במפגש של היום שהנו השלישי בסדרה שהייתי חלק מהצוות שיזם ואירגן במסגרת "פולמוס –זדיג",תחת הכותרת "אפשר לדבר?", אנסה לקדם מספר הערות , ממקומי הפרטי והאישי, בתקווה שתהיה בהם תרומה לדיון סביב הכותרת והשאלה שעלתה בחדות בשני המפגשים הקודמים אודות הברירה בין דיבור ו/או שתיקה בנסיבות הנוכחיות של המלחמה, שקשה להגיד שנפסקה; מלחמה שמעבר למניעים הרציונליים שגרמו להתפרצותה, נשקפה כמלחמת נקמה נוראית ביותר, שעוד לא חווינו כמותה מבחינת ממדי ההרס וההתרה של כל גבול במישור ההתאכזרות לאויב והאדישות לסבלו של הזולת, מצד המעורבים בה. מלחמה שצמצמה באופן קיצוני מרחב הדיבור והערעור עליה כאשר המחזות שנצפו לאורכה, הן בפתיחתה והן במה שבא בעקבות כך היו קשים מנשוא.לעניות דעתי ואיני יחיד בקביעה זו, מלחמה זו היא הנוראית מבין המלחמות שעברו על שני העמים הישראלי והפלסטיני לאורך הסכסוך המתמשך. כפי שאנו ניזונים מהחדשות וממה שקורה הן בעזה והן בשטחים הכבושים המלחמה ממשיכה למרות "האתנחתא"המסוימת במופע האכזרי והמזוויע שלה שקדם להכרזה על הפסקת האש שהושגה לפני מספר חודשים. אחסוך מעצמי במסגרת הערותיי כניסה לדיון אודות מעגלי האינטרסים הפוליטיים והאידיאולוגיים שנגלו כמעורבים במלחמה זו עם התרחבותה וההתפתחויות שהובילו לשם מנקודת מבטי, ושלהערכתי ובשורה התחתונה, בהפיכתם הסכסוך הלאומי לסכסוך בין דתי הם מובילים אותנו למלחמה אינסופית ולסכסוך שאינו נגיש להתרה. במסגרת הדיון, אמקד את התייחסותי בשאלת השתיקה והקושי או הסיכון לפתוח בשיח סביב הסוגייה הפוליטית שנוגעת לסכסוך זה, שאוחזת בחיינו ומתקילה אותנו כל פעם עם מופע חדש של ממשי שמכה בנו בעוצמה יותר קשה מהקודמת.
החשש מלפתוח בשיח ביננו מובן על רקע הסיכונים שהוא מערב, של שחזור השיח הפוליטי הסתום והנפילה לתהומות של שיח הקיטוב ומגמות הדחף שרודים במרחב כפי שקורה בדרך כלל במצבי מלחמה. וכידוע במצב כזה, שולטות מגמות ההזדהות הקיטוב וההקצנה על כל התופעות שנגזרות מכך, של דה הומניזציה של הזולת ושאר תופעות הרות אסון שהיינו ואנו עדים להם במלחמה הזו, ובראשן, הרדידות המוראלית והאינטלקטואלית של מי שנחשבים מודל ומופת עבור אחרים, תופעות שתוארו בפירוט ואינם רחוקים ממה שפרויד תיאר תחת הכותרת "האכזבות שלנו מהמלחמה" בטקסט שלו "מחשבות לעת מלחמה ומוות". ובהיותנו כלולים בסיטואציה הסיכון להגיע לשם נוכח וקיים. העדויות ממה שהרשו לעצמם חלק מהעמיתים לבטא דרך המדיה החברתית או במסגרות שונות, תחת הטיעון או האמתלה של זהו ביטוי של עמדתי האישית ובהתבסס על מה שנחשף מהתערבויות במסלולי האנליזות על ידיעמיתים מסוימים, ומהערות שהאוזניים שלי שמעו ישירות באנקודות שונות במהלך המלחמה ועודלפניה, כל אימת שהמתח הפוליטי צף או ננגע, מראים שהסיכון של נפילה לתהומות של שיח הקולקטיב, הוא אכן קיים וממשי ושמגמות הרגש הניזונות מהממד הזה אינן פוסחות מעלינו, אלה שנמנים על קהילה זו. ובמצב שכזה, על הסיכונים שהוא טומן בחובו מבחינת האיומים לפירוק הקשר החברתי הקהילתי שנרקם סביב השיח האנליטי של פרויד ולאקאן עולה השתיקה כאופציה דיפלומטית ראויה מבחינה מוסדית לשמירת הקשר ולו לצרכי המשך העבודה סביב טקסטים אלה.
אולם נודה על האמת, בחירה זו ככל שתתמשך, תציב גבול לאופק של השיח הפסיכואנליטי ולנוכחותו במרחב במקומותנו. כך מנקודת מבטי לפחות. הייתי אומר ומרחיק לכת בטיעוני שדבר זה, מציב גבול למסלולי ההכשרה האנליטית בארץ. סוגייה זו דורשת פיתוח מיוחד וזקוקה מרחב ומסגרת אחרים לדיון אך אציין לצורך ההבהרה, שהפסיכואנליזה והשאלות שסוגיית ההכשרה פותחת לגביה, אינה יכולה להצטמצם להיותה עוד מיתודה קלינית עם מיתוג מיוחד שהשם לאקאן מייחד אותה לצרכי השוק; ומן הסתם האסכולה לא יכולה להצטמצם לכדי איגוד מקצועי של אנשי טיפול עם אוריינטציה טיפולית ייחודית.זאת מכיוון שההפסיכואנליזה אינה ולא יכולה להיות אקסטרירטוריאלית למרחב שבו היא מתקיימת ולשאלות הבוערות שמרחב זה מתמודד איתם והקליניקה שלנו אינה אלא משקפת במובן מסוים למרחב זה. הפסיכואנליזה בממד ההרחבה תובעת אופק שלוקח אותה להתמודד עם סוגיות ושאלות אודות הפונקציה והתרומה שלה בשדה התרבות האנושית והמרחב בו מתקיימת.
מכאן אנסה לגשת לשאלה, במידה ובוחרים לדבר, מה הם התנאים או הדרישות שמתחייבים מנקודת מבטי על מנת לקדם שיח פסיכואנליטי לגבי המצב, שלא יהיה מהשיח שלהחזרה של "העוד מאותו הדבר" ונפילה לתהומות של דחף המוות והחזרה השטנית שלו ו/או לחלופין שלא יהיה בשירות המגמות השגורות ששולטות בשיח הפוליטי והחברתי השגור.
אתחיל מהמובן מאליו, ושלא נראה פשוט לדאבוננו במרחב שבו אנוחיים. תנאי ראשוני לכך, הוא לשמור מרחק ראוי מההזדהויות שלנו הן במאמץ לקיום שיחוהן כשמנסים לקדם קריאה פסיכואנליטית למצבים פוליטיים וחברתיים כמו זה של המלחמה. זאת, מבלי לגרוע מזכויותיה של ההזדהות והפונקציה שלה בהליך ההתפתחות והגדילה לתוך חברת התרבות. ולמה זאת? כיון שההזדהות מציבה גבול להתבוננות, סותמת ועלולה להזין סגירות ובורות, אם לא ברבריות במופעיה הקיצוניים. עדויות לכך נשקפות לעיניים והמופע האחרון של המלחמה על התופעות של ההתאכזרות והפשעים שקרו במהלכה עדות חיה לכך.
בהקשר זה ולפיתוח נקודה זו, נזכור בתמצות ניכר ומהיר, שתופעת ההזדהות בקריאה פסיכואנליטית, הנה הבסיס לתצורה הקבוצתית של התקבצות הרבים סביב אידיאל והיא זו שמכוננת את החלוקה הבסיסית בין אנחנו (קבוצת הדומים) והם (השונים),על כל התופעות שיכולות להיגזר ממנה מבחינת הגבלת תחושות החיבה והאהבה פנימה והשלכת הרוע והשנאה החוצה כלפי השונה והזר. התקבצות זו של רבים נוצרת כפי שפסיכולוגיית ההמון מלמדת מתוך זיקות רגשיות בתוך הקבוצה שנרקמים על שני צירים, אופקי של חברת האחים ואנכי ביחס לאידיאל משותף.
אם נלך לשדה הפסיכואנליטי נזכור שתחת ההזדהות של החברה הפסיכואנליטית שלאקאן הוסיף אותה כמודל שלישי להזהדות קבוצתית, נוסף לכנסייה ולצבא של פרויד, הוא הודר יחד עם השיח שלו כאובייקטים דחויים. ומתוך בדידותו ביחס לאידיאל ניסה להקים אסכולה כפי שמילר מלמד.
בתיאוריה של תורין בה מציע מילר את הסובייקט של האסכולה או אסכולה סובייקט. במהלך פיתוח הלוגיקה להבנייתה כתצורה קבוצתית שאינה כפופה ללוגיקה של קבוצת המון, הוא מציין שמהמקום של האידיאל נגזרים שני סוגי מבע או אימרה (אינונסיישן).אחד מלכד או מקבץ שהוא שיח האדון ואחד מפרק שהוא אנליטי ששולח כל אחד מחברי הקבוצה לבדידותו ביחס לאידיאל. אם נתבונן נכונה, נבחין שאבחנה זו שמילר מקדם ביחס לאידיאל, נגזרת ונתמכת על ידי מבני השיח שלקאן ניסח אשר מלמדים אותנו שהשיח האנליטי הולך באופן הפכי לשיח האדון ואינו אמור לפעול בשום אופן בשרותו ו/או להזינו, עם כל הכבוד לאותו שיח. הוא ישאף להצביע על מה שחומק ממנו, ו/או נדחק ממנו.
יסודות אלה אמורים להיות מכוונים ומונחים תמיד לפנינו כשאנו נתבעים לקדם קריאה פסיכואנליטית ראויה למצבים ולתופעות חברתיות, ולהערכתי הן מקבלות משנה תוקף בעתות של משברים קשים ומצבי קיצון כמו מצב המלחמה שאנו עוברים. לדידי שיח אינו יכול להיחשב פסיכואנליטי, במידה והשורה התחתונה שלו, או המבע שלו אינוהולך רחוק מעבר למה ששיח האדון מקדם ומציע להיחלצות מהמבוך בו הוא לכוד או לוכד אותנו, ייעטף שיח זה בג'רגון פסיכואנלטי ולאקאניאני ככל שייעטף.
קשה ומעבר ליכולתי, למצות במסגרת ההתייחסות הנוכחית את הנגזרות של מה שתובע מאיתנו האידיאל האסכולרי החלופי של קידום קריאה פסיכואנליטית ראויה שתועיל בהצבעה על ו/או פירוש האלמנטים ההתענגותיים שמעוגנים בחזרה הסימפטומטית של הממשי שמתקיף אותנו בקונפליקט המתמשך בין העמים, מאמץ שהיה ראוי להתקיים מצד הרבים שנגועים בשיח הפסיכואנליטי. אולם ברור לי שמאמץ כזה אינו יכול להניב פרי במידה ואינו פונה לניתוח ופירוק שיח האדון הלאומי והמגמות שרודות בו ומנחים אותו, מיפוי גבולותיו, ואת מה שנדחה במערך הסמלי שלו שחוזר אלינו בצורה שלאותה חזרה ממשית ממיתה והרסנית. זהו אופק שאינו יכול להיות בשירות השיח הפשטני שלהשלכת הרע על האחר וניכוס הטוב לקבוצה שלי והוא תקף לשתי קבוצות הלאום הישראלית/יהודית והפלסטינית.
במאמץ הקריאה המקומי שלנו, נטיב לעשות אם ניקח כמופת וכדוגמא את המאמץ של פרויד לאקאן ומילר ואחרים מעמודי התווך של השיח הזה, בהצביעם על מה שחומק מהעין במערכים הסמליים של שיח האדון, ושהשיח שלנו יכול לבודד ולחלץ, כאשר הםניגשים לקרוא ולנתח תופעות חברתיות ופוליטיות כולל מצבי הקיצון של המלחמה.
אחד מהטקסטים הרבים הללו שהזכרתי ונזכרתי בו בצל המלחמה הנוכחית הוא "עדינותם של הטרוריסטים" שמילר כתב בעקבות אירועי ה- 11 לספטמבר.
אשתף בקצרה באנקטודה - שאני מודה עליה משום שהובילה אותי למפגש עם אותו טקסט - שעשויה להחזיר אותנו לביאור משהו ממלכודי השיח במרחב המקומי שנגזרים מבעיית ההזדהות. אחת מאנקדוטות אין ספור שנתקלתי בהם לאורך שנות שותפותי בחיי הקהילה האנליטית בארץ, ואיתה אחתום את דבריי.
למיטב זכרוני בעקבות המלחמה שפרצה ב-2006 הגעתי למפגש שהתקיים ביוזמת מספר חברים מהקהילה האנליטית תחת הכותרת: "מלחמה למה?" והייתי אז מספר שנים כבר באנליזה אך לא חבר בקהילה עדיין. במהלך הדיון ציינה אחת המשתתפות בשיח את השאלה שמילר מגיע אליה בסוף אותו טקסט באופן חלקי ומבלי להתייחס למקור. זכור לי שהיא שאלה במין טרוניה שמופנית לאחר ונשענת בכך על מילר: זו שאלה שצריכה להישאל למה הפסיכואנליזה לא נכנסה לעולם המוסלמי? כעוס מהטרוניה ומהפניית האצבע שלה כלפי האחר נטלתי את זכות הדיבור ועניתי מתוך מימד אספקולרי שמחזיר את השאלה אליה ולחברה הישראלית אודות מעמדה של הפסיכואנליזה בתוכה, וההשפעה שלה על מה שקורה בתוכה. לשמחתי היא קיבלה את תשובתי כהזמנה לשיחה ואף הזמינה שנרים את הכפפה של להמשיך לשוחח.
בעקבות כך, התעורר אצלי עניין להגיע לטקסט ומקריאתו הגעתי למשהו אחר. באותו טקסט למי שקרא אכן מילר מעלה שאלה בעניין אך שאלתו אינה מלינה ולא מאשימה ומונחת בתוך ומתוך הקשר אחר לשלנו. הטקסט בקצרה, נמצא באוסף שנקרא "עדינותם של הטרוריסטים" יחד עם אחרים שמופנים לדעת הקהל המואר. וממה שנרשם אצלי הטקסט מתחיל מהציון של מילר שהטרוריסט הוא, איאדאליסט, טיפש אך לא מנוול, שזה הדבר האחרון שניתן לייחס לו. הוא מסיר ממנו את הנוולות בשל רגישותו לעוול. זהו טקסט ארוך שבמהלכו עושה מילר דיון בשאלת הגורלות של הפגיעה ושל מה שחומק מהסדר הסמלי של תרבות המערב ובסופו מגיע לאותה שאלה שהוצגה כך בטקסט: השאלה האמיתית היא להבין או לדעת מדוע הפסיכואנליזה אינה מכה שורש במרחב או בארץ של האיסלאם. היה בכך צורך כדי לייבש את ההתענגות הממיתה הכרוכה בהקרבה.
אני מביא דוגמא זו, ללמדנו שעל מנת להתיר את מלכודי השיח חשוב לזכור שלא רק חשוב המקום שממנו אנו מדברים אלא המקום שממנו אנו מקשיבים ואולי זה הוא אותו המקום.