דחיפה אל הצי(ו)ניות - دفع باتجاه التّهكُّم*

‍

בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.

...

העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:

                                                                                             X + 1N = 1

יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.

באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.

... או

את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.

הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.

... או גרוע

זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!

גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.

... או גרוע מכך

לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."

במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"

אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.

בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?

החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...

[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.

‍

تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.

...

الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:

                                                                                       X + 1N = 1

سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.

صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.

... او

من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.

تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.

... او أسوأ

إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!

حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.

... بل أسوأ من ذلك

قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".

أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"

بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.

باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟

التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...

‍

דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.

הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".

לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.

מקורות:

1.    R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.

2.   S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press:  04 February 2010.

3.   J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).

4.   אורחים לקיץ / נעמי שמר.

‍

‍

ככל שנחשפות עדויות על המידע שנמסר ועל ההתרעות המפורשות שקדמו ובישרו את אירועי ה-7 באוקטובר, ככל שנוכחים בתוצאות הקטסטרופליות של הכשלון להיערך לקראתם, נוכחים גם בעיסוק המוגבר להבין: איך יתכן? הדעת לא תופשת. איך יתכן שכל המידע היה חשוף ומונגש, גם ההתרעות, ואף על פי כן לא ננקטה פעולה?

את החור של הסיבתיות מנסים למלא, בין השאר, בעזרת המושגים: קונספירציה וקונספציה.

המבט שלי פונה אליהם בעקבות הערה של מטופל בימים אלה:

-אני הכי רחוק מלהאמין בקונספירציה, גם קראתי איך מגיעים לזה כשמשהו לא מוסבר... אבל היה רצון להפיל את הממשלה... רוב ראשי מערכת הביטחון ראו בממשלה הזו כמשהו מסוכן והתריעו, אמרו שהמשך החקיקה (המשפטית) מסוכן לעתיד המדינה... אז יכול להיות...

-מה יכול להיות ? שאלתי בזעזוע

-עוד פעם, לא יודע עד כמה זה יצא משליטה... ואולי לא שיערו את היקף ההצלחה של הצד השני... אבל יכול להיות שידעו על הניסיון של חמאס לתקוף ב-7.10, הרי ידוע שקראו להם בלילה ואמרו להם, גם לרמטכ"ל, ואמרו שיתייחסו לזה בשבע בבוקר, בינתיים הקפיצו כוח של השב"כ, 10-12 לוחמים, אז יכול להיות שחשבו שיהיה משהו בהיקף מאוד קטן... אולי התעלמו מאזהרות כדי להפיל את הממשלה... יש בי ספקות... לתלות את הכול רק בקונספציה? זה קל מדי."

האמנם?

לבינאר: קונספציה – קונספירציה, ניתן להציע מקבילה: סובייקט של אמונה - סובייקט של ודאות. בניסוח קריטי ומכונן לאתיקה, לפרקטיקה ולפוליטיקה של הפסיכואנליזה, אודות הסיבתיות הנפשית, לאקאן קשר בין הסיבה לשיגעון ובין הבחירה של הסובייקט: "אני סבור שבהטילי את הסיבתיות של השיגעון על אותה החלטה חידתית (טמירה) של ההוויה שבה היא מבינה את חירותה או כושלת בהכרתה [...] אני מנסח את מה שאינו אלא חוק ההתהוות שלנו"...^[1] 

כלומר, לאקאן מרחיק לכת ותולה בסובייקט את האחריות על עמדתו, פעולותיו, כישלונותיו ומעבר לכך, על עצם המבנה הנפשי.

מכאן, בין אם מצדדים בקונספירציה, או בקונספציה הנגועה במשאלות מן המודחק – מצדם של ראשי המדינה ומערכות הביטחון – האחריות הסובייקטיבית מחייבת את כל מקבלי ההחלטות להתפטר.

^[1] ז'. לאקאן, 1946, דברים על הסיבתיות הנפשית, בתוך ז'אק לאקאן, כתבים א' בהוצאת רסלינג, עמ' 166. 

‍

كلّما تكشّفَت الأدلّة حول المعلومات التي تم تقديمُها والتحذيرات الصريحة التي تنبّأتْ بأحداث 7 أكتوبر، و كلّما شهدْنا النتائج الكارثيّة للفشل في الاستعداد لها، كلّما لاحظْنا الانشغال المتزايد بمحاولة الفهم: كيف يمكن ذلك؟ لا يمكن للعقل أن يفهم. كيف يمكن أن تكون كل المعلومات متاحة وسهلة الوصول، بما في ذلك التحذيرات، ومع ذلك لم يتمّ اتخاذ أي إجراء؟

يحاول البعض سدّ الفجوة السببيّة بمفاهيم"المؤامرة" و"النظريّة".

ألتفٍتُ إلى هذه المفاهيم بعد تعليق من متعالِج في هذه الأيام:

"أنا بعيد كلّ البعد عن الاعتقاد بوجود مؤامرة، حتى  أنّي قرأت كيف يصل الناس إليها عندما يكون شيء ما غير مفسّر... ولكن كان هناك رغبة في إسقاط الحكومة... معظم قادة الأمن رأوا هذه الحكومة على أنها خطيرة وحذّروا، قالوا إن استمرار التشريعات القانونيّة خطيرلمستقبل الدولة... لذلك قد يكون..."

ما الذي يمكن أن يكون؟ سألْتُ مصدومةً.

"مرة أخرى، لا أعرف إلى أيّ مدى خرج الأمر عن السيطرة... وربما لم يتوقعوا حجم نجاح الجانب الآخر... ولكن قد يكونون عرفوا عن محاولة حماس للهجوم في 7.10، فمن المعروف أنهم اتصلوا بهم في الليل وقالوا لهم، حتى لرئيس الأركان، وقالوا إنهم سيتعاملون مع ذلك في السابعة صباحاً، في غضون ذلك، أرسَلوا قوة من الشاباك من 10-12 مقاتلاً، لذا قد يعتقدون أنه سيكون هناك شيء على نطاق صغير جدًا... ربما تجاهلوا التحذيرات لإسقاط الحكومة... لدي شكوك... هل يمكن تعليق كل شيء على النظريّة فقط؟ هذا سهل للغاية".

حقاً؟

على التوازي مع ثنائيّة: النظريّة - المؤامرة، يمكن اقتراح ثنائيّة: الذات الإيمانيّة - الذّات اليقينيّة. في صياغة نقدية وأساسية لأخلاقيات و ممارسات وسياسات التّحليل النّفسي، بالنسبة للسببية النفسية، ربط لاكان بين سبب الجنون و اختيار الفرد: "أعتقد أنني، بإلقاء سبب الجنون على ذلك القرار الغامض (الخفيّ) للكينونة التي تدرك من خلاله حرّيّتها أوتفشل في التعرّف عليها [...] أنا أصوغ ما هو ليس إلّا قانون تكويننا"

أي أنّ لاكان يذهب بعيدًا ويُحَمّل الفرد المسؤوليّة عن موقفِه و أفعالِه و إخفاقاتِهِ، و أكثر من ذلك، عن بُنية النّفس ذاتِها.

من هنا، سواء كان المرء يؤمن بالمؤامرة،أو بالنظريّة الملوّثة برغباتٍ مكبوتة - من جانب قادة الدولة وأنظمة الأمن - فإن المسؤولية الذاتية تلزم جميع صانعي القرار بالاستقالة.

‍