מרקו מאואס - ماركو ماواس
December 11, 2023

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

מבט נוסף

קלאודיה אידן - كلاوديا ايدان

מבט- אחווה, האומנם? -أخُوّة، أحقاً؟

 

בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?

כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?

מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר  לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.    

يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.

لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟

جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟

يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.      

לקריאה
פרלה מגלין -بيرلا ميجلين

המדינה היא סובייקט או אובייקט? -هل الدولة ذات أم موضوع (object)؟

                                                 

 

כמה הערות תוצר התכתבות עם Eric Marty לאחר ביקורו בארץ, אודות הזמנה של מרקו מאואס לדון ברבים במאמץ לפרש את המשבר הפוקד את החברה ישראלית.  Marty Eric הציג טקסט בו הוא קורא את האירועים המטלטלים את החברה הישראלית כיום. ואשר סייע לנו לפרש את האקטואליות של המשבר[1].

לפני מספר חודשים שמעתי בחוגים פוליטיים - לצערי איני זוכרת מי היה הדובר אשר שאל בקול רם את הנוכחים: איך תיראה הארץ ללא הקונפליקט הישראלי-פלסטיני. השאלה הזו מהדהדת אצלי כפירוש. מי ששואל זאת יודע דבר-מה על ערכו של סימפטום.

סימפטום - לא במובן של הביופוליטיקה, הפרעה שצריך לעקור-אלא במובן האנליטי. היווצרות סימפטום אנליטי יכולה להרגיע מצב של מועקה, ויכולה לקשור בין הסדרים החיוניים של ההוויה המדברת, מבחינה זאת שטמון בחובו של הסימפטום הגיון פרדוקסלי. הסימפטום כצבת, בין ידע להתענגות, יכול בתנאים ייחודים להצליח לקיים יחס זהיר - בין האידאל לאובייקט. כך הוא יכול להביא את ההוויה המדברת להסכים להתענגות שערורייתית ששוכנת בנו, ומתאפיינת בביטויים של סגרגציה כלפי ה-אחר.

בחזרה לקונפליקט. איך להפוך אותו לסימפטום. במובן הזה הוא מהווה הן את הבעיה והן את הפתרון.

שיתפתי את Eric Marty  בשאלה מה גורל המדינה בלי הקונפליקט, אשר,לדעתי, עושה את הארץ לייחודית. הפתרון חייב ליצור קישור בין סדרים שונים של החיים. הסדר הדמיוני: זה של הפסיכולוגיה של חיי היום-יום; הסדר הסמלי: של החוק, חוק האיווי, האיווי ללא –מודע, שהוא פוליטי, מובנה כשפה, ומכיר בכך ששום דבר זה לא ה-כל; והסדר הממשי: הלשון היא הארץ, האדמה, של הגלות.  

מדובר ביצירת כריכה אפשרית, במיקום של הקונפליקט, ללא הרצון להיפטר ממנו, אלא מתן אפשרות לאופי הייחודי של הקונפליקט להגיח. הרעיון הוא ניצול המשבר בדמוקרטיה הישראלית כך שלא ייכנס לסל של משברי הדמוקרטיה, בעקבות ההליך והתוצאות של הגלובליזציה.

דיברתי אתו על המשל של אוגוסטין הקדוש. במשל מסופר על אם המניקה את תינוקה, בזמן שאחיו עומד לידה, חיוור. החיוורון  אינו מקנאה - envidia, אלא מצרות-עין- Invidia.

האח שמביט בסצנה של ההנקה אינו זקוק עוד לחלב, הוא חיוור נוכח ייצוג של שלמות ושל אובייקט שנפרד ממנו, בזמן שהוא נשען עליו, לא כפי שנשענים על רכוש שחומדים אותו, אלא כמי שעסוק ב-   סיפוק[2], שהוא מה שעל הפרק, ואתו השאלה לגבי האחיזה ב- דבר. לא אובייקט כמטרה אלא האניגמה של האיווי: איך זה שהתינוק מצליח להיות רתום לסיבה שמניעה את ההתכוונות לפעולה.

מכאן ההעדפה לפרש את הקונפליקט הערבי-יהודי לפי אוגוסטין הקדוש. לא רק הטריטוריה על הפרק, אלא איך לבנות ולהבנות, איך להירתם, לא לסיבה אבודה, אלא לסיבה הקשורה בחיים.

בארץ זבת חלב ודבש, מדובר בסיפוק, לא רק באדמה. סיפוק שקיים בהפיכת הלשון לאדמה של הגלות - היכן ליצור מדינה שהיא אינה אובייקט אלא סובייקט.  

אפיגרף

מקום: האי קאפרי. ב-1912 התרחש שם מפגש בין מקסים גורקי לבין לנין.  

אמרתי ל Eric Marty  שבמקום ניטרלי כזה מצויים התנאים למפגש חסר תקדים לייצוב הקונפליקט הישראלי- פלסטיני דרך כתיבת הסימפטום. מפגש כזה, אם יתקיים בעתיד הקרוב, יוכל לתת פירוש למעשי הרצח שפוקדים את החברה הערבית והישראלית[3]. יש מי שידע לבחור את הנציגים מכל אחד מהצדדים המעורבים. אני מציעה שיהיו ביניהם סופר פלסטיני וגם סופר ישראלי. הם יהיו מוזמנים לבלות עונה בקאפרי, אבל לא עד בואו של המשיח...אלא עד שהשיח יניב תוצר.   האם "פוטופיקציה"[4] כזאת מדברת אליך?


[1]  הטקסט שלו פורסם בגרסה מורחבת בעיתון   International- AOC , ביוני 2023.

[2] Befredigung

[3] ז'אק-אלן מילר, Nada es más humano que el crimen ("אין דבר יותר אנושי מהפשע" – תרגום חופשי).

[4]  הריאיון של אריק מרטי עם אורלי פוליה (Aurélie Foglia ) שעסק ב- L’Invasion du désert ("פלישת המדבר –תרגום חופשי), המבוסס על הצילומים של ז'אן-ז'אק גונזאלס (Jean-Jacques Gonzales) נערך בבית ההוצאה גאלימאר  ביום ה' 14 בדצמבר 2017. הוא שוכתב בחלקו לקראת פרסומו ב- Diacritik.

 

هذا النص هوعبارة عن ملاحظات هي نتاج مراسلاتي مع إريك مارتي بعد زيارته لإسرائيل بخصوص دعوة من ماركو ماواس لحوار جماعي لمحاولة تفسير الأزمة التي يعاني منها المجتمع الإسرائيلي.عرض إريك مارتي نصًا يقرأ فيه الأحداث التي تزعزع صميم المجتمع الإسرائيلي اليوم ساعدنا على تفسير آنية الأزمة.[1]

سمعتُ قبل بضعة أشهر في حلقات سياسية،لا أتذكر من كان المتحدث الذي سأل الحاضرين بصوت عالٍ: كيف ستبدوالدولة دون الصراع الإسرائيلي الفلسطيني. يتردد صدى هذا السؤال لدي كتأويل. من يسأل عن الأمر يعرف شيئًا عن قيمة العارض (symptom).

عارض، ليس بمعنى السياسة الحيوية، اضطراب يجب التخلص منه- بل بالمعنى التحليلي. ان تشكيل العارض التحليلي قادر على تهدئة الألم والضيق، ويمكنه أن يربط بين الأنظمة الأساسية للكينونة المتحدثة، من حيث أن في العارض يكمن منطق متناقض.العارض حين يكون كملقط، بين المعرفة والتلذذ، يمكنه في ظل ظروف فريدة الحفاظ على علاقةحذرة - بين المثل الاعلى والموضوع، ويمكنه بهذا أن يجعل الكينونة المتحدثة توافق على التلذذ الفاضح الذي يسكن فينا الذي يتميز بتجليات الانعزالية تجاه الآخر.

في العودة إلى الصراع. كيف نجعل منه عارضاً. بمعنى أنه المشكلة وكذلك الحل.

شاركتُ إريك مارتي السؤال عن مصير البلاد بلا الصراع الذي يجعل منها مميزة برأيي. على الحل أن يبني رابطًا بين أنظمة الحياة المختلفة. المخيالي: سيكولوجية الحياة اليومية؛الرمزي: الخاص بالقانون، قانون الرغبة، الرغبة لللاشعور، وهو سياسي، مبني كلُغة، يعترف بأن لا شيءهو كل شيء؛ والواقعي: اللغة هي وطن، وأرض،للمنفى.

الحديث عن خلق غلاف محتمل، حيث يكون الصراع، دون الرغبة في التخلص منه، بل السماح لطبيعته الفريدة بالظهور. الفكرة هي استغلال أزمة الديموقراطية الإسرائيلية حتى لا تدخل في سلة أزمات الديمقراطية في أعقاب مسيرة ونتائج العولمة.

تحدثت معه عن قصة القديس أغسطينوس. تروي القصة حكاية أم ترضع طفلها بينما يقف شقيقه بجانبها شاحب اللون، ليس لشعوره بالغيرة- envidia، بل الحسد - Invidia.

الأخ الذي ينظر الى أمه المرضعة لم يعد بحاجة إلى الحليب، فهوشاحب في حضر الكمال وموضوع انفصل عنه. ليس كمن يطمع بامتلاك شيء ما، بل كمن ينشغل بال اكتفاء[2] ،وهو موضوع البحث مقرون بالسؤال المتعلق بالتمسك بال شيء. ليس الموضوع كهدف، بل كأُحجية الرغبة.

عن هذا ينبثق تفضيل تحليل الصراع العربي اليهودي بحسب القديس أغسطينوس. ليست الأرض فقط على المحك، بل وكيفية البناء والتشييد، والالتزام، ليس لغاية خاسرة، بل لغاية مربوطة بالحياة.

في بلاد السمن والعسل، للأمر علاقة بالاكتفاء وليس بالأرض فقط. اكتفاء ينطوي على تحويل اللغة إلى أرض المنفى - حيث تقام دولة هي ليست موضوعاً، بل ذاتاً.

أبيغرافيا

موقع: جزيرة كابري.التقى فيها ماكسيم جوركي بلينين في العام 1912.  

أخبرتُ إريك مارتي أن في مكان محايد كهذا ظروف مناسبة للقاءغير مسبوق لتحقيق الاستقرار في الصراع الإسرائيلي الفلسطيني من خلال كتابة العارض. لقاء كهذا، إن حصل في المستقبل القريب، سيكون قادرًا على اعطاء تفسير لجرائم القتل التي ابتلي بها المجتمع العربي والإسرائيلي[3]. هناك من يعرف كيف يختار الممثلين من كل طرف من الأطراف المعنية. أقترح أن يكون بينهم كاتب فلسطيني وآخر إسرائي لييُدعون لقضاء فترة في كابري، لكن ليس حتى قدوم المسيح...بل حتى يثمر الحوار. هل يخاطبك مثل هذا"الخيال المصور"[4]؟

 


[1] نشر نصّه بتوسع في International - AOC، في حزيران 2023.

[2] Befredigung

[3] جاك-إلان ميلر، Nada es más humano que el crimen("لا شيء أكثر إنسانية من الاجرام" – ترجمة حرة).

[4] مقابلة أريك مارتي مع أورلي فوليا (Aurélie Foglia) التي تناولت L’Invasion du désert("اجتياح الصحراء – ترجمة حرة)،المقتبس عن صور بجان-جاك جونزالس (Jean-Jacques Gonzales) أقيمت في مكتب دار النشر جاليكار يوم الخميس 14 كانون الأول 2017،وأعيدت كتابتها لنشرهافي Diacritik.

לקריאה
קרן בן הגיא -كيرين بن هجاي

עִוְורִים - معميي الأبصار

"העם היהודי תמיד יחייה על חרבו", כך אמר סבי ההיסטוריון, ז"ל. ההיסטוריה של העם היהודי מסופרת ככזו של עם רדוף. עם הקמתה של מדינת ישראל בתום מסע ההשמדה של יהדות אירופה, נפתחה מלחמה על אדמה שתשמש כתובת לפליטים יהודים מהתפוצות. מלחמה שחזרה על עצמה לאורך שנות קיומה של המדינה מצפון ומדרום, שוב ושוב, ושוב, לפני כשמונה חודשים, ב- 7 באוקטובר, מלחמה שממאנת להסתיים כתגובה לפלישת החמאס ליישובי גבול עזה במטרה לרצוח, לאנוס, לבזוז ולכבוש.  

הסיפור חוזר על עצמו. באים עלינו לכלותינו, וכתגובה אנחנו נלחמים מלחמת הישרדות על קיומנו. לכאורה התמונה מאוד פשוטה, יש מי שתוקף וישנו מי שמגן על עצמו, השפה המשפטית תכנה זאת "הגנה עצמית". חלוקה מאוד ברורה בין הטוב והרע, בין הפעיל לסביל. אני מבקשת לטעון שמשא ההיסטוריה שאנחנו טבולים בו, מתלכד עם המציאות, ומותיר אותנו כלואים בתוכה, זה עוטף את זה. ונדמה שאזרחי המדינה הזו נותרים עיוורים אל מול ההתרחשות החוזרת.

עם הפסיכואנליזה אפשר לומר שהחזרה הזו ככזו, איננה מקרית. מה נוכל לומר על כך?

"החזרה" בסמינר ה-11, ארבעת מושגי היסוד בפסיכואנליזה, מתוארת באמצעות הטיכה והאוטומטון, הבלתי אפשרי וההכרחי; כהיתקלות עם אירוע שיכול בדיעבד להיקרא טראומטי. כהיתקלות עם משהו חדש, חסר תקדים, שלא היה קודם. חדש שמופיע דווקא על רקע מה שמשתמע כביכול מן המילה חזרה, הווה אומר, אותו הדבר עצמו. אנסה להרחיב,

במישור של החזרה ישנו חלל, חור, מפגש עם ממשי. זה יכול להיות מתואר כנקודת המוצא של החזרה. ניתן להוסיף על כך שהסובייקט במישור של החזרה מופיע תמיד כזה שחסר דבר-מה, ובה בעת שאינו רוצה לדעת על כך מאומה. אפשר אולי לומר כהמשך לכך שהאוטומטון, ההכרחי, המופיע כאן כ"מלחמת קיום על הבית" שב וחוזר ובא לכסות על החור, על החסר, על הסירוס. האוטומטון מאפשר לסובייקט להישען על ההשערה שיכול להיות מצב שבו אין חסר/סירוס. במקרה של מדינת ישראל על ממשלותיה, יתכן ומדובר באי-הסכמה "לתת דין וחשבון" להיסטוריה שלה, למדיניות הננקטת כאן לאורך השנים ולהשלכות של מדיניות זו על סובביה.

מהו אם כן, אותו חור, טיכה, איתו נתקל הסובייקט? על כך קשה לענות במילים, אך אני מבקשת להצביע על כיוון, לפיו ההיתקלות בשאלה היסודית של הבחירה - דווקא באדמה הזו - להיות המולדת לעם היהודי הופכת להיות טעונה, וכאובה. שאלה לה ניתנו תשובות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית לאורך ההיסטוריה ובה בעת במהותה היא חסרת תשובה.  

אם כך מה שנותר לשאול הוא עד מתי נסכים להמשיך להתחמק ולשאת על עצמינו את העיוורון הנוגע לחלקינו בכל הסיפור הזה?

"سيعيش الشعب اليهودي دائمًا بسيفه" هذا ما قاله جدي المؤرخ الراحل. إن تاريخ الشعب اليهودي يُروى على أنه تاريخ شعب مُلاحَق. عند قيام دولة إسرائيل مع نهاية حملة إبادة يهود أوروبا، اندلعت حرب على الأرض التي ستكون بمثابة ملاذ لليهود اللاجئين من الشتات، حرب عادت وتكررت طوال سنوات وجود الدولة من الشمال ومن الجنوب، مرارا وتكرارا، ومرة أخرى قبل حوالي ثمانية أشهر، في السابع من تشرين الأول، الحرب التي تأبى أن تنتهي رداً على غزو حماس للمستوطنات الواقعة على حدود غزة بهدف القتل والاغتصاب والنهب والاحتلال.

وتتكرر القصة. يهاجمونا كي يقضوا علينا، وردًا على ذلك نخوض حرب بقاء حفاظًا على وجودنا. تبدو الصورة في ظاهرالأمر بسيطة للغاية، هناك من يهاجم وهناك من يدافع عن نفسه، وهو ما يسمي باللغة القانونية "دفاعًا عن النفس". فصل واضح جدًا بين الخير والشر، بين الفاعل والمفعول به. وأنا أقدم هنا اقتراحًا بأن عبء التاريخ الذي نحن منغمسون فيه، يلتحم بالواقع، ويتركنا مسجونين فيه، أحدهما يغلف الآخر. ويبدو أن مواطني هذا البلد يظلون معميي الأبصار أمام هذا الحدث الذي يعود ويتكرر في كل مرة.

ومن خلال التحليل النفسي يمكننا القول أن هذا التكرار في حد ذاته ليس عرضيًا. ماذا يمكننا أن نقول عن ذلك؟

"التكرار" في السيمنارالحادي عشر، أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي، يوصف من خلال ال Tuche و ال Automaton *، المستحيل والضروري؛ كمواجهة مع حدث يمكن أن يقال عنه لاحقًا أنه صادم. كالمواجهة مع شيء جديد، غير مسبوق، لم يكن موجوداً من قبل. الجديد الذي يظهر على خلفية ما يفترض أن تعنيه كلمة التكرار تحديدًا، بمعنى آخر الشيء ذاته. سأحاول أن أتوسع أكثر،

في مستوى التكرار هناك فراغ، فجوة، لقاء مع الواقعي. ويمكن وصف هذا بأنه نقطة بداية التكرار. ويمكن أن نزيد على ذلك أن الذات في مستوى التكرار تظهر دائمًا كمن يفتقر إلى شيء ما، وفي الوقت ذاته كمن لا يريد أن يعرف أي شيء عنه. ربما يمكن للمرء أن يقول إنه كاستمرار لذلك، فإن الاوتيماتون،الضروري، الذي يظهر هنا على أنه "حرب وجودية دفاعًا عن البيت" يعود مرارًا وتكرارًا لتغطية الثغرة، والنقص، والخصاء. يسمح الاوتيماتون للذات بالاعتماد على فرضية أنه يمكن أن يكون هناك وضع لا يوجد فيه نقص/إخصاء. في حالة دولة إسرائيل بكل حكوماتها، قد يتعلق الأمر بعدم الموافقة على "تبرير" تاريخها، والسياسات المعتمدة هنا على مر السنين وعواقب هذه السياسات على من حولها. 

ما هي تلك الثغرة إذن، ال Tuche التي تواجهها الذات؟ من الصعب الإجابة على ذلك بالكلمات، لكني أود أن أشير إلى الاتجاه الذي بموجبه تصبح المواجهة مع السؤال الأساسي المتمثل في اختيار -هذه الأرض بالتحديد - وطنًا للشعب اليهودي، مشحونةً ومؤلمةً. سؤال تمت الإجابة عليه من قبل كافة الأطياف السياسية عبر التاريخ، وهو في الوقت ذاته، بماهيته، سؤال من غير الممكن الإجابة عليه.

وعلى ذلك، فإن السؤال الذي بقي أن نطرحه هو: إلى متى سنرضى أن نستمر في التملص وفي تحميل أنفسنا العمى المتعلق بدورنا في هذه القصة بأكملها؟

 

*ال Tuche و ال Automaton مصطلحان اقتبسهما لاكان من الفلسفة اليونانية: tuche- الظهور المفاجئ لشيء غيرمتوقع، Automaton- العودة الروتينية.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form