שירלי זיסר- شيرلي زيسر
September 25, 2023

״סליחה מוחמד”: ההתקפה על רכיבי השפה -"سليخا موخامد": هجوم على مكونات اللغة

״סליחה מוחמד״ הפטיר איתמר בן גביר באדנות כלפי העיתונאי הפלסטיני מוחמאד מג’אדלה בראיון לחדשות 12. בקשת הסליחה לכאורה מאדם הנושא את השם המזוהה ביותר עם הערביות מיד לאחר ההצהרה לפיה לערבים זכות פחותה מזו של יהודים לנוע בדרכי יהודה ושומרון נטעה אותה בהקשר השולל אותה. מבחינה רטורית, מדובר באירוניה; מבחינה פרוידיאנית — בשלילה המאשרת את התוכן ההפוך לזה של פני השטח הסמנטיים כאמת הלא מודעת של האמירה. ברור כי לא היה בכוונתו של בן גביר לבקש מן העיתונאי הפלסטיני סליחה, פעולת דיבור שמניחה הכרה, מעבר לזכות התנועה שלו, בסובייקטיביות שלו.

בבטאה את ההיפך הגמור ממה שמשתמע מפני השטח הסמנטיים שלה, אמירתו של בן גביר מצטרפת לשורה של תופעות שפה המלוות את ההפיכה המשטרית בישראל, שנודף מהן ניחוח אורווליאני. כזכור, בדיסטופיה של אורוול 1984 מונהג ה newspeak, שפה חדשה שהעיקרון המארגן שלה הוא היפוך סמנטי של מושגים. כך ״אמת היא שקר, מלחמה היא שלום, בערות היא כוח״. ובימינו, שינויים מרחיקי לכת בחקיקה השומטים את הקרקע מתחת לדמוקרטיה כצורת שלטון המחייבת את החוק ומושתתת על זכויות אדם מאוייכים כמהלכים ״דמוקרטיים״ שמטרתם לשים קץ ל״דיקטטורה״ כביכול של בג״צ.

היפוכים סמנטיים נוסח 1984 אינם בבחינת חידוש של ההפיכה המשטרית בישראל. נתניהו עשה בכגון אלו שימוש בעבר, וכמוהו טראמפ. מה ייחודו של ה״סליחה מוחמד״ של בן גביר ? בעוד הדוגמאות מספרו של אורוול וגרסאותיהן בישראל של ימינו מוחלות על שמות עצם, התבטאותו של בן גביר עושה שימוש בממד הפרפורמטיבי של השפה כפי שדיבר עליו פילוסוף הלשון אוסטין: ממד הרושם מילה כפעולה שיש מאחוריה עמדה סובייקטיבית. התבטאותו של בן גביר בראיון בערוץ 12 קיצונית יותר מהשימושים האורווליינים בשפה משום שהיא פעולה תחבירית השוללת את העמדה הסובייקטיבית שביסוד בקשת הסליחה בדיוק כפי שבפן הסמנטי שלה היא שוללת את חופש התנועה של פלסטינים.

אלא שבכך לא מסתיימות הזוועות שמחולל בן גביר בשפה. כמה ימים לאחר הריאיון בערוץ 12, פרסם בחשבון הטוויטר שלו חזרה על בקשת הסליחה המעושה לצד תצלום שלו במהלך הריסת בתי פלסטינים בנגב, הפעם בין מירכאות. המירכאות הן סימן ציטוט. ככזה, השימוש בהן ממקם את הדובר במבנה של reported speech בו קיים יחס היררכי בין מסגרת הציטוט והתוכן המצוטט. במרוצת השנים זכו המירכאות לאופן שימוש נוסף, כסימן המצביע על היפוך תוכן או אירוניה. המירכאות של בן גביר עונות על שני השימושים, אך גם עושות יותר מכך. הבלשן אמיל בנווניסט טען כי בכל פעולה של אמירה מונחים סובייקט ונמען. במקרה זה, יש הצבעה על הנמען מתוקף עצם מבנה של האמירה, אך תוכן האמירה מצביע עליו כמי שאין לו זכות, לא לתנועה, לא לבית. המירכאות באות לסמן לא את מקומו של אחר באמירה אלא את הגלייתו מקהל מי שנתן לבקש את סליחתם, מי שנמצאים עם הדובר בקשר חברתי. בזילות שהן משוות לסובייקטיביות של האחר המירכאות של בן גביר מבקשות לקרוא תגר על עצם מבנה השיח כפי שלאקאן מדבר עליו בסמינר על ההפכי של הפסיכואנליזה; השיח שהסובייקט הוא אחד מרכיביו. מעבר להרס בתיהם של פלסטינים להם משמש ״סליחה מוחמד״ קומנטר, משפט זה הוא אינדקס לניסיון להרס השיח ככזה, על רכיביו הבסיסיים ביותר, אלו הזעירים יותר מן המסמן ושייכים לממד של האות, הממד של האובייקט שהודות לו נע השיח.

 

"سليخا موخامد"، أطاح إيتمار بن جفير بسيادية بالصحفي الفلسطيني محمد مجادلة في مقابلة معه على القناة الإخبارية 12. إن ما يبدو كاعتذار بن جفير من شخص يحمل اسمًا هو من أكثر الأسماء عروبة، مباشرةً بعد تصريحه بأن العرب لا يستحقون حرية الحركة في شوارع يهودا والسامرة مثل استحقاق اليهود لها، يغرسه في سياق يضحده. هي سخرية، بلاغيًا، أما فرويدًا، فهي نفي يؤكد المضمون المعاكس للسطح الدلالي باعتباره الحقيقة اللاواعية للتعبير. من الواضح أن بن جفير لم يكن يقصد الاعتذار من الصحفي الفلسطيني، وهو فعل كلامي يفترض الاعتراف بذاتيته قبل الاعتراف بحرية تنقله.

.

معبرًا عن النقيض التام لما يوحيه سطحه الدلالي، ينضم اعتذار بن جفير إلى سلسلة ظواهر لغوية ترافق انقلاب النظام في إسرائيل تفوح منها رائحة أورويلية. النظام اللغوي في ديستوبيا أورويل "1984" هو الـ Newspeak، لغة جديدة ترتكز على مبدأ القلب الدلالي للمفاهيم: "الحقيقة كذبة، الحرب هي السلام، الجهل هو قوة". واليوم، أصبحت التغييرات بعيدة المدى في التشريعات التي تكتسح الديمقراطية كشكل من أشكال الحكم الملتزم بالقانون والمرتكز على حقوق الإنسان توصَف بكونها تحركات "ديمقراطية" تهدف إلى وضع حد ل "ديكتاتورية" المحكمة العليا.

ليست الانقلابات الدلالية بأسلوب 1984 بتحديث حصري لانقلاب النظام في إسرائيل. سبق واستخدمها نتنياهو في الماضي، وترامب أيضًا. ما الذي يميز "سليخا موخاماد" إذًا؟ بينما تعكس الدلالات في الأمثلة من كتاب أورويل، ومقابلاتها الإسرائيلية اليوم، الأسماء، يرتكز تعبير بن جفير على البعد الأدائي للغة، كما تحدث عنه الفيلسوف اللساني أوستن: بُعد يعكس الكلمة كفعل يقف خلفه موقف ذاتي. أقوال بن جفير في المقابلة على القناة 12 أكثر تطرفا من التعبيرات الأورويلية لأنه فعل نحوي ينفي الموقف الذاتي الكامن وراء الاعتذار، كما ينفي، في دلاليته، حرية الفلسطينيين بالتنقل.

لكن فظائع بن جفير التي يمارسها باللغة لا تنتهي هنا. بعد أيام قليلة من المقابلة على القناة 12، كرّر بن جفير اعتذاره الزائف لمجادلة على حسابه على تويتر إلى جانب صورة له أثناء هدم منازل الفلسطينيين في النقب، بين علامتي اقتباس هذه المرة. موضعة العبارة بين اقتباسين على هذا النحو يموضع المتحدث في مبنى reported speech حيث هنالك علاقة هرمية بين إطار الاقتباس ومحتواه. اكتسبت علامات الاقتباس بمرور السنوات طريقة أخرى للاستخدام، لعكس المضمون أو السخرية منه. في استعمال بن جفير لها يفي بالغرضين، لكنها تحقق غاية أخرى. يقول اللساني إيميل بينفينيست أن لكل تعبير موضوع (فاعل) ومخاطَب (مفعول به). في هذه الحالة، تكون هناك إشارة للمخاطَب بحكم بنيوية العبارة بينما يشير محتواها إلى تجريده من حقه بالتنقل وحقه بالمسكن. لا يشير الاقتباس إلى مكان الآخر في العبارة، بل لنفيِه من الجمهور الذين اعتذر منه، من هم على علاقة اجتماعية بالمتحدث. تسعى علامات الاقتباس لدى بن جفير، في ازدرائها لذاتية الآخر، لتحدي بنية الخطاب ذاتها كما يتحدث عنها لاكان في سمينار نقيض التحليل النفسي؛ الخطاب الذي تشكل الذات إحدى مكوناته. إلى جانب تدمير بيوت الفلسطينيين الذين تعتَبَر "سليخا موخاماد" تفسيرًا له، فإن هذه الجملة هي مؤشر لمحاولة تدمير الخطاب بحد ذاته، على أبسط مكوناته، الأصغر من الدال المنتمية إلى البعد الحرفي، بُعد الموضوع (object) الذي يتحرك الخطاب بفضله.

מבט נוסף

מרקו מאואס - ماركو ماواس

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

לקריאה
אבינועם חקלאי -  ابينوعام حكلاي

נקמה, איווי ואשמה - الانتقام، الرغبة والشعور بالذنب

רוח אביו של המלט, מצווה עליו לנקום את מעשה הנבלה שנעשה לו. מלך דנמרק נרצח על ידי אחיו אשר ירש את המלכה והממלכה. המסורת הפסיכואנליטית רואה בעכבה של המלט, תוצאה של ידיעתו, כי הוא, הוא יכול היה להיות הפושע הרוצח את אביו ולוקח את אימו. לכן, אם יתקוף את דודו קלאודיוס כנקמה, ירגיש אשמה.

אלא שלאקאן חושב, שלוּ הדברים היו כך, היה פועל, כי נפלה לידיו ההזדמנות לאטום את האשמה. לדעת לאקאן, איווי האם הוא שמונע ממנו לפעול. לא האיווי שלו אליה. זהו איווי שאינו מובן ונראה בלתי מובס. התביעה מכפיפה את איווי הסובייקט לגחמנות תביעת האחר. הסובייקט יכול למצוא את מה שהוא מתאווה לו באמת, דרך הקיטוע המסמני. באמצעות שרשרת המסמנים, נמצאת לאיווי התשתית שלו. להמלט אין איווי, כי הוא דחה את אופליה. הוא דחה אותה כי הוא נושא את כובד הנשיות של תביעת אימו, שהיא ה״ווגינה בהתגלמותה״. ״בולמוס רעבתני וייצרי״.

לכן, היא ״אינה יודעת אבל״. באמצעות עבודת האבל, הוא יכול להפוך את האובדן שלו, עם מות אופליה והזדהותו עם אבלו של לארטס אחיה, לחסר. האובדן עובר סובייקטיביזציה, והופך לאובדן של גבר אחד.לחסר. וגם, אובדן בבשר, כלומר, מערב את הליבידו. יש לנו אם כן, קיטוע של שרשרת מסמנים הממקמת את האיווי מול הפנטזמה, כך שאישה תוכל להוות אובייקט פאלי; ואובדן ההופך לחסר בעבודת האבל.

ה - To be or not to be,

מהווה עבור לאקאן ביטוי של אשמה על חיים בלתי נסבלים, בגלל חסרונו של החסר בהוויה.

כאשר החסר מושג בתוך גוש התביעה האימהית המביאה לעולם את התוהו ובוהו של הפשע המושל בכל, משהו מתפקד כחסר בהוויה, ואקט הנקמה מתממש.

המסורת הפסיכואנליטית, ולאקאן בתוכה, אינה מתביישת לקשור בין איווי לנקמה.

אמנם לאקאן קורא למדיאה ״אישה אמיתית״, כי היא נוקמת ביאסון הבוגדן באמצעות רציחתם של ילדיהם, כך שנשיותה מתגברת על אימהותה, ומארי הלן ברוס מכנה את הנקמה ״מולטי התענגות״; ובכל זאת, יש איזשהו יחס בין איווי לנקמה. אולי יש כל מיני נקמות.

בפנולוגיה (תורת הענישה), נוהגים להציב כמה מטרות לעונש: הרתעה, מניעת רצידיביזם, תיקון, שיקום, הגנה על האזרח ו״תחושת צדק אינטואיטיבית״. מחקרים מראים כי המטרה היחידה המושגת, מלבד הגנה על האזרח בזמן הכליאה, היא ״תחושת הצדק האינטואיטיבית״.

מהי תחושה זו? זהו הקתרזיס המוכר והטוב המגיע בסוף כל טרגדיה, שבא לאשר שוב את סדר האלים. הקלה גדולה מופיעה כאשר החוטא קיבל כגמולו.

״עין תחת עין, שן תחת שן״. אמנם ה-אחר של החוק מופיע כשלישי עם פרוצדורות הדין והענישה, וכבעל עניין (המדינה ״רואה״ בפעולה העבריינית פגיעה בה ובחוקיה), אבל זוהי ללא ספק נקמה שעברה את ה״סירוס״ של הסמלי, של החוק. ניתן לכתוב זאת כך:

 

צדק

——

נקמה

ב-7 באוקטובר נעשו בישראלים ״מעשים שלא יעשו״. ישראל יצאה למלחמה לאחר שנים של אקט מעוכב, שהוגדרה, כנראה בצדק, כמלחמת מגן. עם זאת, העולם הנאור, ובתוכו ישראלים רבים, אינם יכולים לתת לגיטימציה לעובדה, שמדובר גם במלחמת נקם ושילם. נכון, על פי דיני המלחמה הבינלאומיים, אבל כזאת המעניקה סיפוק לנפגע.

התביעות בהאג, כמו תביעות נוספות אחרות, הן למעשה אותה תביעה של האחר. תביעה גחמנית, ווגינה בהתגלמותה. בולמוס רעבתני וייצרי. נחשולי הדימויים החזקים שיצר החמאס דרך תמונות ההרס והחורבן הנורא בעזה, שנגרמו מכך שהוא נלחם ומסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית, שטפו את הסמלי, ואת האפשרות לקיטוע והיבור באמצעות השרשרת המסמנית.

הנה מופיע לפנינו האל האפל הפרוידיאני, הלא הוא העל-אני, כמו גם המוסר הקאנטיאני-סאדיאני, אשר דוברו המובהק בארץ היה ישעיהו ליבוביץ׳. קולו עדיין מדבר מגרונות חסידיו, והוא עודו מעביר חשמל בגוף הפרנקנשטייני שלהם. ללא חסר סובייקטיבי הנותן מקום לאיווי פרטי בתוך המוסר האוניברסלי התובעני, ותוך דחיית הלכלוך שמביאה איתה הפנטזמה (מכים ילד), שהיא פרוורטית ביסודה,

משתולל המחנה הטהור, בזעם צדקני. השנאה המתעוררת לישראל היא האנטישמיות הישנה, כי היא מופנית על ידי אלה שעבורם המשיח כבר הגיע עם האידיאלים של אחרית הימים, כלפי אלה החיים בעולם החומרי והיצרי הזה, טרם בוא המשיח.

רבים מאיתנו בוודאי חשים אשמה אל מול המוני ההרוגים משני הצדדים. המלחמה בהחלט יכולה להביא איתה את חסרונו של החסר בהוויה, ואת עירומם של חיים בלתי נסבלים לנוכח

הקלות הבלתי נסבלת

של מחיקתם, והפיכתם לאשפה.

עם זאת, יתכן שאשמה יכולה להיות לפעמים חבלי הלידה של איווי.

לא תמיד הוא מצליח להיוולד. לעיתים הוא נכלא בלימבו כרוח רפאים, אשר רק הנקמה תיתן לה מנוח.

شبح والد هاملت يأمره بالانتقام له عن الفعل الشرير الذي ارتُكِب بحقه. لقد قُتل ملك الدنمارك على يد شقيقه الذي ورث الملكة والمملكة. يرى التحليل النفسي التقليدي أن ممانعة هاملت هي نتيجة لمعرفته بأنه يمكن أن يكون هو المجرم الذي يقتل أباه وينال أمه. لذلك، إذا هاجم عمه كلوديوس انتقاما، فسوف يشعر بالذنب.

لكن لاكان يعتقد أنه لو كانت الأمور على هذا النحو، لكان سيتصرف، لأن الفرصة أتيحت له للإقفال على الشعور بالذنب بشكل محكم. وبحسب لاكان، فرغبة الأم هي ما يمنعه من التصرف. ليس رغبته تجاهها. إنها رغبة غير مفهومة وعلى ما يبدو فأنها لا تُقهر. هذا الطلب يُخضع رغبة الذات لتقلبات طلب الآخر. يمكن للذات أن تجد ما ترغب فيه حقًا، من خلال البتر الرمزي. من خلال سلسلة الدوال، تخلق البنية التحتية للرغبة. هاملت يفتقر للرغبة، حيث إنه رفض أوفيليا.

لقد رفضها لأنه يحمل ثقل أنوثة طلب أمه وهو "المهبل المتجسد". "شراهة جائعة غريزية"

ولذلك فهي "لا تعرف الحداد". من خلال اعمال الحداد، يمكنه أن يحول فقدانه، بوفاة أوفيليا وتماهيه مع حداد شقيقها ليرتس، إلى نقص. يتم تحويل الفقدان إلى ذاتي، ويتحول إلى فقدان لرجل واحد. لنقص. وأيضًا لفقدان الجسد، أي يشمل اللبيدو. من هنا نحصل على بتر لسلسلة من الدوال التي تموضع الرغبة مقابل الهوام، بحيث يمكن للمرأة أن تكون كائنًا فالوسياً؛ والفقدان يتحول إلى نقص في أعمال الحداد.

بالنسبة للاكان، "أن تكون أو لا تكون" هو تعبير عن ذنب عيش حياة لا تطاق، بسبب الافتقار إلى النقص في الكينونة.

وعندما يُنال النقص ضمن كتلة المطالبة الأمومية التي تولد فوضى الجريمة التي تحكم كل شيء، فإن شيئا ما يؤدي دور النقص في الكينونة ويتحقق فعل الانتقام.

إن التحليل النفسي التقليدي، بما في ذلك لاكان، لا يخجل أن يربط الرغبة بالانتقام.

على الرغم من أن لاكان يطلق على ميديا لقب "المرأة الحقيقية"، لأنها تنتقم من جايسون الخائن بقتل أطفالهما، وبالتالي تتغلب أنوثتها على أمومتها، وتطلق ماري هيلين بروس على الانتقام اسم "التلذذ المتعدد"؛ ومع ذلك، لا يزال هناك علاقة ما بين الرغبة والانتقام. ربما هناك أنواع عديدة من الانتقام.

في الفينولوجيا (نظرية العقاب) جرت العادة على وضع عدة أهداف للعقاب: الردع، منع العود، التصحيح، إعادة التأهيل، حماية المواطن و"الإحساس البديهي بالعدالة"، وتظهر الأبحاث أن الهدف الوحيد الذي تم تحقيقه، إلى جانب حماية المواطن أثناء السجن هو "الإحساس البديهي بالعدالة".

ما هو هذا الشعور؟ هذا هو الكاتارزيس- التنفيس المألوف والجيد الذي يأتي في نهاية كل مأساة، والذي يأتي ليؤكد نظام الآلهة من جديد. تظهر راحة عظيمة عندما ينال الخاطئ جزاءه.

"العين بالعين، والسن بالسن". ورغم أن الآخر يظهر حسب القانون كطرف ثالث في الإجراءات القضائية والعقابية، وكطرف ذي مصلحة ("ترى" الدولة في الفعل الإجرامي انتهاك لها ولقوانينها)، غير أن هذا بلا شك انتقام قد أجري له "إخصاء" من قِبًل الرمزي، القانون. بالإمكان كتابة ذلك على النحو التالي:

العدل

——

الانتقام

وفي 7 أكتوبر، تعرض الإسرائيليون "لأفعال لا ينبغي القيام بها". لقد أعلنت إسرائيل الحرب بعد سنوات من الفعل المؤجل، تم تعريف هذه الحرب، وعن حق ربما، على أنها حرب دفاعية. ومع ذلك، فإن العالم المستنير، بما في ذلك العديد من الإسرائيليين، لا يستطيع إضفاء الشرعية على حقيقة أن هذه هي أيضاً حرب انتقام وسداد. صحيح، وفقاً لقوانين الحرب الدولية، لكن كتلك التي ترضي الضحية.

إن الدعاوى القضائية في لاهاي، كما الدعاوى الأخرى، هي في الواقع دعوى الآخر. دعوى متقلبة، مهبل متجسد. شراهة جائعة غريزية. إن أمواج التصورات القوية التي خلقتها حماس من خلال صور الدمار والخراب الرهيبين في غزة، التي أدى إليها قتالها واختباؤها بين السكان المدنيين، جرفت الرمزية وإمكانية بتر السلسلة الرمزية ووصلها من جديد.

هنا يظهر أمامنا إله الظلام الفرويدي، المعروف أيضًا باسم الأنا العليا، بالإضافة إلى الأخلاق الكانطية-السادية، التي كان المتحدث البارز باسمها في إسرائيل يشعياهو ليبوفيتش. لا يزال صوته ينطق من حناجر أتباعه، ولا يزال يمرر الكهرباء في أجسادهم الفرانكنشتاينية. دون نقص ذاتي يفسح المجال للرغبة الشخصية في غمرة الأخلاقيات العالمية المتطلبة، وبينما يرفض القذارة التي يجلبها الهوام (ضرب طفل)، وهو أمر منحرف في الأساس، يحتدم المعسكر الطاهر بغضب نزيه. إن الكراهية التي تتزايد ضد إسرائيل هي معاداة السامية القديمة ذاتها، لأنها موجهة من قبل أولئك الذين يعتبرون المسيح قد جاء بالفعل ويؤمنون بمثاليات القيامة، ضد أولئك الذين يعيشون في هذا العالم المادي والغريزي، قبل مجيء المسيح.

من المؤكد أن الكثير منا يشعر بالذنب أمام أعداد الموتى الكبيرة من كلا الجانبين. من المؤكد أن الحرب يمكن أن تجلب معها الافتقار إلى النقص في الكينونة، وعري الحياة التي لا يطاق عيشها مقابل العبثية التي لا تحتمل في محوها، وتحويلها إلى قمامة.

ومع ذلك، فمن الممكن أن يكون الذنب حبال ولادة الرغبة في بعض الأحيان.

لا تنجح في أن تولد في كل مرة.  في بعض الأحيان يتم سجنها في طي النسيان كشبح، لا يحررها إلا الانتقام.

לקריאה
אבינועם חקלאי -  ابينوعام حكلاي

אפיסטמופוליטיקה - Epistemopolitics

קרוב משפחה מבוגר אושפז בבית חולים לכמה ימים. לפני שחרורו שאל אותו אח סיעודי חובש כיפה לשם משפחתו. כאשר נענה בשם מעוברת, שאל לשם המשפחה המקורי ואז הוסיף ש״בן גוריון כפה עליכם להחליף את שמות משפחתכם״. כאשר נודע לו מקום מגוריו של קרוב המשפחה, ציין כי בסמוך למקום זה קבורים ילדים מ״פרשת ילדי תימן החטופים״.

בהרצאה ״הילד וידע״ (2011), פורש מילר את המאבק הפוליטי המתרחש בשדה החינוך המחפש לכפות על הילד זהות, למשל זאת הנקראת: לאום. השאלה היא אילו מסמני אדון יסמנו אותו. עבור הסובייקט, להשיג סימן הזדהותי, כרוך בהתענגות שחייבת להיות לא שלמה, לעבור אובדן, להשיג כריתה.    

מילר קושר בין מסמן האדון-S1 שיכפה זהות על הילד לבין האובדן ההתענגותי אותו הוא מכנה כריתה.

אריק לוראן (1991) בהרצאה על סמינר 17, קושר את האובדן דווקא אל  S2.

הוא אומר שעקבת ההתענגות הראשונה דוחפת לחיפוש אחריה, וההתקלות במסמן שני (S2) המצוי ב-אחר, היא שמביאה לאובדן מנה של התענגות. הרישום השני כרוך במה שהתחולל בעת הרישום של העקבה הראשונה, כשהסובייקט מחפש אובייקט אבוד.

מכל מקום, אנחנו יכולים לראות כי מדובר ברישום/עקבה/ כריתה והותרת חותם התענגותי בל יימחה באמצעות הזדהות ראשונית ועמוקה.

עובדה זו יכולה לשפוך אלומה של אור על שיח החרשים המתחולל בזירת המאבק הפוליטי.  

באותה הרצאה, מסב לוראן את תשומת ליבנו לשיח הממשל הפרוידיאני.

מי שנמצא בעמדת המשילות יכול לתפקד רק אם התמקם במקום של האידיאל המצליח לקבץ לקבוצה אוסף של סובייקטים. הם מתקשרים אל אובייקט ההתענגות, אובייקט הדחף עליו הם מוותרים בהציבם אותו במקום של האידיאל (כאובייקט אגלמתי).

זהו שיח האדון שהוא למעשה הופעתו של הלא מודע (אובייקט התענגותי ייחודי המכוסה על ידי אובייקט אגלמתי).

אם נכנה את ההסכמה לויתור על אובייקט הדחף ומיקומו בעמדת האידיאל כאובייקט זוהר בשם: אהבה, נוכל להסיק שכאשר זוהרו של האובייקט במקום האידיאל הועם, הנכונות להקרבה מתפוגגת, או אולי נכון יותר לומר מותקת אל מקום אחר בו מוצב האידיאל.

כך נקבל את הפסקת ההתנדבות של הטייסים, החיילים והלוחמים ואת הרעיון של אי תשלום מיסים.

בסמינר 17 (1969) אומר לאקאן שהכניסה של S1 אל סוללת המסמנים, אותה הוא מכנה S2, מארגנת את ה-אחר בדיעבד כשדה של ידע. זה יוצר סובייקט. מילר (2011) מכנה ידע זה ״ידע-סמבלנט״ ובהשראת ההמצאה של פוקו ״ביופוליטיקה״, הוא קורא לקרב על מסמני האדון שתחת עוּלם יפול הסובייקט-ילד; אפיסטמופוליטיקה.

מכאן שהאח הסיעודי ״יודע״ שבן גוריון כפה שמות משפחה עבריים על נתיניו ובכך עקר אותם ממסורת אבותיהם, וכן, שהאחר המתענג של שלטון מפא״י חטף תינוקות ממוצא תימני.

אלו השמות הניתנים ל״כריתה״ האפיסטמופוליטית שאיתם עלינו איכשהו לחיות.

 

Lacan.J. (1969). The Other Side of Psychoanalysis.Norton.

Miller, J.A (2011). Psychoanalytical Notebooks, 24.

3. לוראן. א (1991). לאקאן והשיחים. תרגום מספרדית: מבל גרייבר וסרחיו מישקין.

 

 

Epistemopolitics السياسة المعرفية-——————— تم إدخال أحد أقاربي المسنين إلى المستشفى لبضعة أيام. قبل خروجه منها سأله ممرض يرتدي الكيباه[1] عن اسم عائلته. عندما أجاب بإسم معبرن (مقلوب للغة العبرية)، سأله عن اسم عائلته الأصلي ثم أضاف أن "بن غوريون أجبركم على تغيير كنياتكم". وحين علم بمحل إقامة قريبي،ذكر أن بالقرب من هذا المكان دُفن أطفال من "قضية الأطفال اليمنيين المخطوفين". في محاضرة "الطفل والمعرفة" (2011) يعرض ميلر النضال السياسي الذي يدور في حقل التربية والذي يسعى إلى فرض هوية على الطفل، مثلاً ما يسمى: القوميّة، والسؤال هو أي دوال سيّدة سوف يحمل. فيما يتعلق بالذات، فإن الحصول على علامة لتحديد الهوية مرتبط بتلذذٍ شرط أن يكون غير مكتمل، أن تمر بتجربة الفقدان، البتر. يربط ميلر بين دال السيد 1-S الذي يفرض هوية على الطفل والفقدان التلذذي الذي يسميه البتر. في المقابل يربط إيريك لوران (1991) في محاضرة عن السمينار ال17 الفقدان بِ S2. يقول إن أثر التلذذ الأوليدفع للبحث عنه، وأن التصادم مع الدال الثاني (S2)الموجود في- الآخر، هو الذي يؤدي إلى فقدان جرعة من التلذذ. يتضمن التسجيل الثاني ما حدث عندما تم تسجيل الحصر (inhibition) الأولي، عندما تبحث الذات عن موضوع (object)مفقود. على أي حال، يمكننا أن نرى أن الأمر يتعلق بالتسجيل / الحصر/ البتر وترك بصمة تلذذية لا تُمحى من خلال التماهي الاولي والعميق. يمكن لهذه الحقيقة أن تلقي الضوء على الحوار العقيم الذي يدور في ساحة النضال السياسي. في نفس المحاضرة، يلفت لوران انتباهنا إلى خطاب فرويد عن الحكم. لا يمكن لأي شخص في منصب الحاكم أن يقوم بعمله إلا إذا تموضع في مقام المثل الأعلى الذي ينجح في توحيد جمع من الذوات في مجموعة. يربطهم بموضوع التلذذ، موضوع الدافع الذي يتخلون عنه عندما يضعونه في مكان المثل الأعلى (كموضوع ثمين). هذا هو خطاب السيد الذي هو في الواقع ظهور اللا-شعور(موضوع تلذذيّ فريد مغطى بمضوع ثمين). إذا أطلقنا على الموافقة على التخلي عن موضوع الدافع وموضعه في موقع المثل الاعلى كشيء ساطع اسم: الحب، يمكننا أن نستنتج أنه عندما ينطفئ بريق الشيء في موقع المثل الاعلى، فإن الاستعداد للتضحية يتلاشى، أو ربما يكون الأصح أن نقول إنه يوجَّه إلى مكان آخر حيث المثل الأعلى. هكذا نحصل على توقف الطيارين والجنود والمحاربين عن التطوع وفكرة عدم دفع الضرائب. في السمينار17 (1967) يقول لاكان أن دخول S1 في مجموعة الدوال، التي يسميها S2، ينظم ال- آخر لاحقاً كمجال من المعرفة. وهذا يخلق ذاتاً. يسمي ميلر (2011) هذه المعرفة "المعرفة المجزوئة" وبالاستيحاء من اختراع فوكو "السياسة الحيوية"، هو يدعو إلى معركة على الدوال السيّدة التي ستسقط الذات-الطفل تحت عبئها؛ السياسة المعرفية. ومن هنا فإن الممرض "يعرف" أن بن غوريون فرض ألقابًا (أسماء عائلة) عبرانية على رعاياه وبالتالي اقتلعهم من تقاليد أسلافهم، وأيضاً أن الآخر المتلذذ من حكم مباي خطف أطفالاً من أصل يمني، وهذه هي الأسماء التي تُطلق على "البتر" السياسي المعرفي التي يجب أن نتعايش معها بطريقة أو بأخرى.


[1] قبعة يضعها الرجال اليهود المتدينون (المترجمة)

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form