תגובה למאמרו של מרקו מאואס, "מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול" - تعقيب على مقال ماركو مواس، "من لانهاية باسكال إلى كومة أرخميدس، عد الرمال"
קראתי בעניין את מאמרו של מרקו מאואס, "מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול", אשר התפרסם בפולמוס-מבטים ב-3.2.25.
המאמר, הפותח בהצעה : "אם, עם שליט, שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים [1], בואו נהמר: אינסוף", נחתם במשפט: "עלייך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור". זוהי הצעה שלפני הכל, ממקמת את הפתרון לבעיה המעיקה והטורדת במישור של הניסוח, הנוסחה כדבר מה שמתנסח ומנסח. נדמה לי שבעידן בו המילה "פוליטיקה" הפכה מילה כמעט-גסה, מילה נרדפת לעסקנות, נפוטיזם ושחיתות, זה בכל זאת לא טריוויאלי לחזור ולהדגיש שפתרונות ראויים בשדה הפוליטי נשענים על לוגיקה, רטוריקה ואותו bien dire (להיטיב לומר) של לאקאן. נוכל להיזכר כאן בפסקה מסמינר II, "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית"(1954-1955), שם מצביע לאקאן על כך שהמצביאים הגדולים בהיסטוריה היו למעשה פסיכואנליטיקאים, כיוון שגדולתם נבעה מחדות הפירוש שהעניקו למאורעות סביבם [2].
אם כן, לכוון את המצפן שלנו אל עבר ניסוח שייטיב ללכוד את מה שעל הפרק באקטואליה הנוכחית בארץ, מציע מרקו מאואס, וחותם את הצעתו: לכוון להימור אל האינסוף.
על איזה אינסוף מדובר כאן? שהרי לא חסרות סביבנו רוחות שמקדשות את האינסוף הטמפורלי, של אחרית הימים ומבקשות מכל הנוכחים להתאזר בסבלנות ולראות ברוע הפושה בכל, שלב הכרחי ואף מכריע. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אתחלתא דגאולה","עקבתא דמשיחא"[3]. האמונה באותו זמן עתידי מעורפל, קצה ציר הזמן המדיד, כמובן איננה נחלתם של היהודים בלבד. מושגים כמו אחרית הימים, משיח (אל-מהדי) וגאולה שתגיע לאחר תקופה אפוקליפטית של שפל מוסרי וערכי, שכיחים ודומיננטיים ויש הטוענים כי אף נתנו את הטון להצדקה בהתקפה הברוטאלית של ה-7 לאוקטובר[4]. אך האם זה האינסוף אליו מומלץ לכוון את מאמצי הניסוח? נדמה לי שלא על כך מדובר.
מצאתי במאמרו של מרקו מאואס ניסוח מינורי, לא בלי אירוניה כאובה. "יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה? – רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם, משא ומתן. כך ותן." הביטוי "כך ותן" לכד אותי. האם מדובר בטעות כתיב? שהרי, במשא ומתן, מדובר ב"קח ותן", לא ב-"כך ותן". ויחד עם זאת, מצאתי שיש בביטוי זה דבר מה שיכול לאפשר התחלה של ניסוח. אולי אפשר לשער שזה משפט שהאינסוף כלול בו. בין אם טעות כתיב או לא, המשפט הזה מציית לרעיון שהוא מבקש, דווקא כי לא אומר "את מה".
בשנת 2014 פירסם פרופ' אריק מארטי, שהיה אורח של הסקציה הקלינית דור a והתארח בבית הג'יאפ בימי המחאה של 2023, מאמר ושמו "חילופין ללא שוויון"[5],אודות עסקת שליט, 1027 תמורת 1. הוא כותב כך (תרגום חופשי):
"רגע מוזר בהיסטוריה של ישראל, שאפשר לראותו כשיבה של סיפור תנ"כי... מדובר בבדידות אקטיבית, בדידות פורייה, בדידות שמאששת את עצמה. מה שנוכל לקרוא לו מקרה יוצא דופן של בדידות, משום שאף מדינה בעולמנו כיום לא ניצבת בפני חילופין כל כך בלתי שווים, ולהסכים לאי שקילות יסודית כל כך. אי שוויון כה אונטולוגי, שהייתי אומר בשמחה לאויביה של ישראל, אלו למשל החולקים על כך שיש היסטוריה יהודית, זהות יהודית או אפילו עם יהודי – מאלן באדיו ועד שלמה זנד – הייתי משיב להם ברצון: אם אינכם רוצים לקבל שישראל, כמדינה היסטורית, מגלמת באופן היסטורי את העובדה היהודית.. ובכן, התבוננו נא באפיזודה הזו של אחד כנגד 1027, ויתגלה לנגד עיניכם, כמו תומאס הרואה את ישו, מה שאינכם רוצים לראות; משום שמשוואה זו, 1=1027 מייצגת את הנוכחות ואת ההישנות של היות יהודי בהיסטוריה העכשווית ובגיאופוליטיקה".
מארטי אינו חוסך שבטו מהעיתונות הצרפתית, שעסקה במשוואה הזו באופן חסר מעוף; רק העיתון Liberation, מאוזכר על ידו כמי שהעז להציע פירוש אנושי לאקט של החילופין הללו מהצד של ישראל, במקמו את ערך חיי האדם שיש ביהדות, את ערכי הערבות ההדדית ושותפות הגורל, כערכים שהביאו לנכונות לשלם מחירים כה כבדים כדי לממש את העסקה. הסקנדל של 1=1027, כך מארטי, נעוץ בכך שלפתע, מתוך הדיונים האובייקטיביים, מגיח מימד של decentering, דרכו הסובייקטיביות היהודית מהמרת לחשוף את עצמה, ואו אז, מגיח מתוך הפעולות של ישראל ממד של משמעות. הסקנדל, לדידו, נעוץ בכך שלפתע מתגלה קיומה של סובייקטיביות יהודית, מגולמת באופן היסטורי על ידי בני העם ועל ידי המדינה.
בהסכמה לעסקה שמשוואתה 1=1027, מממש היהודי משהו מן התכלית שלו, ממקומו ההיסטורי בתרבות; ערך החיים המגולם באחד, אחד שאיננו ניתן לחלוקה, כמו שלמדנו ממשל שלמה; אחד העומד כנגד כל הכללה שהיא. באופן פרדוקסלי, אחד זה, נוגע לכולם, לכל אחד ואחת. אחד זה, טוען מארטי, הוא הוא האינסוף. כך, ותן.
[1] הכותב מתייחס לניסוח שהציע בתקופה בה היו חטופים 251 ישראלים.
[2] Lacan. J. (1991). The Seminar, book II. The Ego in Freudian Theory and in the technique of psychoanalysis. Norton, NY.p.20.
[3] "בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם".
משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.
[4] בהרצאה ששמעתי מפי אוהד חמו, פרשן לענייני ערבים, הוא טען למשל, כי לקראת מאי 2023, מועד המתקפה המקורי של סינוואר, התקיים כנס בעזה תחת התחושה שאחרית הימים הגיעה, היא כבר כאן, מוקדם מהצפוי. בכנס זה חולקה מפת ארץ ישראל לתתי-איזורים ומונו בה ראשי עיר, מנהלי אגף תשתיות, כספים, ושירותים מוניציפליים עזתיים עבור כל נפה, כך שיוכלו זה מכבר להיערך להיכנס לתפקידם ללא שיהוי, מייד כשהקרב יוכרע. כנס זה, לדבריו, היה ידוע למודיעין הישראלי אך נדחה כקוריוז של שוטי האמונה.
[5] Eric Marty. L' Echange inégal : à propos de Guilad Shalit. Temps modernes. 677, Janvier-fev.-mars 2014.
قرأت باهتمام مقال ماركو مواس، "من لانهاية باسكال إلى كومة أرخميدس، عد الرمال"، والذي نشر في جدل- رؤى في 3 فبراير 2025.
المقال الذي يبدأ بالاقتراح: "إذا كنا وقت شاليط الذي كان مختطفا قد راهننا على ألف، الآن، مع 251 مختطفا [1]، فلنراهن: ما لا نهاية"، وينتهي بالجملة: "عليك، إسرائيل، أن تقترحي صيغة تتجاوز ما يمكنك عدّه أنت وعدوك". هذا اقتراح يضع، أولا وقبل كل شيء، حل المشكلة الخانقة والمقلقة في مستوى الصياغة، الصيغة كشيء يصاغ ويصوغ. يبدو لي أنه في عصر أصبحت فيه كلمة "سياسة" كلمة فظة تقريبا، كلمة ترادف الأعمال الحرة والمحسوبية والفساد، رغم ذلك ليس من البديهي أن نعود ونأكد على أن الحلول المناسبة في المجال السياسي تعتمد على المنطق والبلاغة وذلك ال bien dire (حُسنُ القول) بموجب لاكان. يمكننا أن نستذكر هنا مقطعا من السمنار الثاني، "الأنا في نظرية فرويد وفي تقنية التحليل النفسي" (1954-1955)، حيث يشير لاكان إلى أن أعظم قادة الحروب في التاريخ كانوا في الواقع محللين نفسيين، إذ كانت عظمتهم نابعة من دقة تفسيرهم للأحداث المحيطة بهم[2].
على ذلك، من أجل توجيه بوصلتنا نحو صيغة من شأنها أن تلتقط القضايا المطروحة في الوضع الحالي في إسرائيل على أحسن وجه، يقترح ماركو مواس، ويختتم اقتراحه: السعي إلى المراهنة إلى الما لا نهاية.
عن أي نوع من اللانهاية نتحدث هنا؟ في الواقع هناك العديد من الأرواح من حولنا التي تقدس اللانهاية الزمنية، تقدس نهاية العالم (القيامة) وتطلب من جميع الحاضرين التحلي بالصبر والنظر إلى الشر المستشري في كل شيء كمرحلة ضرورية، بل وحاسمة. "الشعب الأزلي لا يخاف من المسيرة الطويلة"، "بداية الخلاص"، " على خطى المسيح "[3]. الإيمان بذلك المستقبل المبهم، نهاية محور الزمن القابل للقياس، وهو بالتأكيد ليس مقتصرا على اليهود وحدهم. مفاهيم مثل نهاية العالم (القيامة) والمسيح (المهدي) والخلاص الذي سيتحقق بعد فترة نبوئية من الانحطاط الأخلاقي والقيمي، شائعة ومهيمنة، حتى أن هناك من يدعي أنها وراء نغمة التبرير لهجوم 7 أكتوبر الوحشي[4]. لكن هل هذه هي اللانهاية التي من المحبذ أن نوجه إليها جهودنا في الصياغة؟ يبدو لي أن ليس هذا هو المقصود.
لقد وجدت في مقال ماركو مواس صياغة مقتضبة، لا تخلو من التهكم النابع من الألم. "لدينا كومة من العديد. إلى أي مدى أنت، إسرائيل، على استعداد أن تعطي في المقابل؟ عليك فقط أن تمدي يدك وتسحبي البعض، حفنة من الناس، تفاوض. هكذا وأعط." جذبتني عبارة "هكذا وأعط". هل هذا خطأ إملائي؟ (في النص الأصلي باللغة العبرية كتب "כך ותן")، في نهاية الأمر فما المفاوضات إلا "خذ وأعط"، وليس " هكذا وأعط ". ومع ذلك، وجدت أن هناك شيئا ما في هذه العبارة يمكن أن يفسح المجال لبداية الصياغة. ربما يمكن الافتراض أن هذه جملة تحوي الما لا نهاية بداخلها. سواء كان خطأ إملائيا أم لا، فأن هذه الجملة تخضع للفكرة التي تسعى إليها، تحديدا لأنها لا تقول "ماذا" (خذ وأعط ماذا؟).
في عام 2014، نشر البروفيسور إريك مارتي، الذي كان ضيفا على القسم السريري دورa وحل ضيفا على مقر الGIAP في فترة احتجاجات 2023، مقال بعنوان "التبادل بلا مساواة"[5]، حول صفقة شاليط، 1027 مقابل 1. كتب ما يلي (ترجمة حرة):
"لحظة غريبة في تاريخ إسرائيل، والتي يمكن اعتبارها عودة قصة توراتية ... يتعلق الأمر بالوحدة الفعالة، الوحدة الخصبة، الوحدة التي تؤكد نفسها. ما يمكن أن نسميها حالة استثنائية من الوحدة، لأنه لا يوجد أي بلد في عالمنا الحاضر يواجه مثل هذا التبادل غير المتكافئ، ويوافق على مثل عدم التوازن التام هذا. مثل هذا التفاوت الأنطولوجي، الذي يسعدني أن أقوله لأعداء إسرائيل، على سبيل المثال، أولئك الذين لا يوافقون على أن هناك تاريخا يهوديا، أو هوية يهودية، أو حتى شعبا يهوديا – بداية بآلان باديو وصولا إلى شلومو زاند – أود أن أجيبهم بكل سرور: إذا كنتم لا تريدون أن تقبلوا أن إسرائيل، كدولة تاريخية، تجسد تاريخيا الحقيقة اليهودية... حسنا، انظروا إلى هذا الحدث من واحد مقابل 1027، وسوف تتجلى أمام أعينكم، مثلما شاهد توما يسوع، ما لا تريدون رؤيته. لأن هذه المعادلة، 1 = 1027، تمثل وجود وتكرار كون المرء يهوديا في التاريخ المعاصر وفي الجغرافيا السياسية ".
لا يتهرب مارتي من انتقاد جماعته من الصحافة الفرنسية التي تعاملت مع هذه المعادلة بطريقة مبتذلة؛ فهو لا يذكر إلا صحيفة Liberation على أنها الوحيدة التي تجرأت على تقديم تفسير إنساني لهذا التبادل من جانب إسرائيل، فهو يضع قيمة حياة الإنسان في اليهودية، وقيم المسؤولية المتبادلة والمصير المشترك، كقيم أدت إلى الاستعداد لدفع مثل هذا الثمن الباهظ من أجل تحقيق الصفقة. فضيحة 1 = 1027، بحسب مارتي، متجذرة في حقيقة أنه فجأة، من المناقشات الموضوعية، يظهر بُعد من ال decentering (إزالة المركزية)، الذي تراهن الذاتية اليهودية من خلاله للكشف عن نفسها، ثم، من خلال أفعال إسرائيل، ينبثق بُعد المعنى. الفضيحة، وفقا له، تكمن في حقيقة أن وجود الذاتية اليهودية يتكشف فجأة، متجسدة تاريخيا بواسطة الشعب والدولة.
من خلال الموافقة على صفقة معادلتها 1=1027، يحقق اليهودي شيئا من غايته، ومكانته التاريخية في الحضارة، قيمة الحياة المتجسدة في واحد، واحد غير قابل للتجزئة، كما تعلمنا من قصة النبي سليمان؛ واحد يقف مقابل أي تعميم. ومن المفارقات أن هذا الواحد يتعلق بالجميع، بكل واحد وواحدة. واحد كهذا، كما يدعي مارتي، هو بذاته الما لا نهاية. هكذا، وأعط.
[1] يشير الكاتب إلى الصيغة التي اقترحها خلال الفترة التي تم فيها اختطاف 251 إسرائيليا.
[2] لاكان. ج.(1991). السمنار، الكتاب الثاني. الأنا في النظرية الفرويدية وفي تقنية التحليل النفسي.نورتون، نيويورك. ص 20.
[3] " وعلى خطى المسيح يتراجع المتكبرون ويتكلم المتكبرون.الكرمة تعطي ثمرا، والخمر يكون ثمينا. وتتحول الملكوت إلىبدعة ولا يكون لها نهاية. "ويصير بيت العهد محل زنى، ويخرب الجليل، وتخرب التخوم،ويذهب أهل التخوم من مدينة إلى مدينة ولا يشفق عليهم أحد، وتخزى حكمة الكتبة، والذينيخافون الخطية يملهم الناس، وتغيب الحقيقة." الشباب سيسخرون من الشيوخ، والشيوخسيقفون من أجل الشباب. الابن يعصي أباه، والابنة تتمرد على أمها، والكنة تغضب حماتها،وأعداء الرجل هم أهل بيته. وجه الجيل كما وجه الكلب، لا يخجل الابن من أبيه؛ وعلىمن نتكل؟ " على أبينا الذي في السماوات".
ميشنا ، مسيرة سوتا ، الفصل 9 ، مشنا 15.
[4] في محاضرة استمعت لها من أوهاد حمو، المعلق في الشؤون العربية، ادعى على سبيل المثال أنه في أيار 2023، الموعد الأصلي لهجوم السنوار، عقد مؤتمر في غزة في ظل الشعور بأن نهاية العالم قد حانت، لقد وصلت بالفعل، في وقت أبكر مما كان متوقعا. في هذا المؤتمر تم تقسيم خريطة أرض إسرائيل إلى مناطق فرعية وتم تعيين رؤساء بلديات ومديري قسم البنية التحتية والمالية والخدمات البلدية غزيين لكل محافظة، حتى يتمكنوا من الاستعداد لتولي مناصبهم دون تأخير، بمجرد حسم المعركة. وقال إن المخابرات الإسرائيلية كانت علىدراية بهذا المؤتمر ولكنها رفضته باعتباره تهريج من حمقى الإيمان.
מבט נוסף
אחים לנשק, עם שירה אטינג, עם קאנט (וסאד)
שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9 [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".
כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?
הם צודקים... באופן קאנטיאני.
קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]
כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.
הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.
ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".
אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.
[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/
[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000
https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000
[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/
[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״ ( תרגום שלי, ממ) Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse. Points, Seuil, 2004.
[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי
[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449
[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד
[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635
מבט- אחווה, האומנם? -أخُوّة، أحقاً؟
בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?
כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?
מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.
يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.
لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟
جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟
يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.
לנצח את חמאס: בהימור של פסקל- פיקציה ריאליסטית
גלעד שליט : 1 כנגד 1000
אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי
ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.
כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".
.png)
Given these values, the option of living as if
פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.
ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.
ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.
ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את 240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.
איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי
בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?
הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240 ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.
למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים, צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.
ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.
״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.
[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.