עמרי אופק לוזון - عمري أوفك لوزون
January 5, 2024

היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)

בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.

...

העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:

                                                                                             X + 1N = 1

יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.

באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.

... או

את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.

הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.

... או גרוע

זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!

גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.

... או גרוע מכך

לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."

במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"

אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.

בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?

החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...


[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.

تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.

...

الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:

                                                                                       X + 1N = 1

سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.

صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.

... او

من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.

تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.

... او أسوأ

إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!

حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.

... بل أسوأ من ذلك

قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".

أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"

بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.

باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟

التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...


מבט נוסף

אמיר קלוגמן - أمير كلوغمان

לראות למרחוק -الرؤية "لمن بعيد"*

העם בישראל, שהתרגל הלכה למעשה למצב הכיבוש של עם אחר, גזר על עצמו בכך חיים ללא תודעת עתיד, חיים ממוקדי הווה. ויתרנו על השאלה ״מה תהיינה ההשלכות ארוכות הטווח של הכיבוש?״, המחשבה על העתיד הלכה והצטמקה. נותרנו עם הווה קשוח ואלים ועם עבר שלא מפסיק לחזור. ובכל זאת, התקופה האחרונה מסמנת שינוי: ההפיכה המשטרית שיצאה לדרכה, וביתר שאת תנועת ההתנגדות לה, הכניסו לחיינו ממד חדש של עתיד.

לאחר אחד מאירועי אפליית נשים באוטובוסים טענה עיתונאית תומכת רפורמה, כי הצגת אירועים אלו כתופעה כוללת של הדרת נשים היא בבחינת הגזמה וטירוף. אותה עיתונאית פספסה את הנקודה המהותית שגרמה למתנגדי ההפיכה להוסיף להפגנותיהם מסרים הנוגעים לאפליית נשים ופגיעה בהן. אין זה כי הם סבורים שלמדינה או לנהגי אוטובוסים באשר הם יש מדיניות כוללת כנגד נשים; לא בזה מדובר, אלא בתודעת עתיד. המוחים רואים את ההווה הנוכחי ומקשרים אותו לעתיד אפשרי בסבירות גבוהה, והעתיד הזה נראה רע מאוד. בדיוק כפי שביטול עילת הסבירות איננו מכונן כשלעצמו דיקטטורה מוחלטת, אך הוא מהווה פעמון אזהרה שמתריע באופן ברור לאן נושבת הרוח ומחדד את הצורך בחסמים ובמגבלות שיעמדו בפני נבחרי ציבור. יש רגע שבו אפשר ״להריח״ מה מתרחש, שבו כל אחד מאיתנו נדרש להיות קצת נביא, לִצְפות את העתיד ולְצַפות לו, ולהגיב בהתאם. זו מהותה של תודעת עתיד, שכל עם, אולי כל אדם, זקוק לה.

המסמנים החותכים והחד-משמעיים של מתנגדי הרפורמה – הפיכה משטרית ולא רפורמה משפטית, דיקטטורה ולא ערעור הדמוקרטיה – אינם הגזמה או תכסיסנות רטורית, אלא שפה שאינה מסתפקת בהווה המיידי ומגיבה גם לעתיד שעלול להתקיים.

בעברית יש לכך ביטוי מיוחד: ״לראות לְמֵרחוק״. שתי מילות הקישור שנדבקו להן יחד (״לְ״ ו-״מֵ״) קושרות הרמטית את הרואה עם האובייקט הנִראֶה – גם לראות מספיק רחוק (״להרחיק רְאוּת״) וגם לראות מספיק מראש, מספיק לפני (התהום); קושרות גם את הזמנים: מנקודת התצפית של ההווה לראות את העתיד לבוא.

אריך קסטנר, סופר הילדים הנודע, פירסם ב-1931, תקופה קצרה לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ספר נפלא, הפעם למבוגרים, שזכה לתרגום חדש לעברית תחת הכותרת ״אל האבדון״. ויכוח אידיאולוגי בין שני גיבורי הספר, פַבּיאן ולַבּוּדֶה, זימן לי תיאור מרטיט לאותה ראייה למרחוק:

 

״כשאמרתי קודם שאני מעביר את הזמן בהסתכלות סקרנית כדי לראות אם לעולם יש כישרון להיות הגון, זו הייתה רק חצי האמת. יש עוד סיבה לזה שאני מסתובב ככה בלי לעשות כלום. אני מסתובב ככה, ואני מחכה שוב, כמו אז בזמן המלחמה, כשידענו: עוד מעט יגייסו אותנו [...] היינו כמו תחת פעמון זכוכית ששואבים ממנו לאט-לאט אבל בלי הפסקה את האוויר, לא? התחלנו לפרפר, אבל לא פרפרנו מתוך שובבות אלא מפני שלא היה לנו אוויר לנשימה. אתה זוכר? לא רצינו להחמיץ שום דבר, והיינו רעבים לחיים כי חשבנו שזו הסעודה האחרונה לפני שמוציאים אותנו להורג […] העתיד הקרוב החליט לעבד אותי לנקניק-דם. מה הייתי צריך לעשות עד אז? לקרוא ספרים? לשייף את האופי שלי? להרוויח כסף? ישבתי בחדר המתנה גדול, קראו לו אירופה. הרכבת עמדה לצאת בעוד שבוע. את זה ידעתי. אבל לאן היא נוסעת ומה יהיה אִתי, את זה אף אחד לא ידע. ועכשיו אנחנו שוב יושבים בחדר המתנה, ושוב קוראים לו אירופה! ושוב אנחנו לא יודעים מה יקרה[...]

״לעזאזל!״, קרא לבּודֶה, ״אם כולם יחשבו כמוך לא תהיה יציבות אף פעם! אתה חושב שאני לא מרגיש את הארעיות של התקופה? רק אתה זכית בתענוג המפוקפק הזה? אבל אני לא סתם מסתכל, אני מנסה לפעול בתבונה.״ 

״הנבונים לא יגיעו לשלטון,״ אמר פביאן. ״והצודקים בטח שלא.״ 

״באמת?״ לבּודֶה התקרב אל חברו ותפס את צווארון המעיל שלו בשתי ידיו. ״אבל בכל זאת הם צריכים להעז ולנסות, לא?״[1] 

גם אנחנו צריכים להעז ולנסות. המצב הנוכחי בישראל מזמן הזדמנות חדשה לראות למרחוק. בפעם הראשונה, לפחות באופן חריף ובולט שכזה, נוצר שיח שלוקח בחשבון גם את העתיד ואת מחיריו. העתיד שהצטמק חזר ונפתח. כפי שמתנסח גיבורו של קסטנר: ״אנחנו חיים בזמנים גדולים […] והם גדֵלים מיום ליום״. 

  

[1]קסטנר, אריך (1931), אל האבדון, תרגום: אילנה המרמן, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2020, עמ׳ 52-51.

شعب إسرائيل، الذي اعتاد عمليا على واقع احتلاله لشعبٍ آخر، قد حكم بهذا على نفسه بحياة بلا وعيٍ مستقبلي، حياة تركز على الحاضر. لقد تخلّينا عن السؤال "ماذا ستكون عواقب الاحتلال للمدى البعيد؟"، وأخذ التفكير في المستقبل يتقلص. لقد بقينا مع حاضر قاسٍ وعنيف وماضٍ لا ينفك يعاودنا. ومع ذلك، فإن الفترة الأخيرة تشير إلى تغيير: فالانقلاب النظامي الذي بدأ مسيرته، زد على ذلك الحركة المقاوِمة له، أدخلا لحياتنا بُعداً جديداً من حيِّز المستقبل.

بعد أحد حوادث التمييز ضد النساء في الحافلات، ادعت إحدى الصحفيات المؤيدة للإصلاح أن عرض هذه الحوادث كظاهرة إقصاء نساء شاملة هو ضرب من المبالغة والجنون. هذه الصحفيّة قد فوتت النقطة الأساسية التي جعلت معارضي الانقلاب يضيفون إلى تظاهراتهم رسائل تتعلق بالتمييز ضد المرأة والمسّ بها. ليس لأنهم يعتقدون أن لدى الدولة أو سائقي الحافلات أينما كانوا سياسة شاملة ضد المرأة؛ وهذا ليس ما يدورحوله الأمر، بل حول الوعي المستقبلي. يرى المعارضون الحاضر الآني ويربطونه بمستقبل محتمل، إمكانية حدوثه عالية، ويبدو ذلك المستقبل سيئًا للغاية. كما أن إلغاء "المعقولية" لا يخلق في حد ذاته دكتاتورية مطلقة، لكنه يشكل جرس إنذار ينذر بوضوح إلى أين تهب الرياح ويؤكد على الحاجة إلى فرض الموانع والقيود في وجه المسؤولين المُنتَخَبين. هناك لحظة يمكنك فيها أن "تشمّ" ما يحدث، حيث يُطلب من كل واحد منا أن يكون نبيًّا إلى حد ما، أن يرى المستقبل بعين خياله وأن يتوقعه، وأن يتصرف وفقًا لذلك. هذا هو جوهر الوعي المستقبلي الذي تحتاجه كل أمة، وربما كل شخص.

إن الدلالات الحاسمة والقاطعة التي يستعملها معارضو الإصلاح – قلب نظام الحكم وليس الإصلاح القضائي، والدكتاتورية وليس زعزعة الديمقراطية - ليست مبالغة أوخداع بلاغي، بل هي لغة لا تكتفي بالحاضر المباشر فقط وإنما، بالإضافة لذلك، تستجيب للمستقبل المُتوقع.

في اللغة العبرية يوجد تعبير خاص بهذا المعنى: "الرؤية لمن بعيد" (ترجمة حرفية).الرابطان الملتصقان ببعضهما البعض ("لِ"و"من") يربطان الرائي بالشيء\الموضوع المرئي بإحكامٍ - ليرى بعيدًا بما فيه الكفاية ("الرؤية للمدى البعيد") وليرى ما يكفي مقدمًا، بما فيه الكفاية قبل (الهاوية)؛ وهما يربطان الأزمنة أيضًا: أن نرى المستقبل القادم من نقطة الرصد في الحاضر.

نشرإريك كاستنر، مؤلف أدب الأطفال الشهير، عام 1931، قبل وقت قصير من وصول النازيين إلى الحكم في ألمانيا، كتابا رائعا، كتاب للكبار هذه المرة، والذي تُرجم إلى العبرية حديثًا تحت عنوان "إله الهلاك". في الجدل الأيديولوجي بين بطلي الكتاب، فابيان ولابوديه، التقيت بوصفٍ مثيرٍ لتلك الرؤية لمن بعيد:

"عندما قلت من قبل إنني أقضي الوقت في التأمل بفضول لمعرفة ما إذا كان بمقدور العالم أن يكون منصفاً، فقد قلت نصف الحقيقة فقط. هناك سبب آخر يجعلني أتسكّع بهذه الطريقة دون أن أفعل شيئًا. أتسكّع بهذه الطريقة، وأنتظر مرة أخرى، كما حدث في حينه أثناء الحرب، عندما علمنا: سيجندوننا قريبًا [...] كنا وكأننا تحت جرس زجاجي والهواء يُسحب منه ببطء وبدون توقف، أليس كذلك؟ صرنا ننتفض، ولكننا لم ننتفض شقاوةً، بل لأنه لم يعد لدينا هواء للتنفس. هل تذكر؟ لم نرغب في تفويت أي شيء، وكنا جوعى للحياة لأننا ظننا أنها الوجبة الأخيرة قبل إعدامنا […] قرر المستقبل القريب أن يحولني إلى نقانق دم. ماذا كان يجب أن أفعل حتى ذلك الحين؟ أن أقرأ الكتب؟ أن أصقل شخصيتي؟ أن أجني المال؟ جلست في غرفة انتظار كبيرة، كانت تسمى أوروبا. كان القطارسيغادر خلال أسبوع. هذا ما كنت أعرفه. لكن إلى أين سيتوجه وماذا سيكون من أمري، هذا ما لم يعلمه أحد. والآن نجلس في غرفة الانتظار مرة أخرى، اسمها أوروبا مرة أخرى! ومرة أخرى لا نعرف ماذا سيحدث (...)

"اللعنة" صاح لابوديه: لو كان الجميع يفكر مثلك فلن يكون هناك استقرار أبدًا! هل تظن أنني لا أشعر بعرضية هذه الفترة؟ هل فزت وحدك بهذه المتعة المريبة؟ لكنني لا أكتفي بالتأمل، بل أحاول التصرف بحكمة.

"الحكماء لن يصلوا إلى السلطة"، قال فابيان. "والصالحون بالتأكيد لن يفعلوا."

"حقًا؟" اقترب لابوديه من صديقه وأمسك بياقة معطفه بكلتي يديه. "لكن مع ذلك يتعين عليهم أن يتجرؤوا وأن يحاولوا، أليس كذلك؟" [1]

 

نحن أيضًا علينا أن نتجرأ وأن نحاول. الوضع الحالي في إسرائيل يستدعي فرصة جديدة للرؤية لمن بعيد.وللمرة الأولى، على الأقل بهذه الطريقة الحادة والواضحة، يخلق خطاب يأخذ أيضاً بعين الاعتبار المستقبل وكلفته. لقد أعيد فتح المستقبل الذي كان آخذًا بالتقلص. وكما يقول بطل كاستنر: "إننا نعيش في أوقات عظيمة [...] وهي تتعاظم يوماً بعد يوم" 

*ملاحظة المترجمة: "الرؤية لمن بعيد" ترجمة حرفية للمصطلح العبري الذي استعمله الكاتب: "לראות למרחוק" والذي يمكن ترجمته للغة العربية ك:"البصيرة" أو "بعد النظر". اخترت استعمال الترجمة الحرفية كَ "تبني" للمصطلح للعربية بسبب الشرح الذي ضمنه الكاتب في المقال للوضع الخاص الذي يتطرق إليه.


[1] كاستنر، إريك (1931)، إله الهلاك، ترجمة: إيلانا هامرمان، هكيبوتس همؤحاد – مكتبة بوعليم، 2020، ص 52-51.

 

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

 

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

 

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

לקריאה
אבינועם חקלאי -  ابينوعام حكلاي

נקמה, איווי ואשמה - الانتقام، الرغبة والشعور بالذنب

רוח אביו של המלט, מצווה עליו לנקום את מעשה הנבלה שנעשה לו. מלך דנמרק נרצח על ידי אחיו אשר ירש את המלכה והממלכה. המסורת הפסיכואנליטית רואה בעכבה של המלט, תוצאה של ידיעתו, כי הוא, הוא יכול היה להיות הפושע הרוצח את אביו ולוקח את אימו. לכן, אם יתקוף את דודו קלאודיוס כנקמה, ירגיש אשמה.

אלא שלאקאן חושב, שלוּ הדברים היו כך, היה פועל, כי נפלה לידיו ההזדמנות לאטום את האשמה. לדעת לאקאן, איווי האם הוא שמונע ממנו לפעול. לא האיווי שלו אליה. זהו איווי שאינו מובן ונראה בלתי מובס. התביעה מכפיפה את איווי הסובייקט לגחמנות תביעת האחר. הסובייקט יכול למצוא את מה שהוא מתאווה לו באמת, דרך הקיטוע המסמני. באמצעות שרשרת המסמנים, נמצאת לאיווי התשתית שלו. להמלט אין איווי, כי הוא דחה את אופליה. הוא דחה אותה כי הוא נושא את כובד הנשיות של תביעת אימו, שהיא ה״ווגינה בהתגלמותה״. ״בולמוס רעבתני וייצרי״.

לכן, היא ״אינה יודעת אבל״. באמצעות עבודת האבל, הוא יכול להפוך את האובדן שלו, עם מות אופליה והזדהותו עם אבלו של לארטס אחיה, לחסר. האובדן עובר סובייקטיביזציה, והופך לאובדן של גבר אחד.לחסר. וגם, אובדן בבשר, כלומר, מערב את הליבידו. יש לנו אם כן, קיטוע של שרשרת מסמנים הממקמת את האיווי מול הפנטזמה, כך שאישה תוכל להוות אובייקט פאלי; ואובדן ההופך לחסר בעבודת האבל.

ה - To be or not to be,

מהווה עבור לאקאן ביטוי של אשמה על חיים בלתי נסבלים, בגלל חסרונו של החסר בהוויה.

כאשר החסר מושג בתוך גוש התביעה האימהית המביאה לעולם את התוהו ובוהו של הפשע המושל בכל, משהו מתפקד כחסר בהוויה, ואקט הנקמה מתממש.

המסורת הפסיכואנליטית, ולאקאן בתוכה, אינה מתביישת לקשור בין איווי לנקמה.

אמנם לאקאן קורא למדיאה ״אישה אמיתית״, כי היא נוקמת ביאסון הבוגדן באמצעות רציחתם של ילדיהם, כך שנשיותה מתגברת על אימהותה, ומארי הלן ברוס מכנה את הנקמה ״מולטי התענגות״; ובכל זאת, יש איזשהו יחס בין איווי לנקמה. אולי יש כל מיני נקמות.

בפנולוגיה (תורת הענישה), נוהגים להציב כמה מטרות לעונש: הרתעה, מניעת רצידיביזם, תיקון, שיקום, הגנה על האזרח ו״תחושת צדק אינטואיטיבית״. מחקרים מראים כי המטרה היחידה המושגת, מלבד הגנה על האזרח בזמן הכליאה, היא ״תחושת הצדק האינטואיטיבית״.

מהי תחושה זו? זהו הקתרזיס המוכר והטוב המגיע בסוף כל טרגדיה, שבא לאשר שוב את סדר האלים. הקלה גדולה מופיעה כאשר החוטא קיבל כגמולו.

״עין תחת עין, שן תחת שן״. אמנם ה-אחר של החוק מופיע כשלישי עם פרוצדורות הדין והענישה, וכבעל עניין (המדינה ״רואה״ בפעולה העבריינית פגיעה בה ובחוקיה), אבל זוהי ללא ספק נקמה שעברה את ה״סירוס״ של הסמלי, של החוק. ניתן לכתוב זאת כך:

 

צדק

——

נקמה

ב-7 באוקטובר נעשו בישראלים ״מעשים שלא יעשו״. ישראל יצאה למלחמה לאחר שנים של אקט מעוכב, שהוגדרה, כנראה בצדק, כמלחמת מגן. עם זאת, העולם הנאור, ובתוכו ישראלים רבים, אינם יכולים לתת לגיטימציה לעובדה, שמדובר גם במלחמת נקם ושילם. נכון, על פי דיני המלחמה הבינלאומיים, אבל כזאת המעניקה סיפוק לנפגע.

התביעות בהאג, כמו תביעות נוספות אחרות, הן למעשה אותה תביעה של האחר. תביעה גחמנית, ווגינה בהתגלמותה. בולמוס רעבתני וייצרי. נחשולי הדימויים החזקים שיצר החמאס דרך תמונות ההרס והחורבן הנורא בעזה, שנגרמו מכך שהוא נלחם ומסתתר בקרב אוכלוסייה אזרחית, שטפו את הסמלי, ואת האפשרות לקיטוע והיבור באמצעות השרשרת המסמנית.

הנה מופיע לפנינו האל האפל הפרוידיאני, הלא הוא העל-אני, כמו גם המוסר הקאנטיאני-סאדיאני, אשר דוברו המובהק בארץ היה ישעיהו ליבוביץ׳. קולו עדיין מדבר מגרונות חסידיו, והוא עודו מעביר חשמל בגוף הפרנקנשטייני שלהם. ללא חסר סובייקטיבי הנותן מקום לאיווי פרטי בתוך המוסר האוניברסלי התובעני, ותוך דחיית הלכלוך שמביאה איתה הפנטזמה (מכים ילד), שהיא פרוורטית ביסודה,

משתולל המחנה הטהור, בזעם צדקני. השנאה המתעוררת לישראל היא האנטישמיות הישנה, כי היא מופנית על ידי אלה שעבורם המשיח כבר הגיע עם האידיאלים של אחרית הימים, כלפי אלה החיים בעולם החומרי והיצרי הזה, טרם בוא המשיח.

רבים מאיתנו בוודאי חשים אשמה אל מול המוני ההרוגים משני הצדדים. המלחמה בהחלט יכולה להביא איתה את חסרונו של החסר בהוויה, ואת עירומם של חיים בלתי נסבלים לנוכח

הקלות הבלתי נסבלת

של מחיקתם, והפיכתם לאשפה.

עם זאת, יתכן שאשמה יכולה להיות לפעמים חבלי הלידה של איווי.

לא תמיד הוא מצליח להיוולד. לעיתים הוא נכלא בלימבו כרוח רפאים, אשר רק הנקמה תיתן לה מנוח.

شبح والد هاملت يأمره بالانتقام له عن الفعل الشرير الذي ارتُكِب بحقه. لقد قُتل ملك الدنمارك على يد شقيقه الذي ورث الملكة والمملكة. يرى التحليل النفسي التقليدي أن ممانعة هاملت هي نتيجة لمعرفته بأنه يمكن أن يكون هو المجرم الذي يقتل أباه وينال أمه. لذلك، إذا هاجم عمه كلوديوس انتقاما، فسوف يشعر بالذنب.

لكن لاكان يعتقد أنه لو كانت الأمور على هذا النحو، لكان سيتصرف، لأن الفرصة أتيحت له للإقفال على الشعور بالذنب بشكل محكم. وبحسب لاكان، فرغبة الأم هي ما يمنعه من التصرف. ليس رغبته تجاهها. إنها رغبة غير مفهومة وعلى ما يبدو فأنها لا تُقهر. هذا الطلب يُخضع رغبة الذات لتقلبات طلب الآخر. يمكن للذات أن تجد ما ترغب فيه حقًا، من خلال البتر الرمزي. من خلال سلسلة الدوال، تخلق البنية التحتية للرغبة. هاملت يفتقر للرغبة، حيث إنه رفض أوفيليا.

لقد رفضها لأنه يحمل ثقل أنوثة طلب أمه وهو "المهبل المتجسد". "شراهة جائعة غريزية"

ولذلك فهي "لا تعرف الحداد". من خلال اعمال الحداد، يمكنه أن يحول فقدانه، بوفاة أوفيليا وتماهيه مع حداد شقيقها ليرتس، إلى نقص. يتم تحويل الفقدان إلى ذاتي، ويتحول إلى فقدان لرجل واحد. لنقص. وأيضًا لفقدان الجسد، أي يشمل اللبيدو. من هنا نحصل على بتر لسلسلة من الدوال التي تموضع الرغبة مقابل الهوام، بحيث يمكن للمرأة أن تكون كائنًا فالوسياً؛ والفقدان يتحول إلى نقص في أعمال الحداد.

بالنسبة للاكان، "أن تكون أو لا تكون" هو تعبير عن ذنب عيش حياة لا تطاق، بسبب الافتقار إلى النقص في الكينونة.

وعندما يُنال النقص ضمن كتلة المطالبة الأمومية التي تولد فوضى الجريمة التي تحكم كل شيء، فإن شيئا ما يؤدي دور النقص في الكينونة ويتحقق فعل الانتقام.

إن التحليل النفسي التقليدي، بما في ذلك لاكان، لا يخجل أن يربط الرغبة بالانتقام.

على الرغم من أن لاكان يطلق على ميديا لقب "المرأة الحقيقية"، لأنها تنتقم من جايسون الخائن بقتل أطفالهما، وبالتالي تتغلب أنوثتها على أمومتها، وتطلق ماري هيلين بروس على الانتقام اسم "التلذذ المتعدد"؛ ومع ذلك، لا يزال هناك علاقة ما بين الرغبة والانتقام. ربما هناك أنواع عديدة من الانتقام.

في الفينولوجيا (نظرية العقاب) جرت العادة على وضع عدة أهداف للعقاب: الردع، منع العود، التصحيح، إعادة التأهيل، حماية المواطن و"الإحساس البديهي بالعدالة"، وتظهر الأبحاث أن الهدف الوحيد الذي تم تحقيقه، إلى جانب حماية المواطن أثناء السجن هو "الإحساس البديهي بالعدالة".

ما هو هذا الشعور؟ هذا هو الكاتارزيس- التنفيس المألوف والجيد الذي يأتي في نهاية كل مأساة، والذي يأتي ليؤكد نظام الآلهة من جديد. تظهر راحة عظيمة عندما ينال الخاطئ جزاءه.

"العين بالعين، والسن بالسن". ورغم أن الآخر يظهر حسب القانون كطرف ثالث في الإجراءات القضائية والعقابية، وكطرف ذي مصلحة ("ترى" الدولة في الفعل الإجرامي انتهاك لها ولقوانينها)، غير أن هذا بلا شك انتقام قد أجري له "إخصاء" من قِبًل الرمزي، القانون. بالإمكان كتابة ذلك على النحو التالي:

العدل

——

الانتقام

وفي 7 أكتوبر، تعرض الإسرائيليون "لأفعال لا ينبغي القيام بها". لقد أعلنت إسرائيل الحرب بعد سنوات من الفعل المؤجل، تم تعريف هذه الحرب، وعن حق ربما، على أنها حرب دفاعية. ومع ذلك، فإن العالم المستنير، بما في ذلك العديد من الإسرائيليين، لا يستطيع إضفاء الشرعية على حقيقة أن هذه هي أيضاً حرب انتقام وسداد. صحيح، وفقاً لقوانين الحرب الدولية، لكن كتلك التي ترضي الضحية.

إن الدعاوى القضائية في لاهاي، كما الدعاوى الأخرى، هي في الواقع دعوى الآخر. دعوى متقلبة، مهبل متجسد. شراهة جائعة غريزية. إن أمواج التصورات القوية التي خلقتها حماس من خلال صور الدمار والخراب الرهيبين في غزة، التي أدى إليها قتالها واختباؤها بين السكان المدنيين، جرفت الرمزية وإمكانية بتر السلسلة الرمزية ووصلها من جديد.

هنا يظهر أمامنا إله الظلام الفرويدي، المعروف أيضًا باسم الأنا العليا، بالإضافة إلى الأخلاق الكانطية-السادية، التي كان المتحدث البارز باسمها في إسرائيل يشعياهو ليبوفيتش. لا يزال صوته ينطق من حناجر أتباعه، ولا يزال يمرر الكهرباء في أجسادهم الفرانكنشتاينية. دون نقص ذاتي يفسح المجال للرغبة الشخصية في غمرة الأخلاقيات العالمية المتطلبة، وبينما يرفض القذارة التي يجلبها الهوام (ضرب طفل)، وهو أمر منحرف في الأساس، يحتدم المعسكر الطاهر بغضب نزيه. إن الكراهية التي تتزايد ضد إسرائيل هي معاداة السامية القديمة ذاتها، لأنها موجهة من قبل أولئك الذين يعتبرون المسيح قد جاء بالفعل ويؤمنون بمثاليات القيامة، ضد أولئك الذين يعيشون في هذا العالم المادي والغريزي، قبل مجيء المسيح.

من المؤكد أن الكثير منا يشعر بالذنب أمام أعداد الموتى الكبيرة من كلا الجانبين. من المؤكد أن الحرب يمكن أن تجلب معها الافتقار إلى النقص في الكينونة، وعري الحياة التي لا يطاق عيشها مقابل العبثية التي لا تحتمل في محوها، وتحويلها إلى قمامة.

ومع ذلك، فمن الممكن أن يكون الذنب حبال ولادة الرغبة في بعض الأحيان.

لا تنجح في أن تولد في كل مرة.  في بعض الأحيان يتم سجنها في طي النسيان كشبح، لا يحررها إلا الانتقام.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form