על ידי זמרים שונים ובאירועים שונים כמו טקסי יום העצמאות של המדינה.
הוא מוקדש לנופי הארץ המדומים לאם, לאישה ואף לבת. גלגולים אלה באים לידי ביטוי לאורך בתי השיר. הציטוט הפותח את השיר: ״ארצנו הקטנטונת..״ לקוח משיר ישן אף יותר, משנות הארבעים, כך שמילותיו נוגעות קצת להיסטוריה של המדינה ולאחיזה באדמה.
והנה השיר המקורי
מילים: שמואל פישר
לחן: הנריק (צבי) גולד-זהבי
הלחנה: 1943
תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,
רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.
עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם
בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.
לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן
צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.
לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן
לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.
אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,
אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,
נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.
אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,
אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי
אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.
אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת
אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.
חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה שֶׁלִּי
אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,
לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.
חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.
לֵיל כִּנֶּרֶת, שָׁר הֶחָלִיל
שׁוֹקֵט עֵמֶק סָבִיב,
לֵב מִתְגַּעְגֵּעַ שָׁם, בַּגָּלִיל,
וּפוֹרֵחַ אָבִיב.
דַּפְנָה חוֹלֶמֶת, לָמָּה זֶה דָּן
לָמָּה אוֹתִי יִשְׁכַּח?
דַּפְנָה זוֹכֶרֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן
וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ
אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת...
חוֹל וְשָׁמַיִם, מִדְבַּר שְׁמָמָה,
דָּן הַחַיָּל זוֹכֵר,
אֵי שָׁם יֵשׁ בַּיִת, יֵשׁ אֲדָמָה
וְחָלִיל מְזַמֵּר.
אַל תִּשְׁאֲלוּנִי, לָמָּה לְדָן
צַר וְעָצוּב כָּל כָּךְ?
שָׁם בַּמּוֹלֶדֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן
וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ:
אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת...
קריאת השיר "ארצנו הקטנטונת" שצירפה קלאודיה אידן לטקסט שלה, עוררה אצלי מועקה. במהלך קריאת השיר לא יכולתי להפסיק לחשוב שאת מילות השיר יכלו גם להגיד פליטים ערבים ילידי הארץ שנעקרו וגורשו ב- 48. חסרי המזל ביניהם חיים היום בעזה. חשבתי לעצמי, בטח אפשר למצוא מקבילות לשיר באוספים של מחמוד דרוויש, או משוררים פלסטיניים אחרים.
להפתעתי, נתקלתי השבוע בכתבה של אלי אליהו בעיתון הארץ, בנוגע לתרגום ספרו של דרוויש "אפקט הפרפר" לעברית, הוא מתייחס במיוחד ל"בית הרוג": "נראה שהקורא הישראלי לא יוכל לקרוא את "בית הרוג", קטע פרוזה של מחמוד דרוויש, מבלי לחשוב על מאורעות 7 באוקטובר. "ברגע אחד נגדעים חיים שלמים של בית", כותב דרוויש, "בית הרוג משמעו מוות קיבוצי". ובהמשך הוא מוסיף: "בתים נקטלים כפי שנקטלים תושביהם". דרוויש כתב כמובן על סבל אחר ועל צער אחר, אלה של העם הפלסטיני."
התקופה הנוכחית תובעת ממני ביתר שאת מאמצים והמצאות על מנת לחמוק מהפוליטיקה של ההזדהויות, ולהיצמד לפוליטיקה של הלא- מודע. זה לא פשוט.
אנשים נקשרים למקומות בהם גדלים, לתווים מסוימים. הנופים של הארץ, פרחי הבר, עצי הזית, השקדיות הפורחות, הריח של פריחת ההדרים, הסלעים, הים והמדבר.. עבורי, תווים מעין אלה יוצרים תחושה של מולדת.
המחשבה, הדמיונית והממשית בו זמנית, על אפשרות שהארץ הקטנה הזו יכלה להכיל שני עמים, יכלה להיות מדינת כל אזרחיה, בלי ניכוס, ובלי עליונות של קבוצה אחת על פני השניה, נותנת תקווה ומייסרת גם יחד. אפשרות כזו יכלה להעניק סיכוי לחיים ראויים, בהם ניתן לשמור על כבוד האדם וחירותו.
ההתענגות מעוד ועוד דם של "האויב" בשני הצדדים לעולם לא תביא נחת ליושבי הארץ הזו.
إن بلادنا صغيرة بالفعل، ولا شك أن الشعراء والمطربين يتغنون بها. لقد كشف الإخفاق الذريع الذي حدث في السابع من أكتوبر، بوحشية، كم هي حافية القدمين وفي الحقيقة كم هم حفاة وعديمي الحيلة مواطنيها.
أنا أتفق مع الفكرة التي طرحها ماركو مواس، حسبما أفهمها، وهي أن اكتشاف المرء لكونه حافي القدمين هو أمر مهم. إذ إن الإخفاق يترك الإنسان بلا حماية، الأمر الذي يمكن أن يكون بمثابة محرك للبحث عن حلول أو لاتخاذ خطوات وتدابير من شأنها أن تؤدي إلى وضع مختلف، وضع يكون العيش فيه ممكنًا.
مصطلح الإخفاق، بالنسبة لي، ليس غامضا على الإطلاق. إنه يُظهر الدمار وانعدام الأمن بوضوح، حالة من انعدام الحماية. أظهر المجتمع قدرًا كبيرًا من سعة الحيلة والمبادرة في إيجاد طرق مختلفة لدعم الضحايا والأشخاص الذين تم إجلاؤهم وغيرهم.
إن جعل الإخفاق غامضا- وهذا ليس مصطلحا مجردا، لقد حدث وتسبب في خسائر فادحة للغاية - في رأيي خطوة تكاد تكون تحيزًا، لحد شطب الحدث تقريبًا.
حقيقة هي ان بلادنا صغيرة، والأغنية التي كتب يورام طاهرليف كلماتها ولحنها رامي كلينشتاين، صدرت لأول مرة عام 1984، ومنذ ذلك الحين يؤديها مطربون مختلفون وفي مناسبات مختلفة مثل مراسم احتفالات يوم استقلال الدولة.
إنها مكرسة للمناظر الطبيعية في البلاد التي يتم تشبيهها بالأم والزوجة وحتى الابنة. تتجلى هذه التجسيدات في كل مقاطع القصيدة. الاقتباس الذي يفتتح الأغنية: "بلادنا الصغيرة..." مأخوذ من قصيدة أقدم، من الأربعينات، بحيث تلمس كلماتها قليلاً تاريخ البلاد والتمسك بالأرض.
قراءة قصيدة "بلادنا الصغيرة" التي أضافتها كلاوديا إيدان إلى نصها، اثارت الضيق بداخلي. أثناء قراءة القصيدة، لم أستطع التوقف عن التفكير في أن كلمات القصيدة كان من الممكن أن ينشدها أيضًا اللاجئون العرب الذين ولدوا في البلاد وتم تهجيرهم وترحيلهم في ال 48. يعيش سيئو الحظ بينهم في غزة اليوم. قلت لنفسي، بالتأكيد يمكن للمرء أن يجد نظيرةً لهذه القصيدة في مؤلفات محمود درويش، أو غيره من الشعراء الفلسطينيين.
لدهشتي، قرأت هذا الأسبوع مقالاً لإيلي إلياهو في صحيفة هآرتس، حول ترجمة كتاب درويش "أثر الفراشة" إلى العبرية، وهو يشير على وجه التحديد إلى "البيت قتيلاً":"يبدو أن القارئ الإسرائيلي لن يتمكن من قراءة "البيت قتيلاً"، قصيدة نثرية لمحمود درويش، دون التفكير في أحداث 7 أكتوبر. "في لحظة واحدة تنتهي حياة بيتٍ كاملة"، يقول درويش، "البيت قتيلاً هو ايضاً قتلٌ جماعي". ويضيف بعد ذلك: "والبيوت تُقتَل كما يُقتَل سكانها". لقد كتب درويش بالطبع عن معاناة ثانية وأحزان ثانية، هي معاناة الشعب الفلسطيني".
إن الفترة الحالية تتطلب مني وبشدة المزيد من الجهد والابتكارات من أجل تخطي سياسة التماهيات، والتمسك بسياسة اللاشعور. وهذا ليس بأمرٍ سهلٍ.
يتعلّق الناس بالأماكن التي نشأوا فيها، وبتفاصيل معينة. ملامح البلاد، النباتات البرية، أشجار الزيتون، أشجار اللوز المزهرة، رائحة أزهار الحمضيات، الصخور، البحر والصحراء... بالنسبة لي، مثل هذه التفاصيل تخلق شعورًا بالوطن.
إن الفكرة الخيالية والواقعية في الوقت نفسه، أن هذه البلاد الصغيرة كان من الممكن أن تحوي شعبين، أن تكون دولة لجميع مواطنيها، دونما استملاك، ودون فوقية مجموعة على أخرى، تعطي الأمل وتوجع في آنٍ واحد. امكانية كهذه، قادرة أن توفر فرصة لحياة كريمة تصان فيها كرامة الإنسان وحريته.
إن التلذذ من المزيد والمزيد من دماء "العدو" من كلا الجانبين، قطعاً لن يجلب السكينة لقاطني هذه البلاد.
מי יגן על מדינת ישראל? - من سيحمي دولة إسرائيل؟
אנו עדים לניגוד הקיצוני והעמוק בין העובדה שפרופ׳ אהרון ברק ייצג את מדינת ישראל והגן עליה בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק בהאג בנוגע לעתירתה של דרום אפריקה המאשימה את ישראל ברצח עם, לבין ״כנס הניצחון״ שגופי ימין קיימו בירושלים בעד יישוב מחדש של רצועת עזה. בפעילות זו השתתפו שרי ממשלה וחברי כנסת, אשר, כפי שאחת הנשים ממשפחות החטופים אמרה, רקדו ושרו על דם החיילים והחטופים ו״תקעו אצבע בעין״ למשפחות.
הטיעונים המרכזיים שהושמעו בכנס בנוגע ל״שיבה מחדש״ לעזה נשענו על ״צדק היסטורי״, ״זה תורה״,״זה מוסרי״, ובתגובה לצעקות מהקהל על טרנספר, תמך הדובר ברעיון ״לעודד הגירה מרצון״ של אוכלוסיית עזה. כל אלה הוצגו כתיקון להתנתקות. היכן מעמיד הדבר את המדינה ואת העם היהודי? אם אפשרות כזו תתממש, כיצד ניתן יהיה להצדיק שאין מדובר ברצח עם? ההסבר יהיה כי מדובר בהגירה ״מרצון״?! האם טיעון כזה יכול לשכנע? ברצונו של מי מדובר בעצם? ביטוי זה משקף רצון התענגותי רדיקלי, חסר גבולות, החותר אל עבר המוות בלבד, לא רק של תושבי עזה אלא גם של מדינת ישראל.
לא המומחיות והמוניטין המשפטיים של ברק וגם לא קולו כניצול שואה יוכלו לשמש כלי הגנה. כנס זה, בנוכחותם של שרים וחברי כנסת התקיים יום לאחר יום השואה הבינלאומי ויומיים לאחר החלטת בית הדין לצדק בהאג.
הפילוג הקיים בחברה הישראלית הולך ומקצין ובאופן זה אחוות מנוגדות מתחזקות ומתבצרות בעמדות קיצוניות לעתים. הדבר יוצר יותר ויותר תופעות גזעניות.
לצד כל אלה דויד גרוסמן מתגייס לשחרורם של שני הילדים שנותרו בשבי ושר שיר ערש לכפיר הקטן, הילד הצעיר ביותר שנחטף לעזה ולאחיו אריאל.
בתנועה חדה אל הקצה האחר אנו שומעים פתאום ברדיו שבזמנים אלה משפחת נתניהו הגישה בקשה לשיפוץ הבריכה שבביתם בקיסריה ושמשום מה בקשה זו קבלה אישור. שיפוץ בריכה?! בביתם הפרטי?! עד מתי העם הזה ימשיך לשלם על חטאיהם של ראש הממשלה ומשפחתו?
האם השר לביטחון פנים יגן על החברה הישראלית? חלוקת הרישיונות להחזקת נשק כמעט לכל מבקש מאיימת להפוך את רחובות המדינה למערב פרוע, שבו כל הנושא נשק יוכל לקחת את החוק בידיו באופן חופשי ולטעון : ״זו הייתה הגנה עצמית, זה היה מחבל״. כבר היו דוגמאות לכך.
וברקע, המשא ומתן המתמשך, אם ניתן לומר כך, על שחרור החטופים. העולם אינו מבין, אך נראה לי שגם החברה הישראלית אינה מבינה, למעשה אינה משתמשת בזמן כדי להבין ולהסיק את המסקנות הראויות ממה שראתה ועודנה רואה. איש לא יצליח להגן על המדינה כשהיא עצמה אינה מגינה על עצמה מעצמה.
نشهد اليوم على تناقض شديدوعميق، بين تمثيل البروفيسور أهارون باراك لدولة إسرائيل ودفاعه عنها أمام محكمة العدل الدولية العليا في لاهاي (هاج) بشأن دعوى جنوب إفريقيا على إسرائيل التي تتهمها فيها بارتكاب جرائم إبادة جماعية، وبين "مؤتمر النصر" الذي عقدته منظمات يمينية في القدس تأييدا لإعادة الاستيطان في قطاع غزة، شارك فيه وزراء في الحكومة وأعضاء كنيست "رقصواعلى دماء الجنود والمختطفين وعائلاتهم"، كما قالت امرأة من عائلات المختطفين.
ارتكزت الادعاءات التي أسمِعَت في المؤتمر بشأن "العودة" إلى غزة على "العدالة التاريخية"، و"التوراة"، وكونها "عمل أخلاقي". ردًا على صيحات الجمهور المطالبة بالترحيل، أيّد المتحدث فكرة "تشجيع الهجرة الطوعية" لسكان غزة. عُرِضَ كل ماسبق كتصليح لخطة الانسحاب من غزة. في أي موقف يضع كل هذا الدولة والشعب اليهودي؟ وكيف سيكون بالإمكان، إن طبّقَ كل هذا بالفعل، تبرير أنه ليس هناك إبادة جماعية؟ هل سيكون التفسير لذلك الهجرة "طوعًا"؟! هل يمكن لمثل هذه الحجة أن تكون مقنعة؟ طوعًا لمن بالضبط؟ يعكس هذاالتعبير رغبة تلذذية راديكالية، لا حدود لها، تسعى للتوصل إلى الموت أيضًا; ليس لسكان غزة فقط، بل ولدولة إسرائيل أيضًا.
لا خبرة باراك القانونية وسمعته ولا صوته باعتباره أحد الناجين من الهولوكوست قادرَين على الدفاع عن إسرائيل. عُقِد هذا المؤتمر، بحضور وزراء وأعضاء كنيست، بعد يوم واحد من اليوم العالمي للهولوكوست وبعد يومين من قرار محكمة العدل في لاهاي.
الانقسام القائم في المجتمع الإسرائيلي آخذ بالتوسع والتطرف ما يزيد من قوة المجموعات المتناقضة آراؤها ويجعلها تترسخ في مواقف متطرفة أحيانًا، ما يخلق المزيد والمزيد من الظواهرالعنصرية.
إلى جانب كل هذا، يتجند دافيد جروسمان من أجل اطلاق سراح الطفلين اللذين ما زالا مختطفين في غزة، ويسجل تهليلة للصغير كفير، الطفل الأصغر سناً الذي اختطف الى غزة، ولأخيه أريئيل.
وفي منعطف حاد إلى الطرف الآخر، نسمع فجأة عن أن عائلة نتنياهو تقدمت الآن، في هذه الأوقات، بطلب لتجديد مسبح بيتهم في قيسارية، وأن هذا الطلب قد حظِي بالموافقة، لسبب ما. تجديدالمسبح؟! في بيتهم؟! إلى متى ستستمرهذه الأمة بدفع ثمن خطايا رئيس الوزراء وعائلته؟
هل سيحمي وزير الأمن الداخلي المجتمع الإسرائيلي؟ يهدد بتوزيع تراخيص حيازة الأسلحة على كل من يرغب، تقريبًا، بتحويل شوارع البلاد إلى "فلّت حكم"، ويتيح لأي شخص يحمل سلاحًا أن يأخذ القانون بيده وأن يدّعي: "كان ذلك مجرد دفاع عن النفس. أطلقت النارعلى إرهابي". سبق وحصلت أمور كهذه في السابق.
وفي هذه الأثناء، ما زالت المفاوضات، على إطلاق سراح المختطفين، إن جازالتعبير، جارية. العالم لا يفهم، لكن يبدو لي أن المجتمع الإسرائيلي لا يفهم أيضًا، ولا يستغل الوقت لفهم واستخلاص الاستنتاجات الصحيحة مما رآه وما زال يراه.لن يستطيع أحد حماية الدولة التي لا تحمي نفسها من نفسها.
״מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה…״ - "أرض الوطن بلا رداء، أرض الوطن حافية القدمين..."
שירה נותנת קיום, כי היא מדברת על ״מה שמכבר-מוגן״
לאקאן טוען [1] שהשירה משאירה הקניית משמעות [2] (signification) ריקה. אבל מה המשמעות הריקה באותה שורה של השיר [3]? זה ששר רמי קליינשטיין על "ארצנו הקטנטונת". הוא קורא לזה "מולדת בלי כותונת", "מולדת יחפה ".
איך להצביע בדרך אחרת על אותו מקום ריק בהקניית משמעות?
מסורת [4] "הרופאים היחפים" בסין נקראה כך בגלל שהם היו במקור איכרים יחפים צנועים. "הרופאים היחפים" עסקו יותר במניעה מאשר בטיפול, וקיבלו שכר, כך נראה, רק אם לא הייתה מחלה באזורם. ה"יחף" מצביע על "אין", על סוג של חור, שבו הקיום יכול למצוא מחסה. מהגיחה הקצרה הזו, נראה שהשורה של השיר מצביעה על מקום מוגן, שבו הקיום אפשרי.
הטון של השיר נוסטלגי. את המוזיקה הלחין רמי קליינשטיין, ואולי הנוסטלגיה שלו מצביעה על הפרדה רומנטית כלשהי. נוסטלגיה מעידה על אובדן. אבל מהו? (מיוונית: נוסטוס= חזרה אלגוס= כאב) אנחנו לא יודעים. אב הקו הזה אולי נתן מקלט לקיומו שלו.
קאנט הכריז [5] ש"קיום אינו פרדיקט, נשוא". לא מדובר על מילים, אלא על חור שמגן. בישראל יש שני מונחים, שניהם מעורפלים, המצביעים על אותו אזור פואטי.
האחד הוא המחדל. המחדל מציין פקיעה, שגיאה, תקלה חמורה. אבל הוא עושה את זה בצורה חיובית. זה "יש". אכן, התרחש מחדל, המלווה אותנו בקיומנו. במחדל, ובזכותו, שמנו לב שאנחנו יחפים וללא חולצה. זה קר, אבל זה צינון שיכול להיות "מגן". ממה הקור הזה יכול להגן עליך? ממתי הקור מגן? למי שיכול להאמין שהגנה היא דבר ה"ניתן על ידי אחר". מי שחש קור מחפש מחסה, והחיפוש שלו הוא מה שמגן. מי שמרגיש קור יודע שהוא בחוץ. הקיום חייב להיות בוודאי חבר של ״להיות בחוץ״.
השיר של רמי קלינשטיין ויורם טהרלב מתייחס ל״מולדת״ האישה. לאישה, עליה אפשר לומר "כל דבר״.
״On la dit femme, on la diffâme ״ "אומרים עליה אישה. מוציאים את דיבת נפשה״ .[6] יש לאישה את כל ה״מחדלים״ האפשריים. אתה יכול למצוא את דיבת נפשה, כי היא נושאת את הליקויים של הקיום.
בלתי ניתן לת(ט)ביעה- המונח השני הוא אקיווק שקיים רק בשפה העברית. בטקסט הקודם התייחסתי לשופט אהרון ברק, שהעיד כשופט, ושפט כעד- בהאג.
זה מקרה של בלתי ניתן לתביעה, זה לא שפיט, ובלתי ניתן לדחייה, כי הוא פעל כ- קיים. אין דין משפטי לקיום. יש, כן, דין עצמי, להרגיש אשם על הקיום, כפי שלאקאן טוען על המלט.[1]
הפנים האחרות של אקיווק הן ה"בלתי ניתן לטביעה". לאקאן כינה זאת כך בכתיבתו "קאנט עם סאד" מכיוון שהיא קשורה לחוסר באחר [2] . המחדל מגן, ובלבד שאפשר לקיים שם אמירה, dire. השירה מקיימת את דבריה במחדל. לפי פרויד, אפשר ללמוד ממשוררים. הוא ידע דבר או שניים על כך.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977. לא פורסם עדיין. פורסם בזמנו בחוברת
[2] אני משתמש כאן בתרגום מעניין של סמואל נמירובסקי בספר של לאקאן ״ אני מדבר על הקירות״ , רסלינג, 2019, עמי 45 .
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4]https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5]https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] לאקאן, הסמינר ה-20: ״עוד״ ( 1972-73) , רסלינג, תרגום יורם מירון, 2005 , עמי 106.
[7] Lacan, J: Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293. ) יש תרגום לעברית של השיעורים על המלט על ידי פרלה מיגלין, יורם מירון, ועוד קולגות) .
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
الشعر يمنح الوجود لأنه يتحدث عن "ما كان مُصانًا منذ أمدٍ بعيد"
يدعي لاكان[1]أن الشعر يترك دلالة[2] (signification) فارغة. ولكن ما هي الدلالة الفارغة في بيت الشعر هذا من الأغنية[3]؟ أغنية رامي كلاينشتاين التي غناها عن "بلادنا الصغيرة". فهو يصفها بأنها "أرض وطن بلا رداء"، "أرض وطن حافية القدمين".
كيف نشير إلى ذاك المكان الفارغ في منح الدلالة بطريقة أخرى؟
سُمِي تقليد "الأطباء الحفاة"[4]في الصين بهذا الاسم لأنهم كانوا في الأصل فلاحين متواضعين حفاة. كان"الأطباء الحفاة" يشتغلون في الوقاية أكثر من العلاج، وكانوا يتقاضون أجورهم فقط في حالة انعدام الأمراض في منطقتهم كما يبدو. "حافي القدمين"يشير إلى "لا يوجد"، إلى فجوة ما، حيث يمكن للوجود أن يجد مأوى. من هذه الرحلة القصيرة، يبدو أن بيت الشعر في القصيدة يشير إلى مكان محمي، حيث الوجود ممكنًا.
نغمة الأغنية نغمة حنين. الموسيقى من تأليف رامي كلاينشتاين، وربما يشير حنينه إلى انفصال عاطفي ما. يدل الحنين- النوستالجيا على الفقدان. ولكن ما هو؟ (في اليونانية: nostos = عودة algos = ألم) لا نعرف. ربما يكون مؤسس هذا التوجه قد وفرالمأوى لوجوده ذاته.
أعلن كانط[5]أن "الوجود ليس مُسندًا، خبرًا". لا يتعلق الأمر بالكلمات، بل بالفجوة التي تحمي. هناك مصطلحان في إسرائيل، مبهمان كلاهما، يشيران إلى نفس المنطقة الشعرية.
الأول هو الإخفاق (המחדל). يشير الإخفاق إلى انقضاء، أو خطأ، أو خلل جسيم. لكنه يفعل ذلك بطريقة إيجابية. انه "يوجد". وبالفعل، قد وقع إخفاق وهو يرافقنا في وجودنا. وقت الإخفاق، وبفضله، تنبهنا أننا كنا حفاة وعراة. بردٌ، لكنها قشعريرة يمكن أن تكون "واقية". ما هو الشيء الذي يمكن أن يحميك هذا البرد منه؟ منذ متى البرد يحمي؟ بالنسبة لأولئك الذين يمكنهم أن يعتقدوا أن الحماية هي شيء "يقدمه شخص آخر". من يشعر بالبرد يبحث عن ملجأ، وبحثه هو ما يحميه. من يشعر بالبرد يعرف أنه في الخارج. لا بد أن يكون الوجود، بكل تأكيد، صديقًا لـ "التواجد في الخارج".
تشير أغنية رامي كلينشتاين ويورام طاهرليف إلى "الوطن" المرأة. للمرأة التي يمكنك أن تقول عنها "أي شيء".
On la dit femme، on la diffâme ""يسمونها امرأة. يشهرون بروحها"[6]. تمتلك المرأة كل "الإخفاقات" الممكنة. بإمكانك أن تجد ما يشهر بروحها، لأنها تحوي عيوب الوجود.
غير قابل للمقاضاة ولا للغرق (בלתי ניתן לת(ט)ביעה) –المصطلح الثاني هو "ثنائي المعنى" وهو موجود في اللغة العبرية وحدها. تطرقت في النص السابق إلى القاضي أهارون باراك الذي شهد كقاضي، وحكم كشاهد – في لاهاي.
انها حالة من ال- لا يمكن المطالبة به، غير قابل للمقاضاة، ولا يمكن رفضه، لانه عَمِل كَ- موجود. ليس هناك حكم قضائي للوجود. يوجد، نعم، حكم ذاتي، أن تشعر بالذنب لأنك موجود، كما قال لاكان عن هاملت[7].
الوجه الآخر لثنائي المعنى هو "غير القابل للغرق"، وقد أطلق عليه لاكان ذلك في كتاباته "كانط مع ساد" لأنه مرتبط بنقص لدى الآخر[8]. الإخفاق يحمي، بشرط أن يكون بالإمكان الالتزام بمقولة dire هناك. يرقى الشعر إلى مستوى كلماته وقت الإخفاق. وفقاً لفرويد، يمكنك أن نتعلم من الشعراء. وقد كان ملمًا بهذا الأمر.
[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977.
[2] استخدمت هنا ترجمة صموئيل نميروفسكي في كتاب لاكان "أنا اتحدث للجدران"، رسلينج، 2019، ص 45 (العبرية).
[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.
[4] [4] https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor
[5] https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf
[6] لاكان، السمينار ال 20: "المزيد" (1972-73)، ريسلينح، ترجمة يورام ميرون، 2005، ص 106(العبرية).
[7] Lacan, J:Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293.
[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p. 779. “insubmersible flottaison”.
