דחיפה אל הצי(ו)ניות - دفع باتجاه التّهكُّم*

‍

אנו שמחים להציג את "מבטים"!

קריאה אנליטית של המצב האקטואלי הופיעה כבר אצל זיגמונד פרויד אשר ייחס חשיבות לעניין החברתי דרך ניסיון להבין ולפרש את מאורעות החיים דרך נפש האדם (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; תרבות בלא נחת; מלחמה, למה?); המשיכה עם אמירתו של ז'אק לאקאן: "הלא מודע הוא פוליטיקה", המניחה את כובד המשקל של האנושות על השפה, תוך ניסיון לקרוא את האנושות דרך הסימפטומים של הציוויליזציה; ועם קריאתו של ז'אק-אלן מילר את התקופה הנוכחית כ"מודרניות נזילה"[1] והאקטים המעשיים שלו, חלקם במסגרת זדיג, שגילמו פירוש למצב הפוליטי-חברתי (פעילות שביצע בחזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, פעילות שארגן כהתראה לאפשרות בחירתה של מרי לה פן לנשיאות צרפת, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת).

בפונקציה והשדה של הדיבור והשפה כתב לאקאן: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו איפה שיוותר עליה. כי כיצד יוכל להפוך את הווייתו לציר של מַהַלְכֵי חיים כה רבים, זה שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה המגייסת אותו אל מַהַלְכֵי חיים אלו בתנועה סמלית. עליו להכיר היטב את הפיתול אליו מושכת אותו תקופתו אל תוככי היצירה הנמשכת של בבל, ולדעת את תפקידו כמפענח בריב של השפות״[2].

אנו מניחים פסקה זו כתזכורת לכך שהסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה. או כפי שהטיב לאמר מיגל בסולס בראיון שנערך עימו: "היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות"[3]. אנו מניחים פסקה זו גם כמצפן לפעולה, מצפן אשר מייצר הכרח ודחיפות לעסוק בשאלות דוחקות של זמננו.

"מבטים" הינו טור-דעה,ענף של כתב-העת פולמוס, שמשמש מסגרת פתוחה לקרוא ולכתוב את האקטואליה, את התרבות ואת החברה בכל פעם מחדש. בעברית ובערבית.

בכוונתנו לעמוד בקצב הפועם של ההיסטוריה הנכתבת – זוהי הזמנה לשאת בכובד ולתרום את מבטכם !

כתבו אלינו:  Polemosdigital@gmail.com

האורך המירבי של טקסטים שיפורסמו הוא כ- 2000 תווים.

צוות מבטים: קלאודיה אידן, חולוד תאבת סגיר, קרן בן הגיא.

[1]  בהמשך לפילוסוף זיגמונד באומן.

[2]  לאקאן,ז. (1953) "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה". כתבים, כרך א'. (תרגום, נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג. 2015, עמ' 301.

[3] ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP  הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור lacandigital.com.

‍

يسرنا أن نعرض لكم "رؤى"

ظهرت القراءة التحليلية للأوضاع الآنية منذ زيجموند فرويد الذي منح أهمية للجانب الاجتماعي في محاولته لفهم وتفسير احداث الحياة من خلال النفس البشرية (سايكولوجية الجماهير وتحليل الانا; القلق في الحضارة; لما الحرب؟ ); واستمرت مع مقولة جاك لاكان: "اللا شعور هو سياسة"، التي تضع ثقل وزن البشرية على اللغة، ومن خلال محاولة قراءة البشرية بواسطة الأعراض الحضارية; ومع قراءة جاك الان ميلر للفترة الحالية ك "حداثة سائلة"[1] وخطواته العملية، بعضها ضمن Zadig، والتي كانت بمثابة تأويل للوضع السياسي- الاجتماعي (خطوات قام بها في جبهات مختلفة بهدف تحرير المحللة الإيرانية ميترا قاديوار، نشاطات قام بتنظيمها كتحذير من إمكانية انتخاب ماري لا فان لرئاسة فرنسا، او بالنسبة لتشريعات بموضوع زواج المثليين في فرنسا).

كتب لاكان في مقالته وظيفة وحقل الكلام واللغة: "من لا يمكنه ان يلتقي في أفقه بذاتية فترته، من الأجدر به اذاً ان يتخلى عنها. اذ كيف له ان يحول كينونته لمحور مسارات حيوات عديدة، ذاك الذي لا يعرف شيئاً عن الجدلية التي تجنده نحو تلك المسارات في حركة رمزية. عليه ان يدرك جيداً الالتواء الذي تشده حقبته نحوه لداخل الخلق المستمر لبابل، وان يدرك وظيفته ككاشف رموز في شجار اللغات"[2]

نحن نضع هذه الفقرة كتذكير الى أن الذاتية هي في الأساس تابعة للحقبة الزمنية. او كما اجاد القول ميجل بسولس في مقابلة أُجرِيت معه: "أينما توجد ذاتية الحقبة.. هناك على المحلل ان يكون"[3] نحن نضع هذه الفقرة كبوصلة للعمل، بوصلة تنتج ضرورة وحاجة ملحة للبحث في أسئلة ملحة في وقتنا هذا.

رؤى هو عامود رأي، فرع لمجلة بولموس، سيستخدم كإطار مفتوح لقراءة وكتابة الوضع الآني، الحضارة والمجتمع في كل مرة من جديد. بالعبرية وبالعربية.

ننوي ان نلتزم بالوتيرة النابضة للتاريخ المكتوب- هذه دعوة لحمل الثقل والادلاء بوجهة نظركم.

اكتبوا لنا: polemosdigital@gmail.com

الحد الأقصى للنصوص التي سيتم نشرها هو بحدود ال 2000 رمز.

طاقم رؤى: كلاوديا ايدان، خلود ثابت صغيّر،كيرن بن هجاي.

[1]تبعاً للفيلسوف زيجموند باومن.

[2]لاكان، ج. (1953) "وظيفة وحقل الكلام واللغة في التحليل النفسي".مخطوطات، الجزء الأول. (ترجمة، ن. باروخ). تل أبيب: رسلينج. 2015، ص 301(العبرية).

[3]مقابلة مع ميجل بسولس، رئيس ال AMP سُجِّلت في تشرين الأول 2014 ل lacandigital.com.

‍

‍

‍

1.     המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].

2.     היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.

3.     החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.

4.     קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".

וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?

מקורות:

1.    פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.

2.    רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.

3.    לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.

4.    לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.

5.     בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.

‍

‍

אמירות המצביעות על היחס לזמן לצד מועקה בלתי פוסקת תפסו את תשומת ליבי: "ימי השבוע המשיכו, הזמן עבר, הלם שתיכף חנוכה ואני עוד תקוע בשמחת תורה"; "בשגרה, אותו הדבר כמו שהיה לפני רק לא אותו הדבר"; "הזמן עובר מהר אבל לא זז"; "הכל מרגיש זמני, בדרך לאנשהו"; משהו בתחושת הזמן התערער לבלי שוב". כיצד ניתן להבין אמירות אלה בתקופה הזו?

אנו נמצאים באופן תמידי "בין לבין", שוחררו חטופים, אך לא כולם; עוד לא סיימנו לקבור את מתינו; ישנה לחימה אך בשונה ממלחמות ישראל הקודמות היא אינה "בזק", ואיש אינו יודע להעריך את קו הסיום שלה; אזרחים רבים עצרו את החיים שלהם והתגייסו להילחם. 'החיים' מחכים ובה בעת 'החיים' ממשיכים. נקודות ציון שבעבר נדמו ככאלו שמייצרות עצירה, כבר אינן עושות את האפקט הזה.

הזמן בהיותו כזה מייצר מועקה.

מאמרו של לאקאן אודות הזמן הלוגי[1], מאפשר לבחון את "הבין לבין" הזה, ולמקם אותו כ-"זמן להבין" שנמתח עד אינסוף ואינו מגיע לנקודת הכרעה. לאקאן מבודד שלושה שלבים: הרף העין של המבט; הזמן להבין; הרגע להסיק. מבחינתו ערכם הלוגי של כל אחד מהשלבים יתגלה כשונה ובסדר עולה. כל אחד מהרגעים האלו, נספג ברגע הבא אחריו, ורק הרגע האחרון ממשיך להתקיים.

אצביע על שתי נקודות שינסו להבהיר דבר מה על הזמן שלנו.

נקודה ראשונה, הרף העין של המבט, הרגע הראשון, ה-7 באוקטובר, זמן ההבזק מידי. זוועה. מפגש עם ממשי שמותיר את הסובייקט ללא מילים. אין תגובה. רגע שהפך ליותר מהרף עין, רגע ראשון שהתארך ונמתח. זהו גם רגע ראשון ששב וחוזר כשמתגלים עוד פרטים וסיפורים נוספים. זוועה שמגלה שוב ושוב את פניה.

נקודה שנייה, הזמן להבין, הרגע השני, שלעתים יכול להצטמצם להרף העין של המבט - מבט שיכול לכלול בהרף העין שלו את כל הזמן הדרוש כדי להבין, אך לא כך הדבר כאן. הזמן להבין מושהה באמצעות הסיבה ההדדית, "פיסוקים של פרק הזמן", כך מכנה זאת לאקאן. הפסקת אש, חזרה ללחימה, סיוע הומניטרי, רשימת חטופים, מדיה של החמאס המלווה את שחרורם, כל אלו בגדר תנועות מושהות, רגעי היסוס הנגלים פוזיטיבית מתוך מה שלא ניתן לראות, שמכתיבים את המודולציה של הזמן, את ההתקדמות והנסיגה, ואשר יובילו ככל הנראה לשיפוט של הסובייקט בדיעבד, הסובייקט מדינה.

לא קונטינגנטיות דרמטית ולא הניסיון לנצח במלחמה הם אלו שידחקו את המהלך הלוגי להגיע לכדי שיפוט. נדמה שרגע ההכרעה, הזמן להסיק, שמתפקד כאקט ושיחלץ מהמועקה, יכול להיות רק רגע בַּזמן שהינו מסדר אחר. האם יהיה זה שלום? לבינתיים ממתינים ונותרים עם שאלה.

[1] לאקאן, ז. הזמן הלוגי וההכרזה מתוך ודאות מוטרמת. בתוך: כתבים. (תרגום: נ. ברוך) רסלינג. עמ' 183-198.

‍

لفتتني مؤخرًا جمل وتعبيرات تتناول العلاقة بالوقت يرافقها ضيق لا يتوقف: "مرقت أيام الأسبوع، ومضى الوقت. مش عارف كيف صار بده ييجي الحانوكا وأنا بعدني علقان بسمحات توراة^[1]"؛ "عادي، مثل كيف كان قبل، بس مش بالضبط مثل قبل"؛ "الوقت بيمرق بسرعة، لكنه مابتحركش"؛ "حاسس كل إشي مؤقت، كأننا بالطريق لشي مكان"؛"إدراكي للوقت تغيّر تمامًا ومش رح يرجع كيف ما كان". كيف نفهم أقوال كهذه في هذه الفترة؟

نعيش في فترة "ما بين بين". حُرِّر المختطفون، لكن ليس جميعهم; لم ننتهِ من دفن موتانا بعد; نعيش فترة حرب لكنها ليست "خاطفة" كحروب إسرائيل السابقة ولا أحد قادر على التكهّن بموعد انتهائها; مواطنون كثرأوقفوا حياتهم وتجنّدوا للانضمام للمحاربة. "الحياة" واقفة، منتظرة وفي الوقت نفسه فإن "الحياة" مستمرة. ثمة نقاط على المحور الزمني اعتادت أن تبدو لنا كنقاط توقف لم تعد تقوم بوظيفتها. يخلق الوقت بصورته هذه الضيق.[1] 

مقال لاكان عن الزمن المنطقي^[2] هو فرصة لمعاينة هذا "البين بين" وإدراكه على أنه "فترة فهم" تمتّد إلى ما لانهاية ولا نقطة حاسمة في آخرها. يتحدث لاكان عن ثلاث نقاط تتركب منها هذه الفترة:رمشة عين؛ وقت فهم؛ ولحظة استنتاج. بحسب لاكان، تتغيَّر القيم المنطقية لكل من هذه النقاط التي تظهر بترتيب تصاعدي. تمتزج كل لحظة مع التالية لها بحيث تكّف جميعها، ما عدا آخرها، عن الوجود.

سأشير إلى نقطتين في محاولة لشرح شيء ما عن فترتنا الحالية.

النقطة الأولى هي رمشة العين، اللحظة الأولى من 7 أكتوبر.اللحظة الخاطفة الفورية. فظاعة. لقاء مع واقعي يترك الذات مع عجز تام عن التعبير. لاتعليق أو رد. لحظة تحوّلت إلى أكثر من رمشة عين، لحظة أولى استطالت وامتّدَّت. هي لحظة أولى استمرّت بالرجوع إلينا مع اكتشاف المزيد من التفاصيل والقصص. فظاعة تكشف عن نفسها مرة تلو الأخرى.

النقطة الثانية، "زمن الفهم"، اللحظة الثانية التي قد تتقلص أحيانًا لرمشة العين - نظرة قد تحتوي رمشتها على كل الوقت اللازم للفهم، لكن ليس هذا ما هو عليه الأمر هنا. وقت الفهم عالق الآن بواسطة السبب المتبادل، "فواصل في الحقبة الزمنية"، كما يسميها لاكان. هدنة، عودة للقتال، مساعدات انسانية، لائحات بأسماء المختطفين، إعلام حماس الذي يرافق تحريرهم، كل هذه الأمورهي بمثابة حركات موقوفة، عالقة، لحظات تردد تبرز من بين ما لا يمكننا رؤيته تملي تغيّر ومرونة الوقت، التقدم والتراجع، يبدو أنها ستؤدي إلى الحكم على الذات بأثررجعي، الذات "الدولة".

لا العرضية الدراماتيكية ولا المحاولة للانتصار في الحرب هي ما سيدفع بالمحاولة المنطقية للتوصل إلى حكم. يبدو أن اللحظة الحاسمة، لحظة الاستنتاج، التي ستكون بمثابة فعل خلاص من الضيق، لن تكون سوى لحظة واحدة من زمن آخر. هل سيكون هذا سلام؟ حالياً ننتظر ونبقى مع السؤال.

^[1] حصلت مجزرة حاماس يوم 7 أكتوبر في عيد"سمحات تورا"، آخر أيام عيد السوكوت

^[2] لاكان، ج. الزمن المنطقي والإعلان

‍