מי שאינו יכול...מוטב שיוותר... - من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
"לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו",[1] אנו נוהגים לצטט את לאקאן, בכווננו למשהו שהולך כנגד הסתגרות במגדל שן זה או אחר, וכנגד שתיקה לנוכח מה שקורה.
בפונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה מנסח זאת לאקאן כך: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו מוטב לו אפוא שיוותר עליה"[2]
מהי הסובייקטיביות של התקופה? מהו נתיב הגישה אליה? מדוע הציווי האתי הזה מנוסח באמצעות שתי שלילות? עניין אחרון זה איננו בלתי אופייני ללאקאן, ראו למשל את האופן בו הוא מנסח אמירה על הסמכתו של האנליטיקאי בהצעת אוקטובר...[3]
אל מי מופנה הציווי הזה? לאקאן מתחיל אותו עם "מי ש..." לא עם הפניה לאנליטיקאי (למרות שאפשר ללמוד זאת מההקשר). אך מעבר לכך איזו מין פנייה היא פנייה לאנליטיקאי – במיוחד אם נחזיק בראש את הנוסחה: "יש מן הפסיכואנליטיקאי". לפגוש את הסובייקטיביות של הזמן – על מי זה מוטל? על פסיכואנליטיקאי? יש ישות כזאת? היא מפוצלת מהיותו, למשל, אזרח? על סובייקט אזרח מוטלות חובות אחרות מאלו שמוטלות על פסיכואנליטיקאי? האם ייתכן שאלו יהיו חובות מנוגדות?
המילה שתורגמה לעברית ב"כתבים" כ"לפגוש" – rejoindre– משתרעת בשדה הסמנטי שלה אל עבר המובן: "להצטרף". נוכל, אם כן, לקרוא את המשפט שצוטט לעיל גם כך: "מי שאינו יכול להצטרף באופק שלו לסובייקטיביות של התקופה..." מה זה אומר, להצטרף לסובייקטיביות של התקופה? איך עושים את זה?
המאמץ של לאקאן, בתקופה זו של הקדימות של הסמלי, היא להראות שאין האדם "מתפעל" את הסמלי, אלא "מתופעל" על ידו; הוא תופס – אם אפשר לומר זאת כך – את המקום שהוקצה לו בסדר הסמלי. כפי שהוא מתעקש על כך בסמינר על המכתב הגנוב.[4] על רקע זה מובנת הדרישה להצטרף לסובייקטיביות של התקופה.
איך להצטרף לסובייקטיביות של התקופה, מבלי שהנתיב יעבור דרך הזדהות? גם את זה מראה לאקאן בסמינר על המכתב הגנוב, בשאלו לצורך כך את הילד שמכריז על השיטה שלו לנצח במשחק אבן נייר או מספריים, על ידי כך שהוא מאמץ את ארשת פניו של יריבו, וכך רוכש ידע, על הצעד הבא שלו. נוכל לומר שהוא מנסה "להיכנס" לסובייקטיביות של האחר, אך מוצא את עצמו נהדף אל הדמיוני.
ובכל זאת זו השאלה בתקופה הרת אסונות והתרחשויות, בה אנו חיים היום. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות הוא שאל לי להישאר בדלת אמותיי. אך דומה ששערי הכניסה לפעולה מעין זו הם אלו של ההזדהות שמאלצת לסגת (יותר או פחות) מהזהב הטהור האנליטי לטובת ה"נחושת" של הסוגסטיה כפי שאומר זאת פרויד.[5]
זה מתרחש בקליניקה באותה מידה בה זה מתרחש ברחוב. כאשר אמרתי, באחד הכינוסים של הג'יאפ בעקבות הטבח האסוני, שעלינו להיות נדיבים במילים עם הניצולים – השאלה שסביבה אני חג בטקסט זה היא ההשלכה של הרעיון הזה, מפני שזה קורא לסוגסטיה. כאשר אני מוצא את עצמי בעיבורו של המון מוחה, ההשלכות (הגופניות, המנטליות) הן אף קשות יותר ומורגשות יותר.
הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שלאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר..."
[1] ראו למשל: פיצ'וטקה, א', הסובייקט והגוף המתענג, פסיכואקטואליה, אוקטובר 2014, עמ' 17-20, ואת דהאן, ג', באותו גליון. מאוחזר מתוך:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2] לאקאן, ז'., (1953) פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה, בתוך: כתבים, כרך א', (תרגום: נועם ברוך) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015, עמ' 301
[3] לאקאן, ז'., הצעת ה-9 באוקטובר לגבי הפסיכואנליטיקאי של האסכולה, מאוחזר מתוך אתר דורא: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4] Lacan, J. (1955). "The Seminar on the 'Purloined Letter'" in: Écrits. (B. Fink, Trans.) New York London: W.W. Norton& Co. 2006d.
[5] פרויד, ז'. (1919)."דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום: ע' רולניק) תל אביב: עם עובד. 2002א.
"للمحلل النفسي التزامات لعصره" ،[1] غالبا ما نقتبس من لاكان، عندما ننوي التحدث عن شيء يتعارض مع العزلة في برج عاجي ما، وضد الصمت إزاء ما يحدث.
في وظيفة وحقل الكلام واللغة، يصيغ لاكان الأمر على هذا النحو: "من لا يتمكن أن يجد ذاتية عصره في أفقه من الأفضل له في هذه الحالة أن يتخلى عنها".[2]
ما هي ذاتية الفترة؟ ما هو مسار الوصول إليها؟ لماذا صيغ هذا الفرض الأخلاقي من خلال نفيين؟ هذه المسألة الأخيرة ليست غير معهودة من لاكان، انظر، على سبيل المثال، إلى أسلوبه في صياغة قول حول تأهيل المحلل النفسي في اقتراح أكتوبر..[3]
لمن يتم توجيه هذا الفرض؟ يبدأه لاكان ب "مَن ..." بدون الإشارة إلى المحلل النفسي (على الرغم من أنه يمكن فهم ذلك من السياق). علاوة على ذلك، أي نوع من التوجه هو التوجه للمحلل النفسي- خاصة إذا وضعنا في الاعتبار الصيغة: "ثمة شيئ من المحلل النفسي". أن تلتقي بذاتية العصر - من هو المكلّف بذلك؟ المحلل النفسي؟ هل هذا الكيان موجود بالفعل؟ هل هو منفصل عن كونه، على سبيل المثال، مواطنا؟ هل للذات المواطنواجباتتختلف عن تلك التي تخص المحلل النفسي؟ هل يمكن أن تكون هذه واجبات متضاربة؟
الكلمة التي ترجمت إلى العبرية في "كتابات- E`crits" على أنها "لقاء" - rejoindre - تمتد في مجالها الدلالي نحو المعنى: "الانضمام". على ذلك يمكننا قراءة الجملة المقتبسة أعلاه أيضا: "من لا يستطيع الانضمام في أفقه لذاتية العصر ..." ماذا يعني الانضمام إلى ذاتية العصر؟ كيف يمكن فعل ذلك؟
يسعى لاكان، في هذه الفترة من أولوية الرمزية، لإظهار أن الإنسان لا "يتلاعب" بالرمزية، بل "يتم التلاعب به" على يدها.إنه يحتل - إذا جاز التعبير - المكان المخصص له في الترتيب الرمزي. كما يصرّ في السمنار حول الرسالة المسروقة.[4]على هذه الخلفية، يمكن فهم شرط الانضمام إلى ذاتية العصر.
كيف يمكن الانضمام إلى ذاتية العصر دون أن يمر المسار عبر التماهي؟ هذا أيضا يظهره لاكان في السمنار حول الرسالة المسروقة، حينما يسأل، بهذا الصدد، الصبي الذي يشرح طريقته في الفوز بلعبة حجر ورقة مقص من خلال تبني تعابير وجه خصمه، وبالتالي اكتساب المعرفة عن خطوته التالية. يمكننا القول إنه يحاول "الدخول" في ذاتية الآخر، لكنه يجد أنه قد تم صده إلى الخيال.
ومع ذلك، هذا هوالسؤال في هذا العصر المليء بالكوارث والأحداث الذي نحيا فيه اليوم. إذا كان هناك شيء قد تعلمته خلال العامين الماضيين، فهو أنه لا ينبغي لي البقاء في عالمي الصغير. ولكن يبدو أن بوابات الدخول إلى مثل هذا الإجراء هي بوابات التماهي (تحديد الهوية)، التي تضطرنا للانسحاب (أكثرأوأقل) من الذهب التحليلي الخالص لصالح "نحاس" الإيحاء، على حد تعبير فرويد.[5]
يحدث هذا في العيادة بقدرما يحدث في الشارع.عندما قلت، في أحد تجمعات ال GIAP في أعقاب المذبحة الكارثية، أننا يجب أن نكون كرماء بالكلمات مع الناجين - السؤال الذي أدور حوله في هذا النص هو الآثار المترتبة على هذه الفكرة، لأنها تدعو إلى الايحاء.عندما أجد نفسي وسط حشد من الجماهير المحتجة، تكون العواقب (الجسدية والعقلية) أكثر قسوة وأكثر وضوحا.
فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
[1]انظر، على سبيل المثال: بيتشوتكا، أ، الذات والجسد المتلذذ،التحليل النفسي، أكتوبر 2014،ص 17-20، وديهان، ج.، في نفس العدد.تم الاسترجاع من:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2]لاكان، ز.،(1953) وظيفة ومجال الكلام واللغة ، في:كتابات ، المجلد 1 ، (ترجمة: نعوم باروخ) تل أبيب: إصدار دار النشر راسلينج ، 2015، ص. 301
[3]لاكان ، ز. ، اقتراح 9 أكتوبر بشأن المحلل النفسي للمدرسة ، تم استرجاعه من موقع دورا: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4]لاكان، ج. (1955)."ندوة حول "الرسالة المسروقة"" في: Écrits.(ترجمة ب. فينك) نيويورك لندن: دبليو دبليو نورتون وشركاه، 2006.
[5] فرويد ، ز. (1919). "مسارات العلاج بالتحليل النفسي" ، في: العلاج بالتحليل النفسي (ترجمة: أ. رولنيك) تل أبيب: عام عوفيد. 2002أ.
מבט נוסף
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא
שיח על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)
הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"
היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).
בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…
שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023
קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target civilians“ בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.
הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.
בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.
זה לא המצב.
בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.
מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]
פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".
[1] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000
[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.
[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.
[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.
לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).
[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “
ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”
[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975
[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך
מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״
Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html
[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza
[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000
[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3
זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.
[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.
דחיפה אל הצי(ו)ניות - دفع باتجاه التّهكُّم*
להסיר את הרעלה – לחשוף את מבט האל האפל.
במאמר "קליניקה אירונית" [1], מילר מתייחס לכך שכל השיחים (הדיסקורסים) הינם הגנה
כנגד הממשי, אך בו בזמן מבחין בין שיח הנשען על הסמלי, כהגנה מפני הממשי לבין זה שאינו כזה
הסמלי קשור אל האדיפוס, הסובייקט נתן הסכמה שלא לדעת על אמת שאין להעלותה על
הדעת בשם אהבה מספקת לאב. ובהקשר לזאת, בשם ההסכמה לוויתור על האובייקט
החלקי, מעניק הנוירוטי למבנים סמליים – מוסדות. ולאלו המיצגים אותם – סובייקטים
המגלמים תפקידים סמליים של שמות אב כגון – "מורים","שוטרים", "אנשי צבא",
"פסיכואנליטיקאים". אנרגיה ליבידינלית הנוצרת סביב החסר, כזו ההופכת אותם לאחרים
גדולים מונחים לידע, שידריכו אותו במשעולי ההתענגות של חייו: יפרשו ,יאסרו , יתירו.
אמונה זו בכוחם, קשורה קשר שלא ניתן לניתוק בחסר זה שהסובייקט ממקם בהווייתו.
הוא הסכים לאבד ומאז חי בחוסר הנחת של תצורת תחליפי הסיפוק, אך גם, בו בזמן, אובדן
זה של האובייקט החלקי אותו הוא ממקם באחרים. זה המאפשר לו לישון ואף לחלום.
ההומור למשל, שפרויד מזכיר אותו כנתיב קומי של האני העליון, ניצחון קטן, חיסכון
בהדחקה הינו עדיין עדות לעליבותו של הסובייקט ואל החסר המובנה בהווייתו.
האירוניה לעומתו, כמו גם הציניות.., אינה של האחר הגדול, אלא מכוונת נגדו.
"היא אומרת שהאחר הגדול אינו קיים ושבחשבון אחרון הקשר החברתי הוא רמאות".
פרשנות זו של הקשר החברתי, שאחת מתוצאותיה האפשריות הינה סובייקט נבל
(villainous), מאפשרת לתקוף מאז נובמבר את המוסדות הסמליים של המדינה
ולנסות לפרקם מכוחם. בשם חשדנות בשיח החברתי והצגתו כרמאות.
באופן זה נקרעות רעלות הסמלי, שנתנו מובן מספק לחיינו.
קריעת הרעלה היא גילוי האל האפל של מבט הציניות על חיינו.
אנו משיבים בהתנגדות .
[1]ז'אק-אלן מילר, "קליניקה אירונית". 1993. חוברת מספר 23 Clinique Ironique.
במקורפורסם : בכתב העת .La Cause Freudienne
نزع الحجاب - الكشف عن نظرة إله الظلام.
في مقال "العيادة الساخرة" "IronicClinic" [1]، يشير ميلر إلى حقيقة أن جميع الخطابات هي آلية دفاع بمواجهة الواقعي، ولكنه يميز في الوقت نفسه بين الخطاب القائم على الرمزي، باعتباره دفاعًا بمواجهة الواقع، والخطاب الذي ليس كذلك.
يرتبط الرمزي بالأوديب، أعطت الذات الموافقة على عدم معرفة الحقيقة التي لا يمكن تصورها باسم المحبة الكافية للأب. وفي هذا الصدد، باسم الموافقة على التنازل عن الموضوع (object) الجزئي، يمنح الشخص العصابي لمبانٍ رمزية - مؤسسات. ولأولئك الذين يمثلونهم – الذوات اللواتي يجسدن أدوارًارمزيةً لألقابٍ مثل - "المعلمين"، "رجال الشرطة"، "رجالات الجيش"، "المحللين النفسيين". طاقة ليبيدونية تتبلور حول النقص، طاقة تحولهم إلى آخرين كبار** من المفترض انهم ذوي معرفة، سيرشدونها في طرقات التلذذ في حياتها: يفسرون، يمنعون، يسمحون.
يرتبط هذا الإيمان بقوتهم برباط لا يمكن حلّه بتلك الفجوة التي تحدد الذات موضعها في كينونتها.
لقد وافقت الذات على الفقدان ومنذ ذلك الحين تحيا في حالة من عدم السكينة سببها خلق بدائل للاكتفاء، ولكن، في الوقت ذاته، هذه الخسارة للموضوع الجزئي الذي تموقعه في الآخرين. هي ما تسمح لها بالنوم وحتى الحلم.
الفكاهة على سبيل المثال، التي ذكرها فرويد كمسار هزلي للأنا الأعلى، انتصار صغير، توفير في الكبت، تظل دليلًا على بؤس الفرد والنقص الكامن في كينونته.
السخرية في المقابل، وكذلك التهكم ... ، لا تأتي من الآخر الكبير، وإنما هي موجّهةٌ ضده.
"تقول إن الآخر الكبير غير موجود وأن، في الاعتبار الأخير، العلاقة الاجتماعية هي احتيال."
هذا التفسير للعلاقة الاجتماعية، والذي من نتائجه المحتملة خلق ذات خسيسة، يسمح بمهاجمة المؤسسات الرمزية للدولة منذ نوفمبر ومحاولة تجريدها من قوتها. باسم التشكيك في الخطاب الاجتماعي واعتباره احتيال. وبهذه الطريقة، تتمزق حجب الرمزية، التي أعطت لحياتنا معنى مرضٍ.
تمزق الحجاب هو كشف إله الظلام للنظرة التهكمية إلى حياتنا.
نحن نرد بالمقاومة.
* في المقال الأصلي تستعمل الكاتبة الكلمة"التهكم" باللغة العبرية بتضمين حرف واحد بين قوسين يحولها الى كلمة"الصهيونية". (المترجمة)
** جمع "الآخر الكبير"
[1] جاك آلان ميلر، "العيادة الساخرة".1993. الكتيب رقم 23 Clinique Ironique.
نُشر في الأصل: في مجلة LaCause Freudienne
היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)
בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.
...
העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:
X + 1N = 1
יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.
באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.
... או
את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.
הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.
... או גרוע
זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!
גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.
... או גרוע מכך
לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."
במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"
אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.
בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?
החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...
[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.
تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.
...
الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:
X + 1N = 1
سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.
صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.
... او
من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.
تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.
... او أسوأ
إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!
حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.
... بل أسوأ من ذلك
قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".
أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"
بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.
باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟
التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...
