התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה -الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال
המסמן התעוררות תופס להערכתי משהו מהמַעֲבָר בחברה האזרחית בישראל מלוגיקה פאלית ללוגיקה של לא-הכל. התעוררות שיש בה מן הטראומה, ואשר הביאה איתה שתי תופעות המתרחשות במקביל, אותן אנסה להבין באמצעות הרצאתו של פביאן נפרסטק, שהתקיימה בסמינר השדה הפרוידיאני[1] בישראל במאי 23.
האחת בולטת דרך הקושי, או שיש לומר חוסר היכולת, להעמיד מנהיגים-פוליטיקאים שיוכלו לשאת על גבם את הנדרש לניהול המשבר; המאבק; הקואליציה. לא נראה שהקושי טמון במחסור באנשים שיהיו מספיק איכותיים וכריזמטיים. נפרסטק הדגיש את אפיוני התקופה ככאלה לפיהם כל אחד בוחר לפי טעמו, בהתאם להתענגות הפרטית שלו, כשהאובייקט a קטנה נמצא בפסגה ומכוון. באופן הזה מדובר "במסיבה שאינה נגמרת. כיון שאין הבדל בין המסיבות", זו דרך לדבריו של נפרסטק שמתיימרת לבטל את השארית. התופעה באה לידי ביטוי בתצורה של ריבוי מפלגות, חלקן מתקשות לעבור את אחוז החסימה, ועם קושי ברור באפשרות להמר על אב כלשהו.
המגמה השנייה בולטת דווקא בהיפוך, באמונה ובהישענות של אזרחים על מנהיג שחותר קדימה תוך ויתור על החוק כחיצוני למערכת, זה שאמור לשמור עליה. בהרצאתו הבחין נפרסטק את המסיבה הבלתי-נגמרת מזו הבלתי-נשכחת. המנסה להעמיד דימוי של מודל אב, אבל בתחום הפָנָטִיּוּת. מוכנים להקריב את עצמם בשם מה שנראה כמו שם האב, אבל לא יותר מאשר אותו אובייקט a קטנה. כלומר המודל של האב הולך רחוק מאוד, אל מעבר לחוק, כדי להמשיך, לכאורה, לקדש את קיומו.
ההתעוררות הביאה איתה גם דחיפות. מחאת המונים, נוכחת ועיקשת כבר חודשים לא מעטים, שאפשר לקרוא אותה יחד עם האמירה של מילר: "נותר בידי היחיד להמציא תפקיד חברתי והכרחיות סובייקטיבית"[2]. דחיפות סובייקטיבית זו של אין ברירה, אשר נרקמת כסוג של פתרון, יכולה גם להתפרש באמצעות המסמן – "נחיל - [3] essaim, על מנת להבהיר משהו מהאפשרות להיות אחד אחד בתוך מרחב חברתי עם כיוון משותף. מבחינתי, יש בכך מעין תשובה שמהווה כמו סמבלנט פאלי, התאגדות סביב S1 למשל, דמוקרטיה.
[1] הרצאה שניתנה במסגרת הסמינר של השדה הפרוידיאני, הרשת הלאקאניאנית – סמינר 11 של ז'אק לאקאן: ארבעה מושגי יסוד של הפסיכואנליזה. מרצה אורח: פביאן נפרסטק. הרצאה בשם: המכונה, החיה וההוויה המדברת. מאי 2023.
[2] Miller.J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions [1-2].Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] [Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
أعتقد أن دال "الصحوة" يجسّد شيئاً من تحول المجتمع المدني في إسرائيل من منطق الفالوس إلى منطق"ليس كل شيء".صحوة فيها شيء من الصدمة جلبت معها ظاهرتين تحدثان في الوقت نفسه سأحاول فهمهما عن طريق محاضرة فابيان ناباريستك، التي أقيمت في سمينار الحقل الفرويدياني[1] في إسرائيل يوم23 أيار.
تبرز الأولى في الصعوبة، أو انعدام القدرة، في موضعة قادة سياسيين يستطيعون أن يحملوا على عاتقهم ما هومطلوب منهم لإدارة الأزمة؛ النضال؛ الائتلاف. لا يبدو أن الصعوبة تكمن في عدم وجود أشخاص يتمتعون بالجودة الكافية والكاريزما. يقول ناباريستك أن من بين مميزات هذه المرحلة هوالاختيار بحسب الذوق الخاص، وفقاً للتلذذ الخاص، حيث يقف الموضوع a صغير على القمة موجهًا. وهكذا، نقف إبان "حفلة لا تنتهي.. إذ أن ليس هناك أي فرقٍ بين الحفلات"، وهي طريقة تزعم لإلغاء البواقي، وفقًا لناباريستك. تتجلى الظاهرة في تعدد الأحزاب، يواجه بعضها صعوبة في تجاوزنسبة الحسم، وصعوبة واضحة في إمكانية المراهنة على أبٍ ما.
أما الظاهرة الثانية فهي تبرز بكونها معاكسة، في إيمان المواطنين واعتمادهم على زعيم يتقدم إلى الأمام مهمشًا القانون كشيء خارجي عن النظام، والذي من المفترض به أن يحميه. تحدث ناباريستك في محاضرته عن الفرق بين الحفلة التي لا تنتهي والحفلة التي لا تُنسى. من يحاول تقديم صورة لنموذج أب لكن في مجال التعصب. في استعداد للتضحية بأنفسهم باسم مايبدو كاسم الأب، لكنه ليس أكثرمن الموضوع a الصغير إياه. أي أن نموذج الأب يبالغ ويذهب بعيداً، ما عبر القانون، حتى يستمر،على مايبدو، في تقديس وجوده.
جلبت الصحوة معها أيضًا شعورًا طارئًا. احتجاجًا جماهيريًا حاضرًا ومتواصلًا منذ بضعة أشهر يمكننا قراءته مع مقولة ميلر: "ما بقي على الفرد القيام به هو خلق دور اجتماعي وضرورة ذاتية".[2] الشعور الطارئ الذاتي هذا المتمثل في عدم وجود خيار، والذي ينسَج كنوع ما من الحل، يمكن تفسيره أيضًا من خلال الدال - "سرب - [3]essaim"، لتوضيح شيء ما حول إمكانية أن نكون واحداً واحداً داخل مساحة اجتماعية لها توجه مشترك. أرى بهذا إجابة ما هي بمثابة، واجهة فالوسية، الانتظام حول S1، الديمقراطية على سبيل المثال.
[1] أقيمت المحاضرة في إطار سمينار الحقل الفرويدياني، الشبكة اللاكانينية - السمينار 11 لجاك لاكان: أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي. محاضِر ضيف:فبيان نابارستيك. المحاضرة بعنوان: الآلة، الحيوان، والكينونة المتكلمة. أيار2023.
[2] Miller. J-M., (2002). The Unconscious is Political. Milanese Intuitions[1-2]. Published in Mental 11 (2002) pp. 9-16. Edition on "Analysis in the Age of Globalization. Pp. 11
[3] .[Translator’s note] Swarm” in English. The pronunciation of S1 and essaim are homophonic in French״
מבט נוסף
חיות-אדם בקיבוץ בארי
1. צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.
2. היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").
3. בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.
[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן
[2] קוהלתג, יט
[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000
[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000
* שוב פעם, היהודים ״עושים לנו בעיות״ *مرة أخرى، ها هم اليهود "يتسببون لنا بالمشاكل"
פרנסואה רניו כותב [1], כפי שאפרט להלן, את אחת הנוסחאות שלו בטקסט שהפך לקלאסי: "האובייקט a שלנו". הכותרת, כידוע, מתייחסת ליהודי כאל אובייקט של המערב. זוהי הצעה רצינית ביותר, המבדילה, לפי רניו, בין היהודי לבין מיעוטים אחרים. לפי הטקסט שלו, אף אחד מהמיעוטים האחרים אינו נמצא באותה מערכת היחסים כמו היהודי עם המערב.
כדי להגיע ישר לעניין, אז בואו נזכור את אחת הנוסחאות שלו:
מה שנמצא כאובייקט a, נמצא גם כפסולת, וגם כסיבת האיווי בו בזמן. כך למשל הצדיק: (saint). הוא /היא נמצא(ת) כשארית ההתענגות של האנושות, כמו פרנסיסקוס הקדוש, שהיה אומר: "אני צריך מעט מאד, ומה שאני צריך, אני צריך מעט מאד". לאקאן מדגיש שמשום כך, היכן שיש "צידוק-האשפה (faire le déchet), מאפשר לסובייקט של הלא-מודע להיות הוא עצמו סיבת האיווי של הסובייקט."[2]
להיות במקום סיבת האיווי של הסובייקט, זה מאפשר לסובייקט את האימפליקציה: קורה משהו? זה" בגללו! (בגללה)" הוא (היא) הסיבה! הסובייקט חש "הקלה", ויש אפילו צחוק. "בכל שירבו הקדושים - ירבה הצחוק. זהו העקרון שלי, למצוא את הדרך של מחוץ לדיסקורס הקפיטאליסטי"[3].
לאקאן ציין שנה לאחר "טלוויזיה", בראיון ברדיופוניה, שיש מבוי סתום המאפיין את השיח של האוניברסיטה: בשיח זה, חייבים להניח שיש מי שיצר את הידע. הנחה זו היא פער, אפילו תהום, ובתהום הזה נופל הסובייקט שהשיח של האוניברסיטה יוצר:
“בשיח האוניברסיטאי, זהו הפתח שאליו נופל הסובייקט שהוא מייצר על ידי הצורך להניח מחבר לידע”.[4]
בחזרה לרניו:
״השלכות: אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי. (לעולם לא אחד בלי השני). הקשר נראה הדדי לחלוטין. אין זה משנה אם היהודי טוב במקום סיבת האיווי. אז יש הדדיות (או הומוגניות) של המקומות, אבל לא של המונחים. מה שמעיד, אם תרצו, על כך שאחד המונחים חסום (הסובייקט). (גם אם כותבים $ <> a ,a עדיין הסיבה, $ היא לא. זה בגלל שהוא זה שגורם לחלוקת הסובייקט). למה היהודי במקום של הגורם? ייענו: כי להציל את התופעות הנלוות לאמירת "יהודי" במערב היא אמירה שמרמזת על סדר האיווי (שעל האיווי הזה משלמים באהבה, שנאה, עניין, סקרנות, דחייה וכו' - נראה בהמשך מה יש בו).״
"אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי".
זה צריך להתקבל בהלם. ההשלכה שמציע רניו היא זו שדוחה - כן, דוחה, מגעילה – גם את הסטודנטים WOKE באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, וגם ישראלים שהיו רוצים, אחת ולתמיד, לראות בישראל מדינה מערבית "כפי שהיא צריכה". אבל, אם רניו לוחץ על הכפתור הנכון, הרתיעה של הסטודנטים היא זוועה מול הידע: » סטודנטים ופרופסורים אמריקאים יקרים, תקשיבו: ישראל היא תנאי לתחושת הזהות שלכם. » באשר לישראלים, אולי כדאי שנמליץ על ביטוי מוזר של ז'אן קלוד מילנר בטקסט[5] שנערך לאחרונה על המלחמה. הבה נזכור, לפני שנתייחס לביטוי הזה, שמילנר, בניגוד לרצונות ההתמערבות של אינטלקטואלים רבים בישראל, דווקא תמך ברעיון שישראל צריכה "להיפרד מאירופה". כך סיכם מילנר את חיבורו המפורסם "הנטיות הפליליות של אירופה הדמוקרטית"[6]
בטקסט החדש שלו, מילנר מדגיש אי הבנה שלדעתו מהותית. ישראל לא מקבלת את היותה "מערבית" בהוויתה, ולכן נראה כל הזמן כאילו היא מתנגדת לקבל הצעות ולחצים מהמערב.
במערב, אומר מילנר, הדוקטרינה היא שמלחמה היא חריגה, וכל מלחמה חייבת להסתיים מהר ככל האפשר כשהיא מתחילה. לעומת זאת, הוא טוען, אם יושג שלום במלחמה כמו זו שבין ישראל לחמאס, זה בציפייה למלחמה הבאה.
עוד מצהיר מילנר שאין לו אהדה לנתניהו, אבל יש להודות (אני מצטט):
״נתניהו, כאדם וכמנהיג, צפוי להפגין שהוא, שהתחנך ועבד בארצות הברית, יתנהג כמו ראש מדינה מזרחי. מכאן הבוז שהוא מעורר.״
האם עלינו להאמין למה שמילנר כותב? זה בהחלט לא הכרחי לחלוטין, אבל בכל זאת יש נקודה אחת שראוי להדגיש. אנשים ומדינות, למרות הגלובליזציה, עדיין שונים ביחסים שלהם עם השפה, ובדרך שלהם לאופני התענגות. הבה נשנה את ה"דוקטרינה" בטקסט של מילנר, ונציב במקומה את "אופן התענגות", ואולי זה יאפשר לנו קריאה נוספת של הסימפטומים המקומיים, בכיוון שפרויד התווה ב"בדיחה ויחסיה עם הלא-מודע". " בבדיחה "יום כיפור", (על היהודי שיושב לא נימוס ברכבת, וכשנכנס נוסע אחר, היהודי מתיישב היטב, וכשהנוסע השני שואל אותו מתי יחול יום הכיפורים, היהודי קורא "אה" של הקלה, וחוזר לעמדת ההתחלה שלו).הערתו של פרויד מדגישה כיצד עמדתו הדמוקרטית של היהודי, שאינו מקבל את ההבדל בין אדונים לעבדים, מקשה מאוד על דו-קיום חברתי[7].
* בדיחה שלעמוס בידרמן, כאשר פורסם התגלית של בשורה חדשה ״ יהודה״ . בבשורה היה כביכול יהודה בעצם הנבחר על ידי ישו.
[1]https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] לאקאן, "טלוויזיה" (1973),תרגום בן-ציון בן-מושה, חנות הספרים, 1992, עמ 23-24
[3] לאקאן, שם, עמ׳ 24.
[4]Dans le discours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produit de devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p. 445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/ נובמבר 2003
[7]פרויד, ז: ״ הבדיחה ויחסיה ללא מודע״, ( 1905). רסלינג, 2007, תרגום רון הכהן, עמ׳ 139-140
كتب فرانسوا رينو[1]، كما سأفصل أدناه، إحدى صيَغَه في نصٍ أصبح كلاسيكيًا: "موضوع ال a خاصتنا". يشير العنوان، كما هو معروف، إلى اليهودي على أنه موضوع للغرب. وهذا اقتراح خطير للغاية، إذ إنه يميز، تبعًا لما يقوله رينو، بين اليهود والأقليات الأخرى. وبحسب نصه، لا توجد لأي من الأقليات الأخرى علاقة كتلك التي تربط اليهودي بالغرب.
كي نصل إلى لب الموضوع، دعونا نتذكر إحدى صيغه:
ما هو قائم كموضوع a قائم أيضًا كنفايات، وكسبب للرغبة في الوقت ذاته. فعلى سبيل المثال، الصالح: (القديس). فهو\ هي قائم\(ة) كبقيّة من التلذذ البشريّ، مثل القديس فرنسيس الذي كان يقول: "أحتاج إلى القليل، وما أحتاج إليه، أحتاج إلى القليل جدًا". يؤكد لاكان أنه لهذا السبب، حيث يوجد "تبرير القمامة (faire le dechet)، يتيح لذات اللاشعور بأن تكون هي نفسها سبب رغبة الذات."[2]
كونها في موضع سبب رغبة الذات، فإنه يسمح للذات بالتضمين: هل حدث شيء ما؟ إنه"بسببه! (بسببها)" هو (هي) السبب! تشعر الذات "بالارتياح" بل وهنالك ضحك. "كلما كثر القديسون - يكثر الضحك. هذا هو مبدأي، أن أجد الطريق خارج الخطاب الرأسمالي"[3].
وأشار لاكان بعد عام من «التلفزيون»، في مقابلة إذاعية، إلى أن هناك طريق مسدود يميز الخطاب الجامعي (الأكاديمي): في هذا الخطاب، يجب الافتراض أن هناك من خلق المعرفة. وهذا الافتراض هو فجوة، بل هاوية، وفي هذه الهاوية تقع الذات التي يخلقها الخطاب الجامعي:
"في الخطاب الجامعي، هذه هي الفتحة التي تقع فيها الذات التي تخلقها عن طريق الحاجة إلى افتراض مؤلف للمعرفة[4]".
نعود إلى رينو:
"العواقب: إذا كان الغربي، إذًا اليهودي.إذا كان اليهودي، إذًا الغربي. (أبدًا لا أحدهما بدون الآخر). تبدو العلاقة متبادلة تمامًا. ولا يهم إذا كان اليهودي صالحاً في موضع سبب الرغبة. إذن هناك تبادلية (أوتجانس) في الأماكن، ولكن ليس في المصطلحات. مما يدل إن صح التعبير على أن أحد المصطلحات محظور (الذات). (حتى لو كتبت <> $ a ، فلا يزال a هو السبب، $ ليست كذلك. وذلك لأنه هو الذي يسبب تقسيم الذات). لماذا اليهودي في موضع المسبب؟ سيجيبون: لإنقاذ الظاهرة إن عبارة "يهودي" في الغرب هي عبارة توحي إلى ترتيب الرغبة (أي أن مقابل هذه الرغبة يُدفع ثمنًا من الحب، والكراهية، والاهتمام، والفضول، والرفض، وما إلى ذلك - سنرى لاحقًا ما يشمله ذلك)."
"إذا كان الغربي، فاليهودي. وإذا كان اليهودي، فالغربي."
يجب أن يصدمنا هذا الأمر. إن المغزى الضمني الذي يقترحه رينو هو المنفر - نعم،منفر، ومثير للاشمئزاز - حتى طلاب WOKE في أفضل الجامعات الأمريكية، والإسرائيليون الذين يرغبون، مرة وإلى الأبد، في رؤية إسرائيل كدولة غربية "كما ينبغي لها أن تكون". ولكن إذا ضغط رينوعلى الزر الصحيح، فإن نفور الطلاب ما هو إلا رعب في وجه المعرفة: «أعزائي الطلاب والأساتذة الأميركيين، انتبهوا لما أقول: إن إسرائيل شرط لإحساسكم بهويتكم.» أما بالنسبة للإسرائيليين، فربما يجدر بنا أن نوصي بتعبير غريب لجان كلود ميلنر في نص[5] كتبه في الآونة الأخيرة عن الحرب.ولنتذكر، قبل أن نتطرق إلى هذا التعبير، أن ميلنر، خلافا لرغبات التغريب (westernization) لدى العديد من المثقفين في إسرائيل، أيد في الواقع فكرة أن إسرائيل يجب أن "تنفصل عن أوروبا". هكذا اختتم ميلنرمقالته الشهيرة "الميول الإجرامية لأوروبا الديمقراطية".[6]
في نصه الجديد، يسلط ميلنر الضوء على سوء الفهم الجوهري حسب اعتقاده. إسرائيل لا تتقبل كونها "غربية" في كيانها، ولذلك تبدو على الدوام وكأنها تتصدى لقبول الاقتراحات والضغوطات من قبل الغرب.
ويقول ميلنر إن المبدأ السائد في الغرب هو أن الحرب هي استثناء، وأن كل حرب يجب أن تنتهي في أسرع وقت ممكن في حال أنها بدأت. ومن ناحية أخرى، فهو يزعم أنه إذا ما تم التوصل إلى السلام في حرب مثل تلك التي اندلعت بين إسرائيل وحماس، فإن ذلك يعني أن الحرب التالية قادمة لا محالة.
ويصرح ميلنر أيضًا بأنه لا يتعاطف مع نتنياهو، ولكن لا بد من الاعتراف أن (وأنا هنا أقتبس):
"من المتوقع من نتنياهو كشخص وكقائد أن يثبت، وهو الذي تلقى تعليمه وعمل في الولايات المتحدة، أنه سيتصرف كرئيس دولة شرقي. وهذا هو السبب في الازدراء الذي يثيره."
هل يجب أن نؤمن بما كتبه ميلنر؟ من المؤكد تمامًا أن ذلك ليس ضروريًا، ومع ذلك هناك نقطة واحدة تستحق أن نشدد عليها. فالناس والبلدان، على الرغم من العولمة، ما زالوا مختلفين بعضهم عن بعض من ناحية علاقتهم باللغة، وفي أساليبهم في التلذذ. دعونا نغير "المبدأ" في نص ميلنر، ونستبدلها بـ "نمط التلذذ"، ولعل هذا يمنحنا فرصة لقراءة الأعراض المحلية بشكل آخر، من المنظور الذي وضع فرويد أسسه في"النكتة وعلاقتها باللاشعور" . في نكتة "يوم الغفران" (عن اليهودي الذي كان جالسًا في القطار بطريقةٍ غير مهذبة، وعندما دخل راكب آخر يصلح اليهودي جلوسه، فلما سأله الراكب الثاني متى سيكون يوم الغفران، يتنهد اليهودي تنهيدة ارتياح، ويعود ويجلس كما كان في البداية). وتؤكد ملاحظة فرويد كيف أن موقف اليهودي الديمقراطي،الذي لا يقبل الفرق بين السادة والعبيد، يجعل التعايش الاجتماعي صعبا للغاية.[7]
* نكتة عاموس بيدرمان عند نشر إنجيل "يهودا" الجديد.في الإنجيل، من المفترض أن يهوذا هو الذي اختاره يسوع بالفعل.
[1] https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] لاكان، "التلفزيون" (1973)، ترجمة بن تسيون بنموشيه، المكتبة، 1992، ص 23-24.
[3] لاكان، المرجع نفسه، ص 24.
[4]Dans lediscours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produitde devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p.445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/نوفمبر 2003
[7] فرويد، ز: "النكتة وعلاقتها باللاشعور"، (1905). ريسلينج، 2007، ترجمة رون هكوهين، ص 139-140
אני שר. זה שר בי - أنا أغني. الغناء في داخلي
אני נהנה לצפות מפעם לפעם בתוכניות הריאליטי של השירה כדוגמת ה-אקס פקטור הבריטי. מדובר על מופע טלוויזיה. יש במה, יש קהל, וארבעה מוזיקאים, שקיבלו על עצמם לשפוט את השירה. מתעוררת בי סקרנות בכל פעם מחדש, כאשר "אודישנרית"[1] חוששת, לעיתים מבוהלת, ואז מתחילה לשיר ובאופן מפתיע שירתה יציבה ומלאת עוצמה. מהרגע המפחיד של לפני, דרך השיר ועד שכל אחד מארבעת "השופטים" אומר את דברו, מתחוללת דרמה. ברגע שאותה מתמודדת מצליחה להפתיע עם קולה המרגש, הקהל יוצא מגדרו.
ישגם רגעי דרמה נוספים שמספק ה"גולדן באזר" (golden buzzer). זה לחצן מוזהב שנמצא במרכז שולחן השופטים. כל שופט רשאי ללחוץ עליו פעם אחת בלבד עבור מועמד שלדעתו של אותו שופט היה "מחונן" בשירתו באופן שמצדיק קפיצה מיידית לשלב הגמר של ההופעות. ברגע שהגולדן באזר נלחץ, הקהל צועק בשאגות התרגשות, קונפטי יורד מהשמיים והמועמד או המועמדת כמעט קורסים על הבמה מרוב עונג.
אבל לא רק אלה ששרים "יפה" או "מדויק" מגיעים לתוכנית. ישנם גם מתמודדים, שמגיעים לאודישן, כשהם לדעת השופטים חסרי מודעות לחלוטין לגבי קולם "הרע" ושירתם "המזייפת". על פי מדד טעמם של השופטים, מדובר בחסרי כישרון מוסיקלי. נותנים להם במה על מנת להשפיל אותם לפני הקהל הלועג להם, זאת בשביל הרייטינג- שם הדחף להשפיל מוכר (sells).
בתחרות מהסוג הזה אחרי השלב שבו מקימים את "הנבחרת" של הזמרים, ממשיכים מתוכנית לתוכנית להדיח ולהמליך עד שמכתירים את הזוכה. למעשה השירה המענגת, שלשמה התכנסנו הופכת להיות בשירות הדחף, שהולך בכיוון של רצף רגעים של הנבחר לצד המודח. הפעימה החוזרת היא "המלך מת. יחי המלך החדש". זו תמצית הדחף במקרה הזה.
המהירות שבה נקבע בפריים טיים "גורלו של האדם השר" צריכה להיות מותאמת לתוכנית טלוויזיונית שעובדת על סיפוקי דחף מהירים ב-פולסים (pulses) חזקים, אחרת אתה, הבמאי, איבדת את הצופה,שאיבד עניין, כי במקביל מתרחשות עוד כמה דרמות טלוויזיוניות המתחרות על ליבו או סיפוק דחפיו. לכן באופן מובנה האודישנר חייב להיות ממוקם כאובייקט להתענגות, וכשהוא מודח הוא הופך לאובייקט פסולת.
התוכנית שתיארתי מנסה למכור "כוכבים נולדים". הבעיה המרכזית של תחום השירה היא אותה דחיפה לכוכבות, שדוחפת לשיפוט סלקטיבי, אשר פוסל על ימין ועל שמאל את השירה הסובייקטיבית.
לשיר "טוב" או "רע", זה במשלב הדמיוני. רבים שאוהבים לשיר, מקבלים כבר מילדותם את המסר שרק מעטים יכולים, שהם לא טובים בזה- מה שמביא אותם לנטוש את האיווי לשיר.
הזמרים המאומנים היטב לאודישן, באים על מנת להפנט עם שלמות ביצועית, אבל נדיר ששירה כזו תהיה מ-הלא מודע. זו שירה המופקת באמצעות שליטה מודעת עם עבודה מאומצת מתוך אמונה ביחס המיני.
כשפגשתי את "הדרך לגילוי הקול"[2]- דרך ללימוד שירה, שהמציאה זמרת האופרה השבדית ולבורג ורבק סוורדסטרום -פגשתי אוצר. הדרך הזו מלמדת שעבודה עם הקול אינה פיתוח קול במובן התרבותי-מוסיקלי המקובל. אותה זמרת התחילה להמציא את "הדרך" אחרי שאיבדה את קולה, כלומר הקול שלה לא עמד עוד לרשותה, ולכן הייתה צריכה למצוא את הדרך להשיב אותו. פיתוח קול, כפי שאני קורא מושג זה, מבוסס על מאמץ קולי שמביא זמרים לדלקות במיתרי הקול ואף למצבים של חוסר יכולת לדבר ולשיר. המאמץ הקולי קשור גם בתובענות להופיע ערב ערב או כמה פעמים ביום.
אפשר לראות תופעה זו של מאמץ יתר גם אצל ספורטאים הישגיים שלעיתים נפצעים פציעות חמורות. אידיאל ההישגיות משתלט על אהבת השירה או אהבת הספורט כמו גם הסיפוק המגיע מהגרייה החזקה של הגוף באימון הגופני או הקולי, ולמעשה מסלול ההתענגות פולש למסלול האיווי. ההישגיות היא לא בלי הדחיפה לאהבת הקהל, ואהבה זו, שאפשר לקרוא לה גם"מראה מראה שעל הקיר, מי היפה בכל העיר", מצמצמת את שדה האיווי שהולך עם הקונטינגנטי של הלא מודע, לממד של שליטה והשתלטות: כלומר הפיכת הגוף לאובייקט שנתון תחת מאמצים ולחצים רודניים בשביל הזנה נרקיסיסטית והתענגות הגוף.
הדרך לגילוי הקול הנשענת על תפיסה אנתרופוסופית, נועדה לאדם השר, ואינה מתיימרת לקבוע אם שר טוב או רע. מי שאוהב לשיר, מוזמן להיות שותף לדרך. גם מי ש"מזייף", ימצא את דרכו. "הדרך" מכוונת ל"אין יחס מיני": היא אינה תומכת בעבודה מסיבית על מיתרי הקול או על האופן "הנכון" לנשום בשירה. היא אינה מאמינה ב"כוכבים". היא תומכת בתרגילים גופניים, קוליים ומחשבתיים המביאים להרפיה, ועבודה זו מאפשרת לקול להופיע באופן חופשי. האפקטים של ההרפיה דומים לאפקטים של ההרפיה באנליזה. כפי שבאנליזה האסוציאציות החופשיות עולות לכדי דיבור, כך בדרך הלימוד הזו עולה ונשמע הקול השר. נוצר הבדל בין "אני שר" לבין "זה שר בי", שזו השירה הסובייקטיבית.
[1]"אודישנרית" זו המצאה בעברית שמכילה audio- קול, audience- קהל, ואת הנטיה של אותם מתמודדי שירה ללכת במשך השנים שוב ושוב לאודישנים, מבחני במה.
[2]ולבורג ורבק- סוורדסטרום, הדרך לגילוי הקול, הוצאת הרדוף 1994, תרגום: שרה רפאלי.
أستمتع من وقت لآخر بمشاهدة برامج الواقع الغنائية مثل برنامج The X Factor البريطاني. الحديث عن برنامج تلفزيوني. هناك مسرح، وهناك جمهور، وأربعة موسيقيين أخذوا على عاتقهم الحكم على جودة الغناء. ينتابني الفضول في كل مرة من جديد، عندما تكون "المتسابقة" (האודישנרית) خائفة، وأحيانا مرتعبة، ثم تبدأ في الغناء ويا للمفاجأة فها هي تغني بكل ثبات وقوة. بداية باللحظة المخيفة قبل الغناء، مرورًا بالأغنية وإلى أن يقول كل من"الحكام" الأربعة كلمته، هناك دراما متواصلة. بمجرد أن تتمكن المتسابقة من مفاجأة الجميع بصوتها المؤثر، يشتعل حماس الجمهور.
هناك لحظات درامية أخرى يمنحنا إياها " الباز الذهبي". إنه زر ذهبي في وسط طاولة الحكام. ويجوز لكل واحد منهم أن يضغطه مرة واحدة فقط للمرشح الذي يرى ذلك الحكم أنه "موهوب" في غنائه لدرجة تبرر نقلته الفورية إلى المرحلة النهائية من العروض. بمجرد الضغط على" الباز الذهبي"، تتعالى صرخات الجمهور حماسًا، وتتساقط قصاصات الورق من السماء، ويكاد المتسابق أن ينهار على المسرح من شدة اللذة.
لكن ليس فقط أولئك الذين يغنون بشكل "جميل" أو "دقيق" هم الذين يصلون إلى البرنامج. هناك متسابقون آخرون يتقدمون لتجربة الأداء وهم، حسب رأي الحكام، غير مدركين بالمرة أن صوتهم "سيئ" وأن غنائهم "نشاز". وفقا لمؤشر ذوق الحكام، فإنهم يفتقرون إلى أي موهبة موسيقية. يتم منحهم منصة من أجل إذلالهم أمام الجمهور الذي يسخر منهم، وذلك من أجل معدلات المشاهدة -حيث الدافع للإذلال يبيع (sells).
في هذا النوع من المنافسة، بعد المرحلة التي يتم فيها إنشاء "فريق" المغنيين، يستمر البرنامج من حلقة لأخرى: عزل وتتويج حتى يتربع الفائز على العرش. في الواقع، يتحول الغناء الذي يشعرنا باللذة، والذي اجتمعنا من أجله، إلى أداة تخدم الدافع الذي يسير في اتجاه سلسلة من لحظات المختار إلى جانب المعزول. ويكون الإيقاع المتكرر: " مات الملك. يعيش الملك الجديد". هذا هو جوهر الدافع في هذه الحالة.
من الضروري أن تتكيف السرعة التي يتحدد بها "مصير الشخص الذي يغني" في ساعة المشاهدة القصوى مع برنامج تلفزيوني يعمل على الإشباع السريع للدافع عن طريق نبضات (pulses) قوية، وإلا فإنك أيها المخرج قد خسرت المشاهد الذي فقد الاهتمام لأنه، في الوقت ذاته، هناك عدة أعمال درامية تلفزيونية أخرى تتنافس على قلبه أو على إشباع دوافعه. لذلك وبطريقة منظمة، يجب أن يوضع المتسابق كموضوع للتلذذ، وعندما يتم عزله يتحول إلى موضوع نفاية.
يحاول البرنامج الذي وصفته بيع "ولادة النجوم". المشكلة الأساسية في مجال الغناء هي تلك الدفعة نحوالنجومية، التي تدفع بالحكام إلى الحكم الانتقائي، الذي يستبعد الغناء الذاتي في معظم الأحيان.
كون الغناء "جيد" أو "سيء" يندرج في البعد المخيالي. يتلقى الكثيرون من محبي الغناء إشارات منذ الطفولة مفادها أن قلّة من البشر فقط قادرون، وأنهم ليسوا جيدين في هذا الأمر - مما يدفعهم إلى التخلي عن رغبتهم في الغناء.
يأتي المغنون المدربون جيدًا على الخضوع لمثل هذه الاختبارات ليبهروا بأدائهم المُتقن حد الكمال، لكن من النادر أن يكون مثل هذا الغناء من اللاوعي. إنه غناء نابع من السيطرة الواعية بالإضافة إلى العمل الجاد من منطلق الإيمان بالعلاقة الجنسية.
عندما صادفت "الطريق لاكتشاف الصوت"[1] - وهي طريقة لتعلم الغناء، اخترعتها مغنية الأوبرا السويدية فالبورج ويربيك سفاردستروم – وجدت كنزًا. تشرح هذه الطريقة أن العمل مع الصوت ليس تطويرا للصوت بالمعنى الثقافي الموسيقي الشائع. بدأت هذه المغنية في ابتكار "الطريق" بعد أن فقدت صوتها، مما يعني أن صوتها لم يعد يسعفها، لذلك كان عليها أن تجد طريقة لاستعادته. يعتمد تطوير الصوت، حسب فهمي لهذا المصطلح، على بذل جهد صوتي يؤدي إلى التهاب الحبال الصوتية لدى المغنيين وحتى إلى حالات من فقدان القدرة على الكلام والغناء. يرتبط الجهد الصوتي أيضا بالالتزام بالأداء كل مساء أو عدة مرات في اليوم.
يمكن رؤية ظاهرة الجهد المفرط هذه أيضَا لدى الرياضيين التنافسيين الذين يعانون أحيانا من إصابات خطيرة. يستحوذ المثل الأعلى للإنجاز على حب الغناء أو حب الرياضة بالإضافة إلى الاكتفاء الناجم عن التحفيز القوي للجسم أثناء التدريب البدني أو الصوتي، وفي الواقع يتسلل مسار التلذذ إلى مسار الرغبة. لا تخلو المنافسة من الدفع من أجل حب الجمهور، وهذا الحب، الذي يمكن أن يطلق عليه أيضا "أخبريني أيتها المرآة، من هي الأجمل في المدينة بأكملها"، يقلل من مجال الرغبة الذي يتماشى عرضية اللاوعي، إلى بُعد من السيطرة والهيمنة: أي تحويل الجسد إلى موضوع يخضع لجهود وضغوطات استبدادية من أجل تغذية النرجسية وتلذذ الجسد.
إن طريقة اكتشاف الصوت، التي تقوم على المفهوم الأنثروبوسوفي، تستهدف الشخص الذي يغني، ولا تّدعي أن بإمكانها أن تحدد ما إذا كان غناؤه جيدًا أم سيئًا. مُرَحّب بكل شخص يحب الغناء أن ينضم إلى الرحلة. حتى أولئك الذين يغنون "نشازَا" سيجدون طريقهم. "الطريقة" توجه إلى "عدم وجود علاقة جنسية" : فهي لا تدعم العمل المكثف على الحبال الصوتية أو على الطريقة "الصحيحة" للتنفس أثناء الغناء. إنها لا تؤمن بـ "النجوم". بل تدعم التمارين البدنية والصوتية والذهنية التي توصل إلى الاسترخاء، وهذا العمل يفسح المجال للصوت بأن يظهر بحرية. تأثيرات الاسترخاء تشبه تأثيرات الاسترخاء في التحليل النفسي. وكما هو الحال في التحليل النفسي فإن التداعيات الحرة ترتقي بصورة كلمات، كذلك في طريقة التعلم هذه يرتفع صوت الغناء ويُسمع. يتولد الفرق بين"أنا أغني" و"الغناء في داخلي"، وهو الغناء الذاتي.
[1] فالبورجوريبيك سفاردستورم، الطريق إلى اكتشاف الصوت، دار هاردوف للنشر 1994، ترجمة: سارةرفالي.