מבטים

‍

"מי יגן על מדינת ישראל", שואלת קלאודיה אידן ב"מבט 28". תשובה אחת – תשובתו של בן גביר – היא: האזרחים; לכן עליהם להצטייד בנשק; וכל המרבה הרי זה משובח. בעצם מה הבעיה עם זה? קל כמובן לענות על כך שיגברו מקרי אלימות במשפחה, סכסוכים אקראיים, התאנויות לאומניות והתאבדויות, בגלל זמינות הנשק. אבל הבעיה הולכת הרחק מעבר לכך, ונוגעת לעצם הקיום (מילה שמרקו מאואס מדגיש יותר מפעם אחת במסגרת "מבטים") של מדינת ישראל.

בן גוריון צדק כאשר התעקש שהמדינה – מדינת ישראל – צריכה להיות בעלת המונופול על אמצעי האלימות. הוא הלך עם זה רחוק: עד פירוק הפלמ"ח (ושאר המסגרות המיליציוניות), ועד למה שהגיע לשיאו בהפגזת אלטלנה.

זהו אולי גדול כישלונותיהם של הפלסטינים בדרך למדינה משלהם. הם מעולם לא הצליחו (ואולי אף לא רצו) להלאים את כלי הנשק. להפוך לגוף בעל מונופול על אמצעי האלימות.

עכשיו מניח אותנו בן גביר (הוא לא היחיד) על המסלול להתפוררות מיליציונית. אין זה הביטוי היחיד להתפוררות הזו – שגם פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, בצד משיחיות דתית, תורמות לה את תרומתן. היעלמותם של מוסדות מדינתיים מהטיפול באסון ה 7.10, פירוק גופים ציבוריים ופרוצדורות עבודה ממלכתיות :you name it. דרך אגב המילה "ממלכתיות" שמתרגמת את המילה האנגלית statehood מעידה על הבעייתיות המובלעת בה.

"עתידנו כשווקים משותפים ימצא את האיזון שלו בהרחבה יותר ויותר עיקשת של תהליכי בידול";[1] בספרי, "הסימפטום הסורר", קראתי לתנועה הזאת של המונוליטיות של האחר הגדול, בצד היותו מפורר: "הפריכות של האחר הגדול"[2]

תחת הפריכות הזו – סגסוגת של מדע ודת – השאלה מי יגן על המדינה מעצמה עשויה להתחלף בשאלה: עוד יש מדינה?

[1] לאקאן, ז'., הצעת אוקטובר על האנליטיקאי של האסכולה, פסיכואנליזה מס' 10, מאי 2001, עמ' 38

[2] ביכובסקי, ע., הסימפטום הסורר, תל אביב: הוצאת תפס"ן, 2019

‍

"من سيحمي دولة إسرائيل" تتساءل كلوديا إيدن في"رؤية 28". إجابة واحدة – إجابة بن جفير – هي: المواطنون؛ لذلك يجب عليهم أن يتزودوا بالسلاح. وكلما كان أكثر، كان أفضل. ما المشكلة في ذلك أساسًا؟ من السهل بالطبع الإجابة على هذا السؤال بأن حالات العنف الأسري، المنازعات الاعتباطية، المضايقات والاستفزازت القومية وحالات الانتحارستزداد، لأن الأسلحة في متناول اليد. لكن المشكلة تتعدى ذلك بكثير، وتتعلق بوجود (وهي كلمة أكد عليها ماركو مواس أكثر من مرة في إطار"رؤى") دولة إسرائيل.

لقد كان بن غوريون على حق عندما أصر على أن الدولة، دولة إسرائيل، يجب أن تحتكر وسائل العنف. بل أنه تمادى أكثر من ذلك بقوله: حتى حل البلماح (وغيرها من الميليشيات)، إلى أن بلغ الحد الأقصى عند قصف التلينا.

ولعل هذا هو أكبر فشل للفلسطينيين في سعيهم لإقامة دولتهم. فهم لم ينجحوا قط (وربما لم يرغبوا حتى) في تأميم الأسلحة. ليصبحوا هيئة تحتكر وسائل العنف.

والآن يضعنا بن جفير (وهو ليس الوحيد) على مسار التفكك الى ميليشيات. وليس هذا هو التعبير الوحيد لهذا التفكك، فسياسة الهوية التقدمية، بالإضافة إلى المسيحانية الدينية، تساهمان فيه أيضاً. غياب مؤسسات الدولة عن تولي زمام الأمور بعد كارثة 10/7، وتفكيك هيئات عامة وإجراءات عمل رسمية: you name it. وبالمناسبة، فإن كلمة " رسمية " "ממלכתיות" وهي ترجمة للكلمة الإنجليزية "statehood" تشير إلى الإشكالية الكامنة فيها.

"إن مستقبلنا كأسواق مشتركة سيجد توازنه في التوسع المستمردون هوادة لمسارات انعزال"؛[1] في كتابي "العارض المتمرد"، أطلقت على حركة أحادية الآخر الكبير، بالإضافة لكونه مفكك، اسم "هشاشة الآخر الكبير"[2]

وفي ظل هذه الهشاشة -التي هي خليط من العلم والدين- فإن سؤال من سيحمي الدولة من نفسها قد يتبدل بالسؤال: هل لا تزال هناك دولة؟

[1]  لاكان، ج.، مقترح أكتوبر بشأن محلل المدرسة، التحليل النفسي رقم 10، أيار 2001، ص 38

[2]  بيخوفسكي، ع.، العارض المتمرد، تل أبيب: إصدارتافسان، 2019

‍

‍

לעת כתיבת מילים אלו, ה'מבט' האחרון שהתפרסם היה ב-16 בנובמבר, וכותרתו – "מי שאינו יכול... מוטב שיוותר...". תהיתי לעצמי, לרגע, על הפער הזה של חודש בו לא התפרסמו 'מבטים', לפחות עד רגע זה ב-19 בדצמבר בו התיישבתי לכתוב, וכן על כותרת זו שהדגיש ביכובסקי בדברי לאקאן. מדוע לא התפרסמו? מהי התמעטות הכתיבה הזו?

בעבר, התפרסמו 'מבטים' לעיתים בפער של שבוע, לעיתים כמה ימים. אט אט, העוקבים האדוקים שמים לב, הפרסומים הולכים ומדלדלים בתדירותם, מתרחקים זה מזה, ונראה שמתכנסים אל דממת אל-חוט או לכל הפחות הולכים ומתמעטים.

אפשר להקביל זאת מעט למחאות וירידת המשתתפים, כך גם במאבקים בתצורות אחרות כנגד ההפיכה המשטרית, וגם בכוחות הביטחון רואים את עייפות החומר, השפעות המלחמה, השפעות הפוליטיקה... תשישות הגוף המדיני ניכרת. מחירי המצב הפוליטי מחריפים. גם בקרב תגובות הציבור – ניכרת דעיכה, עייפות, תשישות מסוימת, דכדוך, אולי אפילו דיכאון. האומנם ניתן לרוח הנכאים לרופף ידינו?

ב'מבט' האחרון, כותב ביכובסקי, "הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שז'אק לאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר...". אני מבקש להוסיף אנקדוטה, הכוונה נוספת אולי, מסוף הוראתו של לאקאן, אי שם ב-1980. זה התפרסם תחת הכותרת "Monsieur A."[1], שם כתב לאקאן את הדברים הבאים:

"אני צריך לחדש [innove], אמרתי – אך יש להוסיף: לא לגמרי לבד. אני רואה זאת כך: שכל אחד יביא משהו מעצמו. לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

לאקאן מכוון אל האפקטים הבעייתיים של קבוצות. האם רוח נכאים הוא אפקט כזה? האם האפקטים (affect)מושפעים מרגשות המון? אולי מהחזרתיות.... החזרתיות המתישה והמרדדת של המציאות, על אחת כמה וכמה ככל ומציאות זו מקבלת את הגוון האלים של אנטי-דמוקרטיה, כמו המתרחש כעת – יום אחר יום של מלחמת התשה משילותית כנגד, לטעמי, האזרח. אדייק – כנגד המהות של הדבר הזה שנקרא 'אזרח' ככל ומושג זה קשור ונקשר במונח 'לזרוח', ובהקשרו עם הסימון המקראי של 'בן חורין', בהגדרה "חופשי ופטור משעבוד" לאדון הדיקטטורי.

יש להודות, מתקיים כרגע שיממון פוליטי – זה מתיש. כל מהלכי הממשלה והאופוזיציה, ההצהרות, אפילו החקיקה, הכול תחת מעטה של סתמיות חזרתית בכיוון של שלהוב, של אנטי, של פילוג, לשם... לשם מה? מה התכלית? שיממון. חזרתיות אוטומטית. יובש פוליטי מאין כמותו. מה יש לעשות במדבר בו הנוף ההררי חוזר על עצמו עד אין קץ, השמש הקודחת מעל והכלום הריקני מתמשך שוב ושוב?

לאקאן מציע, יש מה לעשות. "אני צריך לחדש" הוא כותב, "צריך" [il faute] זה ציווי. אך הציווי הזה מתקיים בתנאי (אפשר להציב תנאים לציווי?) – "לאלגמרי לבד " [pas tout seul]. אפשר לקרוא זאת אולי גם כך – כל אחד צריך לחדש, אבל לא לגמרי לבד. האין זו גם הלוגיקה של קרטל, קבוצות העבודה שלאקאן המציא?

"לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

‍

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp.17‐20.

‍

‍

حتى وقت كتابة هذه الكلمات، آخر "رؤية" تم نشرها كانت في 16 نوفمبر، تحت عنوان - "من لا يستطيع... من الأفضل له اذًا أن يستسلم...".تساءلت في نفسي، للحظة، عن هذه الفجوة التي دامت شهرًا لم تُنشر فيها «رؤى»، على الأقل حتى هذه اللحظة من يوم 19 ديسمبر عندما جلست للكتابة، وأيضًا عن هذا العنوان الذي أكد عليه بيخوفسكي في كلمات لاكان. لماذا لم يتم نشر رؤى جديدة؟ ما هو هذا الشح في الكتابة؟

في الماضي، كانت "الرؤى" تُنشر أحيانًا بفاصل أسبوع، وأحيانًا ببضعة أيام. شيئًا فشيئًا، ما يلاحظه المتابعون المخلصون، أن المنشورات أصبحت بوتيرة شحيحة، وبفترات متباعدة، ويبدو أنها تدخل في سباتٍ إلكترونيٍ أو على الأقل تصبح أقل فأقل.

ويمكننا أن نرى مثال ذلك، إلى حد ما، في الاحتجاجات وانخفاض عدد المشاركين فيها، كذلك في النضالات بتشكيلاتها المختلفة ضد انقلاب النظام، وفي قوات الأمن، نرى استنزاف المادة، وآثار الحرب، وآثار السياسة... إرهاق الهيئة السياسية واضح. أثمان الوضع السياسي تتفاقم. حتى في ردود فعل الجمهور - هناك التراجع، التعب، الإرهاق، الاحباط، وربما حتى الاكتئاب. هل صحيح أننا سنسمح لروح المظلومين أن تضعفنا؟

في "الرؤية" الأخيرة، كتب بيخوفسكي، "فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...". أود أن أضيف حكاية، ربما توجيه آخر، من أواخر تعاليم لاكان، في مكان ما في عام 1980. تم نشره تحت عنوان "Monsieur A."[1] حيث كتب لاكان ما يلي:

"يجب عليّ التجديد [innove] - ولكن يجب أن أضيف: ليس بمفردي تمامًا. أرى الأمر بهذه الطريقة: سيجلب كل منا شيئًا من نفسه. اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الامر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر."

يستهدف لاكان التأثيرات الإشكالية للمجموعات. هل روح المظلومين هي تأثير من هذا النوع؟ هل تتأثر المشاعر بعواطف الجماهير؟ ربما من التكرار.... تكرار الواقع المرهق والمقلق، فكم بالحري عندما يتخذ هذا الواقع وجه مناهضة الديمقراطية العنيف، كما يحدث الآن - يوما بعد يوم من حرب الاستنزاف التي تشنها الحكومة ضد، في رأيي، المواطن. على وجه التحديد - ضد جوهرهذا الشيء المسمى "المواطن" بقدر ما يرتبط هذا المفهوم ويتعلق بمصطلح "يشرق" (אזרח-זורח)، وفي سياقه مع التسمية التوراتية "الانسان الحر"، في تعريف "حرًا ومتحررًا من استعباد" السيد الدكتاتوري.

لا شك أن هناك رتابة سياسية في هذه الفترة، وهو أمر مرهق. كل تحركات الحكومة والمعارضة، التصريحات، حتى التشريع، كلها تحت غطاء من العبثية المتكررة تهدف إلى تأجيج مشاعر الشعب، إلى المعاداة، والتفرقة، والانقسام، من أجل... من اجل ماذا؟ ما هوالغرض؟ رتابة. تكرار تلقائي. جفاف سياسي لا مثيل له. ما الذي يمكن فعله في الصحراء حيث يتكرر المشهد الجبلي إلى ما لا نهاية، والشمس الحارقة فوقنا، ويستمر العدم الفارغ مرارًا وتكرارًا؟

يقترح لاكان أن هناك شيئًا يجب القيام به. "يجب عليّ التجديد"، يكتب، "يجب"[il faute] إنه فرض. لكن هذا الفرض يتحقق بشرط (هل من الممكن وضع شروط للفرض؟) -"ليس بمفردي تمامًا" [pas tout seul]. ويمكن أيضًا قراءة الأمر بهذه الطريقة – على كل منا التجديد، ولكن ليس بمفرده تمامًا. أليس هذا منطق الكارتل أيضاً، مجموعات العمل التي ابتكرها لاكان؟

"اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الأمر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر".

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp. 17‐20

‍

‍

1.     המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].

2.     היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.

3.     החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.

4.     קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".

וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?

מקורות:

1.    פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.

2.    רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.

3.    לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.

4.    לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.

5.     בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.

‍