"אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?"
הגיליון האחרון של כתב העת "פולמוס"– כתב עת המיועד לדיון בנושאים של פסיכואנליזה, חברה ופוליטיקה – הוקדש למסמן "דו-לשוניות", ומן הארגומנט שפורסם, אפשר היה להבין שהכוונה היא לדו-לשוניות במובן העברי-ערבי [1].
בטקסט רגיש ומדויק שהתפרסם לאחרונה ב"מבטים", הדגישה פז חיט צוריאל את הסכנה שבגלישה אל הממד הדמיוני של הביטוי "דו-לשוניות", הטעימה את שני הרבדים שבהם פועלת השפה – המסמן והמסומן, והמליצה ללכת אל מעבר לממד ההזדהויות. את הטקסט היא סיימה בשאלה הנוקבת "אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?" [2].
מה שעשוי לתרום למאמץ להשיב לשאלה הזו, הוא להתחקות אחר גלגוליו של המושג הזה, החל משורשיו המוקדמים ביותר בפסיכואנליזה. בפרק הדיון במקרה של קתרינה, הציג פרויד את הסימפטום כשפה מוצפנת ודימה אותו לכתב סימנים שניתן לפענחו לאחר גילויים של כתובות דו-לשוניות:
"לעיתים קרובות נהגנו [פרויד וברוייר] להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב סימנים שאותו למדנו לפענח לאחר גילויים שלכמה כתובות דו-לשוניות" [3].
פרויד לא כתב זאת במפורש, אך לא מן הנמנע שהתכוון לאבן רוזטה, שהתגלתה בשנת 1799 על ידי חברי משלחת נפוליאון בונפרטה במצרים. על האבן, שהיום נמצאת ב-British Museum בלונדון, חקוק צו מלכותי שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב ביוונית עתיקה ובמצרית קדומה, בשני סוגי כתב שונים – כתב חרטומים וכתב דמוטי [4], כלומר מדובר בכתובת דו-לשונית. ז'אן-פרנסואה שמפוליון – פילולוג, היסטוריון ואגיפטולוג צרפתי – התחיל לחקור את האבן בשנת 1808 ובין השנים 1822 – 1824, כשבעים שנה לפני המחקרים של פרויד וברוייר על היסטריה ופרסם מספר מחקרים שהובילו אותו לפענח את כתב החרטומים המצרי [5].
פרויד חזר לכך בפרק 6 של "פירוש החלום", שם הוא כתב שתוכן החלום נמסר כאילו ב"כתב תמונות", תרגום עברי למילה "hieroglyphics" [7], והזהיר שממש כשם שאין לקרוא הירוגליף כמייצג את הדימוי עצמו, כך אין לטעות בקריאת כתב התמונות של החלום כתמונות גרידא:
"...תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים" [6].
זה מה שהוביל את לאקאן לומר שפרויד פענח את שפת האיווי, הסימפטום והחלום בשלמותה, ממש כפי ששמפוליון פענח את ההירוגליפים:
"כדי לשחרר את הדיבור של הסובייקט, אנו מכניסים אותו לתוך השפה של איוויו, כלומר לתוך השפה הראשונית, שבה, מעבר למה שהוא אומר לנו על עצמו, הוא כבר מדבר אלינו שלא בידיעתו, ובסמלים של הסימפטום בראש ובראשונה.[...] בשפה ראשונית, אומר גם, אין כוונתי ללשון פרימיטיבית, מאחר שפרויד –אשר הזכות שרשם לעצמו על התגלית המלאה שלה מאפשרת להשוות אותו לשמפוליון –פענח אותה בשלמותה בחלומות של בני-זמננו" [8].
מאוחר יותר כתב לאקאן, שהאנליטיקאי עוסק בקריפטוגרפיה שמקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא עוסקת בלשון אבודה – קרי, לשון הלא מודע:
"...אין להתייחס אל הדימויים שבחלום אלא בעבור ערכם כמסמן, כלומר בעבור האותיות שהם מאפשרים לחלץ מן ה'ביטוי' המוצג על ידי חידת הציורים של החלום. [...] פרויד מדגים בשלל אופנים מדוע לערך זה של הדימוי כמסמן אין דבר וחצי דבר עם משמעותו, ורותם לכך את ההירוגליפים של מצרים העתיקה. [...] קריפטוגרפיה מקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא בלשון אבודה" [9].
הסובייקט מדבר בו־בזמן בשתי שפות: שפת הדיבור המודעת ושפת הלא־מודע שמדברת בו, מבלי שידע. בהתאם, הפענוח האנליטי שונה מפיצוח קוד, בכך שהוא מחזיר לסימן את כובד ההיסטוריה שלו, כלומר את הלא-מודע שמדבר בו. זהו לא רק מעשה של הבנה, אלא מעשה לשוני, אתי ופוליטי. מעשה הפירוש, הפענוח של "לשון אבודה", לא מסתמך על מפתח מוכן מראש ולא עוסק בדו-לשוניות במובן של שתי שפות שקיימות כביכול מראש. תחת זאת, הסובייקט שומע את עצמו מדבר בשפה שאינה שפתו ואינה מובנת לו – שפה שמתרגמת את עצמה אל עצמה. זאת המשמעות של "לשון אבודה"; היא אבודה כמו האובייקט האבוד, כלומר היא מעולם לא הייתה שם והיא מכוננת ככזו רק בדיעבד עם תנועה שבה שפה נוצרת מתוך שפה אחרת – תנועה המכוננת את הסובייקט של הלא-מודע. הואיל וכך, עם פרויד ולאקאן, הדו-לשוניות היא של הסובייקט – לא של ארץ, לא של מדינה, לא של טקסט ולא של כתב עט.
מקורות:
1. ח׳ולוד תאבת סגיר. "דו לשוניות". פולמוס בישראל, גיליון 21, April 11, 2025: https://www.polemosisrael.com/blog/dv-lshvnyvt---lthny-y-llgwy
2. פז חיט צוריאל. "המסמן - זה שמעבר להזדהות". מבטים, June 13, 2025: https://www.polemosisrael.com/mabatim/hmsmn---zh-m-br-lhzdhvt---ldl---dhlk-ldhy-ytjwz-ltmhy
3. זיגמונד פרויד. "שתי נשים היסטריות : סיפורים פסיכואנליטיים". תרגום מגרמנית:מרים קראוס, עורך: דרור גרין. הוצאת 'צפת : ספרים', 2004.
4. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94
5. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F
6. :TheInterpretation of Dreams, Sigmund Freud (1900) https://psychclassics.yorku.ca/Freud/Dreams/dreams.pdf
7. זיגמונד פרויד. "פירוש החלום". תרגום מגרמנית: רות גינזבורג. עריכה: עמנואל ברמן. הוצאת 'עם עובד',2007. עמ' 285.
8. ז'אק לאקאן. "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 275-276.
9. ז'אק לאקאן. "ערכאת האות בלא-מודע". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 481-482.
· אבן רוזטה. British Museum, 15.05.25. צילום: ירון גילת.
מבט נוסף
ארבע הערות על המהומה המשפטית של יריב לוין.
1. המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].
2. היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.
3. החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.
4. קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".
וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?
מקורות:
1. פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.
2. רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.
3. לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.
4. לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.
5. בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.
מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل
Ψαμμίτες
האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.
כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.
אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.
(עם פסקל, זה היה.)
כעת, הדברים השתנו.
לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.
יש ערימה.
עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.
בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.
איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?
הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.
"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".
"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"
רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.
כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.
יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.
בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".
נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?
יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.
לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.
הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.
האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.
אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.
לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.
אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.
עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.
שחורגת ״מכל ספירה״.
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.
Ψαμμίτες
هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.
عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.
إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.
(مع باسكال ، هكذا كان.)
الآن، تغيرت الأمور.
ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.
هناك كومة.
نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.
في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.
كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟
إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.
لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".
"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"
يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.
نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.
هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.
أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".
هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟
ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.
من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.
على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.
هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.
إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.
تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.
علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.
يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.
تلك التي تتخطى "كل عد".
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.
עוד יש מדינה? -هل مازالت هناك دولة؟
"מי יגן על מדינת ישראל", שואלת קלאודיה אידן ב"מבט 28". תשובה אחת – תשובתו של בן גביר – היא: האזרחים; לכן עליהם להצטייד בנשק; וכל המרבה הרי זה משובח. בעצם מה הבעיה עם זה? קל כמובן לענות על כך שיגברו מקרי אלימות במשפחה, סכסוכים אקראיים, התאנויות לאומניות והתאבדויות, בגלל זמינות הנשק. אבל הבעיה הולכת הרחק מעבר לכך, ונוגעת לעצם הקיום (מילה שמרקו מאואס מדגיש יותר מפעם אחת במסגרת "מבטים") של מדינת ישראל.
בן גוריון צדק כאשר התעקש שהמדינה – מדינת ישראל – צריכה להיות בעלת המונופול על אמצעי האלימות. הוא הלך עם זה רחוק: עד פירוק הפלמ"ח (ושאר המסגרות המיליציוניות), ועד למה שהגיע לשיאו בהפגזת אלטלנה.
זהו אולי גדול כישלונותיהם של הפלסטינים בדרך למדינה משלהם. הם מעולם לא הצליחו (ואולי אף לא רצו) להלאים את כלי הנשק. להפוך לגוף בעל מונופול על אמצעי האלימות.
עכשיו מניח אותנו בן גביר (הוא לא היחיד) על המסלול להתפוררות מיליציונית. אין זה הביטוי היחיד להתפוררות הזו – שגם פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, בצד משיחיות דתית, תורמות לה את תרומתן. היעלמותם של מוסדות מדינתיים מהטיפול באסון ה 7.10, פירוק גופים ציבוריים ופרוצדורות עבודה ממלכתיות :you name it. דרך אגב המילה "ממלכתיות" שמתרגמת את המילה האנגלית statehood מעידה על הבעייתיות המובלעת בה.
"עתידנו כשווקים משותפים ימצא את האיזון שלו בהרחבה יותר ויותר עיקשת של תהליכי בידול";[1] בספרי, "הסימפטום הסורר", קראתי לתנועה הזאת של המונוליטיות של האחר הגדול, בצד היותו מפורר: "הפריכות של האחר הגדול"[2]
תחת הפריכות הזו – סגסוגת של מדע ודת – השאלה מי יגן על המדינה מעצמה עשויה להתחלף בשאלה: עוד יש מדינה?
[1] לאקאן, ז'., הצעת אוקטובר על האנליטיקאי של האסכולה, פסיכואנליזה מס' 10, מאי 2001, עמ' 38
[2] ביכובסקי, ע., הסימפטום הסורר, תל אביב: הוצאת תפס"ן, 2019
"من سيحمي دولة إسرائيل" تتساءل كلوديا إيدن في"رؤية 28". إجابة واحدة – إجابة بن جفير – هي: المواطنون؛ لذلك يجب عليهم أن يتزودوا بالسلاح. وكلما كان أكثر، كان أفضل. ما المشكلة في ذلك أساسًا؟ من السهل بالطبع الإجابة على هذا السؤال بأن حالات العنف الأسري، المنازعات الاعتباطية، المضايقات والاستفزازت القومية وحالات الانتحارستزداد، لأن الأسلحة في متناول اليد. لكن المشكلة تتعدى ذلك بكثير، وتتعلق بوجود (وهي كلمة أكد عليها ماركو مواس أكثر من مرة في إطار"رؤى") دولة إسرائيل.
لقد كان بن غوريون على حق عندما أصر على أن الدولة، دولة إسرائيل، يجب أن تحتكر وسائل العنف. بل أنه تمادى أكثر من ذلك بقوله: حتى حل البلماح (وغيرها من الميليشيات)، إلى أن بلغ الحد الأقصى عند قصف التلينا.
ولعل هذا هو أكبر فشل للفلسطينيين في سعيهم لإقامة دولتهم. فهم لم ينجحوا قط (وربما لم يرغبوا حتى) في تأميم الأسلحة. ليصبحوا هيئة تحتكر وسائل العنف.
والآن يضعنا بن جفير (وهو ليس الوحيد) على مسار التفكك الى ميليشيات. وليس هذا هو التعبير الوحيد لهذا التفكك، فسياسة الهوية التقدمية، بالإضافة إلى المسيحانية الدينية، تساهمان فيه أيضاً. غياب مؤسسات الدولة عن تولي زمام الأمور بعد كارثة 10/7، وتفكيك هيئات عامة وإجراءات عمل رسمية: you name it. وبالمناسبة، فإن كلمة " رسمية " "ממלכתיות" وهي ترجمة للكلمة الإنجليزية "statehood" تشير إلى الإشكالية الكامنة فيها.
"إن مستقبلنا كأسواق مشتركة سيجد توازنه في التوسع المستمردون هوادة لمسارات انعزال"؛[1] في كتابي "العارض المتمرد"، أطلقت على حركة أحادية الآخر الكبير، بالإضافة لكونه مفكك، اسم "هشاشة الآخر الكبير"[2]
وفي ظل هذه الهشاشة -التي هي خليط من العلم والدين- فإن سؤال من سيحمي الدولة من نفسها قد يتبدل بالسؤال: هل لا تزال هناك دولة؟
[1] لاكان، ج.، مقترح أكتوبر بشأن محلل المدرسة، التحليل النفسي رقم 10، أيار 2001، ص 38
[2] بيخوفسكي، ع.، العارض المتمرد، تل أبيب: إصدارتافسان، 2019
