נקמה, איווי ואשמה - الانتقام، الرغبة والشعور بالذنب

קראתי בעניין את מאמרו של מרקו מאואס, "מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול", אשר התפרסם בפולמוס-מבטים ב-3.2.25.

המאמר, הפותח בהצעה : "אם, עם שליט, שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים [1], בואו נהמר: אינסוף", נחתם במשפט: "עלייך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור". זוהי הצעה שלפני הכל, ממקמת את הפתרון לבעיה המעיקה והטורדת במישור של הניסוח, הנוסחה כדבר מה שמתנסח ומנסח. נדמה לי שבעידן בו המילה "פוליטיקה" הפכה מילה כמעט-גסה, מילה נרדפת לעסקנות, נפוטיזם ושחיתות, זה בכל זאת לא טריוויאלי לחזור ולהדגיש שפתרונות ראויים בשדה הפוליטי נשענים על לוגיקה, רטוריקה ואותו bien dire (להיטיב לומר) של לאקאן. נוכל להיזכר כאן בפסקה מסמינר II, "האגו בתיאוריה של פרויד ובטכניקה הפסיכואנליטית"(1954-1955), שם מצביע לאקאן על כך שהמצביאים הגדולים בהיסטוריה היו למעשה פסיכואנליטיקאים, כיוון שגדולתם נבעה מחדות הפירוש שהעניקו למאורעות סביבם [2].

אם כן, לכוון את המצפן שלנו אל עבר ניסוח שייטיב ללכוד את מה שעל הפרק באקטואליה הנוכחית בארץ, מציע מרקו מאואס, וחותם את הצעתו: לכוון להימור אל האינסוף.

על איזה אינסוף מדובר כאן? שהרי לא חסרות סביבנו רוחות שמקדשות את האינסוף הטמפורלי, של אחרית הימים ומבקשות מכל הנוכחים להתאזר בסבלנות ולראות ברוע הפושה בכל, שלב הכרחי ואף מכריע. "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה", "אתחלתא דגאולה","עקבתא דמשיחא"[3]. האמונה באותו זמן עתידי מעורפל, קצה ציר הזמן המדיד, כמובן איננה נחלתם של היהודים בלבד. מושגים כמו אחרית הימים, משיח (אל-מהדי) וגאולה שתגיע לאחר תקופה אפוקליפטית של שפל מוסרי וערכי, שכיחים ודומיננטיים ויש הטוענים כי אף נתנו את הטון להצדקה בהתקפה הברוטאלית של ה-7 לאוקטובר[4]. אך האם זה האינסוף אליו מומלץ לכוון את מאמצי הניסוח? נדמה לי שלא על כך מדובר.

מצאתי במאמרו של מרקו מאואס ניסוח מינורי, לא בלי אירוניה כאובה. "יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה? – רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם, משא ומתן. כך ותן." הביטוי "כך ותן" לכד אותי. האם מדובר בטעות כתיב? שהרי, במשא ומתן, מדובר ב"קח ותן", לא ב-"כך ותן". ויחד עם זאת, מצאתי שיש בביטוי זה דבר מה שיכול לאפשר התחלה של ניסוח. אולי אפשר לשער שזה משפט שהאינסוף כלול בו. בין אם טעות כתיב או לא, המשפט הזה מציית לרעיון שהוא מבקש, דווקא כי לא אומר "את מה".

בשנת 2014 פירסם פרופ' אריק מארטי, שהיה אורח של הסקציה הקלינית דור a והתארח בבית הג'יאפ בימי המחאה של 2023, מאמר ושמו "חילופין ללא שוויון"[5],אודות עסקת שליט, 1027 תמורת 1. הוא כותב כך (תרגום חופשי):

"רגע מוזר בהיסטוריה של ישראל, שאפשר לראותו כשיבה של סיפור תנ"כי... מדובר בבדידות אקטיבית, בדידות פורייה, בדידות שמאששת את עצמה. מה שנוכל לקרוא לו מקרה יוצא דופן של בדידות, משום שאף מדינה בעולמנו כיום לא ניצבת בפני חילופין כל כך בלתי שווים, ולהסכים לאי שקילות יסודית כל כך. אי שוויון כה אונטולוגי, שהייתי אומר בשמחה לאויביה של ישראל, אלו למשל החולקים על כך שיש היסטוריה יהודית, זהות יהודית או אפילו עם יהודי – מאלן באדיו ועד שלמה זנד – הייתי משיב להם ברצון: אם אינכם רוצים לקבל שישראל, כמדינה היסטורית, מגלמת באופן היסטורי את העובדה היהודית.. ובכן, התבוננו נא באפיזודה הזו של אחד כנגד 1027, ויתגלה לנגד עיניכם, כמו תומאס הרואה את ישו, מה שאינכם רוצים לראות; משום שמשוואה זו, 1=1027 מייצגת את הנוכחות ואת ההישנות של היות יהודי בהיסטוריה העכשווית ובגיאופוליטיקה".

מארטי אינו חוסך שבטו מהעיתונות הצרפתית, שעסקה במשוואה הזו באופן חסר מעוף; רק העיתון Liberation, מאוזכר על ידו כמי שהעז להציע פירוש אנושי לאקט של החילופין הללו מהצד של ישראל, במקמו את ערך חיי האדם שיש ביהדות, את ערכי הערבות ההדדית ושותפות הגורל, כערכים שהביאו לנכונות לשלם מחירים כה כבדים כדי לממש את העסקה. הסקנדל של 1=1027, כך מארטי, נעוץ בכך שלפתע, מתוך הדיונים האובייקטיביים, מגיח מימד של decentering, דרכו הסובייקטיביות היהודית מהמרת לחשוף את עצמה, ואו אז, מגיח מתוך הפעולות של ישראל ממד של משמעות. הסקנדל, לדידו, נעוץ בכך שלפתע מתגלה קיומה של סובייקטיביות יהודית, מגולמת באופן היסטורי על ידי בני העם ועל ידי המדינה.

בהסכמה לעסקה שמשוואתה 1=1027, מממש היהודי משהו מן התכלית שלו, ממקומו ההיסטורי בתרבות; ערך החיים המגולם באחד, אחד שאיננו ניתן לחלוקה, כמו שלמדנו ממשל שלמה; אחד העומד כנגד כל הכללה שהיא. באופן פרדוקסלי, אחד זה, נוגע לכולם, לכל אחד ואחת. אחד זה, טוען מארטי, הוא הוא האינסוף. כך, ותן.

[1] הכותב מתייחס לניסוח שהציע בתקופה בה היו חטופים 251 ישראלים.

[2] Lacan. J. (1991). The Seminar, book II. The Ego in Freudian Theory and in the technique of  psychoanalysis. Norton, NY.p.20.

[3] "בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר. הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ, וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר. וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה. בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו; וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם".

משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו.

[4] בהרצאה ששמעתי מפי אוהד חמו, פרשן לענייני ערבים, הוא טען למשל, כי לקראת מאי 2023, מועד המתקפה המקורי של סינוואר, התקיים כנס בעזה תחת התחושה שאחרית הימים הגיעה, היא כבר כאן, מוקדם מהצפוי. בכנס זה חולקה מפת ארץ ישראל לתתי-איזורים ומונו בה ראשי עיר, מנהלי אגף תשתיות, כספים, ושירותים מוניציפליים עזתיים עבור כל נפה, כך שיוכלו זה מכבר להיערך להיכנס לתפקידם ללא שיהוי, מייד כשהקרב יוכרע. כנס זה, לדבריו, היה ידוע למודיעין הישראלי אך נדחה כקוריוז של שוטי האמונה.

[5] Eric Marty. L' Echange inégal : à propos de Guilad Shalit. Temps modernes. 677, Janvier-fev.-mars 2014.

‍

‍

 قرأت باهتمام مقال ماركو مواس، "من لانهاية باسكال إلى كومة أرخميدس، عد الرمال"، والذي نشر في جدل- رؤى في 3 فبراير 2025.

المقال الذي يبدأ بالاقتراح: "إذا كنا وقت شاليط الذي كان مختطفا قد راهننا على ألف، الآن، مع 251 مختطفا [1]، فلنراهن: ما لا نهاية"، وينتهي بالجملة: "عليك، إسرائيل، أن تقترحي صيغة تتجاوز ما يمكنك عدّه أنت وعدوك". هذا اقتراح يضع، أولا وقبل كل شيء، حل المشكلة الخانقة والمقلقة في مستوى الصياغة، الصيغة كشيء يصاغ ويصوغ. يبدو لي أنه في عصر أصبحت فيه كلمة "سياسة" كلمة فظة تقريبا، كلمة ترادف الأعمال الحرة والمحسوبية والفساد، رغم ذلك ليس من البديهي أن نعود ونأكد على أن الحلول المناسبة في المجال السياسي تعتمد على المنطق والبلاغة وذلك ال bien dire (حُسنُ القول) بموجب لاكان. يمكننا أن نستذكر هنا مقطعا من السمنار الثاني، "الأنا في نظرية فرويد وفي تقنية التحليل النفسي" (1954-1955)، حيث يشير لاكان إلى أن أعظم قادة الحروب في التاريخ كانوا في الواقع محللين نفسيين، إذ كانت عظمتهم نابعة من دقة تفسيرهم للأحداث المحيطة بهم[2].

على ذلك، من أجل توجيه بوصلتنا نحو صيغة من شأنها أن تلتقط القضايا المطروحة في الوضع الحالي في إسرائيل على أحسن وجه، يقترح ماركو مواس، ويختتم اقتراحه: السعي إلى المراهنة إلى الما لا نهاية.

عن أي نوع من اللانهاية نتحدث هنا؟ في الواقع هناك العديد من الأرواح من حولنا التي تقدس اللانهاية الزمنية، تقدس نهاية العالم (القيامة) وتطلب من جميع الحاضرين التحلي بالصبر والنظر إلى الشر المستشري في كل شيء كمرحلة ضرورية، بل وحاسمة. "الشعب الأزلي لا يخاف من المسيرة الطويلة"، "بداية الخلاص"، " على خطى المسيح "[3].  الإيمان بذلك المستقبل المبهم، نهاية محور الزمن القابل للقياس، وهو بالتأكيد ليس مقتصرا على اليهود وحدهم. مفاهيم مثل نهاية العالم (القيامة) والمسيح (المهدي) والخلاص الذي سيتحقق بعد فترة نبوئية من الانحطاط الأخلاقي والقيمي، شائعة ومهيمنة، حتى أن هناك من يدعي أنها وراء نغمة التبرير لهجوم 7 أكتوبر الوحشي[4]. لكن هل هذه هي اللانهاية التي من المحبذ أن نوجه إليها جهودنا في الصياغة؟ يبدو لي أن ليس هذا هو المقصود.

لقد وجدت في مقال ماركو مواس صياغة مقتضبة، لا تخلو من التهكم النابع من الألم. "لدينا كومة من العديد. إلى أي مدى أنت، إسرائيل، على استعداد أن تعطي في المقابل؟ عليك فقط أن تمدي يدك وتسحبي البعض، حفنة من الناس، تفاوض. هكذا وأعط." جذبتني عبارة "هكذا وأعط". هل هذا خطأ إملائي؟  (في النص الأصلي باللغة العبرية كتب "כך ותן")، في نهاية الأمر فما المفاوضات إلا "خذ وأعط"، وليس " هكذا وأعط ". ومع ذلك، وجدت أن هناك شيئا ما في هذه العبارة يمكن أن يفسح المجال لبداية الصياغة. ربما يمكن الافتراض أن هذه جملة تحوي الما لا نهاية بداخلها. سواء كان خطأ إملائيا أم لا، فأن هذه الجملة تخضع للفكرة التي تسعى إليها، تحديدا لأنها لا تقول "ماذا" (خذ وأعط ماذا؟).

في عام 2014، نشر البروفيسور إريك مارتي، الذي كان ضيفا على القسم السريري دورa وحل ضيفا على مقر الGIAP  في فترة احتجاجات 2023، مقال بعنوان "التبادل بلا مساواة"[5]، حول صفقة شاليط، 1027 مقابل 1. كتب ما يلي (ترجمة حرة):

"لحظة غريبة في تاريخ إسرائيل، والتي يمكن اعتبارها عودة قصة توراتية ... يتعلق الأمر بالوحدة الفعالة، الوحدة الخصبة، الوحدة التي تؤكد نفسها. ما يمكن أن نسميها حالة استثنائية من الوحدة، لأنه لا يوجد أي بلد في عالمنا الحاضر يواجه مثل هذا التبادل غير المتكافئ، ويوافق على مثل عدم التوازن التام هذا. مثل هذا التفاوت الأنطولوجي، الذي يسعدني أن أقوله لأعداء إسرائيل، على سبيل المثال، أولئك الذين لا يوافقون على أن هناك تاريخا يهوديا، أو هوية يهودية، أو حتى شعبا يهوديا – بداية بآلان باديو وصولا إلى شلومو زاند – أود أن أجيبهم بكل سرور: إذا كنتم لا تريدون أن تقبلوا أن إسرائيل، كدولة تاريخية، تجسد تاريخيا الحقيقة اليهودية... حسنا، انظروا إلى هذا الحدث من واحد مقابل 1027، وسوف تتجلى أمام أعينكم، مثلما شاهد توما يسوع، ما لا تريدون رؤيته. لأن هذه المعادلة، 1 = 1027، تمثل وجود وتكرار كون المرء يهوديا في التاريخ المعاصر وفي الجغرافيا السياسية ".

لا يتهرب مارتي من انتقاد جماعته من الصحافة الفرنسية التي تعاملت مع هذه المعادلة بطريقة مبتذلة؛ فهو لا يذكر إلا صحيفة Liberation على أنها الوحيدة التي تجرأت على تقديم تفسير إنساني لهذا التبادل من جانب إسرائيل، فهو يضع قيمة حياة الإنسان في اليهودية، وقيم المسؤولية المتبادلة والمصير المشترك، كقيم أدت إلى الاستعداد لدفع مثل هذا الثمن الباهظ من أجل تحقيق الصفقة. فضيحة 1 = 1027، بحسب مارتي، متجذرة في حقيقة أنه فجأة، من المناقشات الموضوعية، يظهر بُعد من ال decentering (إزالة المركزية)، الذي تراهن الذاتية اليهودية من خلاله للكشف عن نفسها، ثم، من خلال أفعال إسرائيل، ينبثق بُعد المعنى. الفضيحة، وفقا له، تكمن في حقيقة أن وجود الذاتية اليهودية يتكشف فجأة، متجسدة تاريخيا بواسطة الشعب والدولة.

من خلال الموافقة على صفقة معادلتها 1=1027، يحقق اليهودي شيئا من غايته، ومكانته التاريخية في الحضارة، قيمة الحياة المتجسدة في واحد، واحد غير قابل للتجزئة، كما تعلمنا من قصة النبي سليمان؛ واحد يقف مقابل أي تعميم. ومن المفارقات أن هذا الواحد يتعلق بالجميع، بكل واحد وواحدة. واحد كهذا، كما يدعي مارتي، هو بذاته الما لا نهاية. هكذا، وأعط.

‍

[1] يشير الكاتب إلى الصيغة التي اقترحها خلال الفترة التي تم فيها اختطاف 251 إسرائيليا.

[2] لاكان. ج.(1991). السمنار، الكتاب الثاني. الأنا في النظرية الفرويدية وفي تقنية التحليل النفسي.نورتون، نيويورك. ص 20.

[3] " وعلى خطى المسيح يتراجع المتكبرون ويتكلم المتكبرون.الكرمة تعطي ثمرا، والخمر يكون ثمينا. وتتحول الملكوت إلىبدعة ولا يكون لها نهاية. "ويصير بيت العهد محل زنى، ويخرب الجليل، وتخرب التخوم،ويذهب أهل التخوم من مدينة إلى مدينة ولا يشفق عليهم أحد، وتخزى حكمة الكتبة، والذينيخافون الخطية يملهم الناس، وتغيب الحقيقة." الشباب سيسخرون من الشيوخ، والشيوخسيقفون من أجل الشباب. الابن يعصي أباه، والابنة تتمرد على أمها، والكنة تغضب حماتها،وأعداء الرجل هم أهل بيته. وجه الجيل كما وجه الكلب، لا يخجل الابن من أبيه؛ وعلىمن نتكل؟ " على أبينا الذي في السماوات".

ميشنا ، مسيرة سوتا ، الفصل 9 ، مشنا 15.

[4] في محاضرة استمعت لها من أوهاد حمو، المعلق في الشؤون العربية، ادعى على سبيل المثال أنه في أيار 2023، الموعد الأصلي لهجوم السنوار، عقد مؤتمر في غزة في ظل الشعور بأن نهاية العالم قد حانت، لقد وصلت بالفعل، في وقت أبكر مما كان متوقعا. في هذا المؤتمر تم تقسيم خريطة أرض إسرائيل إلى مناطق فرعية وتم تعيين رؤساء بلديات ومديري قسم البنية التحتية والمالية والخدمات البلدية غزيين لكل محافظة، حتى يتمكنوا من الاستعداد لتولي مناصبهم دون تأخير، بمجرد حسم المعركة. وقال إن المخابرات الإسرائيلية كانت علىدراية بهذا المؤتمر ولكنها رفضته باعتباره تهريج من حمقى الإيمان.

‍

‍

שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9  [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?

הם צודקים... באופן קאנטיאני.

קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]

כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.

הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.

ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".

אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.

[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/

[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000    

https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000

[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/

[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״  ( תרגום שלי, ממ)  Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse.  Points, Seuil, 2004.

[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי

[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד

[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635

‍

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

‍