קרן בן הגיא -كيرين بن هجاي
June 7, 2024

עִוְורִים - معميي الأبصار

"העם היהודי תמיד יחייה על חרבו", כך אמר סבי ההיסטוריון, ז"ל. ההיסטוריה של העם היהודי מסופרת ככזו של עם רדוף. עם הקמתה של מדינת ישראל בתום מסע ההשמדה של יהדות אירופה, נפתחה מלחמה על אדמה שתשמש כתובת לפליטים יהודים מהתפוצות. מלחמה שחזרה על עצמה לאורך שנות קיומה של המדינה מצפון ומדרום, שוב ושוב, ושוב, לפני כשמונה חודשים, ב- 7 באוקטובר, מלחמה שממאנת להסתיים כתגובה לפלישת החמאס ליישובי גבול עזה במטרה לרצוח, לאנוס, לבזוז ולכבוש.  

הסיפור חוזר על עצמו. באים עלינו לכלותינו, וכתגובה אנחנו נלחמים מלחמת הישרדות על קיומנו. לכאורה התמונה מאוד פשוטה, יש מי שתוקף וישנו מי שמגן על עצמו, השפה המשפטית תכנה זאת "הגנה עצמית". חלוקה מאוד ברורה בין הטוב והרע, בין הפעיל לסביל. אני מבקשת לטעון שמשא ההיסטוריה שאנחנו טבולים בו, מתלכד עם המציאות, ומותיר אותנו כלואים בתוכה, זה עוטף את זה. ונדמה שאזרחי המדינה הזו נותרים עיוורים אל מול ההתרחשות החוזרת.

עם הפסיכואנליזה אפשר לומר שהחזרה הזו ככזו, איננה מקרית. מה נוכל לומר על כך?

"החזרה" בסמינר ה-11, ארבעת מושגי היסוד בפסיכואנליזה, מתוארת באמצעות הטיכה והאוטומטון, הבלתי אפשרי וההכרחי; כהיתקלות עם אירוע שיכול בדיעבד להיקרא טראומטי. כהיתקלות עם משהו חדש, חסר תקדים, שלא היה קודם. חדש שמופיע דווקא על רקע מה שמשתמע כביכול מן המילה חזרה, הווה אומר, אותו הדבר עצמו. אנסה להרחיב,

במישור של החזרה ישנו חלל, חור, מפגש עם ממשי. זה יכול להיות מתואר כנקודת המוצא של החזרה. ניתן להוסיף על כך שהסובייקט במישור של החזרה מופיע תמיד כזה שחסר דבר-מה, ובה בעת שאינו רוצה לדעת על כך מאומה. אפשר אולי לומר כהמשך לכך שהאוטומטון, ההכרחי, המופיע כאן כ"מלחמת קיום על הבית" שב וחוזר ובא לכסות על החור, על החסר, על הסירוס. האוטומטון מאפשר לסובייקט להישען על ההשערה שיכול להיות מצב שבו אין חסר/סירוס. במקרה של מדינת ישראל על ממשלותיה, יתכן ומדובר באי-הסכמה "לתת דין וחשבון" להיסטוריה שלה, למדיניות הננקטת כאן לאורך השנים ולהשלכות של מדיניות זו על סובביה.

מהו אם כן, אותו חור, טיכה, איתו נתקל הסובייקט? על כך קשה לענות במילים, אך אני מבקשת להצביע על כיוון, לפיו ההיתקלות בשאלה היסודית של הבחירה - דווקא באדמה הזו - להיות המולדת לעם היהודי הופכת להיות טעונה, וכאובה. שאלה לה ניתנו תשובות רבות מכל רחבי הקשת הפוליטית לאורך ההיסטוריה ובה בעת במהותה היא חסרת תשובה.  

אם כך מה שנותר לשאול הוא עד מתי נסכים להמשיך להתחמק ולשאת על עצמינו את העיוורון הנוגע לחלקינו בכל הסיפור הזה?

"سيعيش الشعب اليهودي دائمًا بسيفه" هذا ما قاله جدي المؤرخ الراحل. إن تاريخ الشعب اليهودي يُروى على أنه تاريخ شعب مُلاحَق. عند قيام دولة إسرائيل مع نهاية حملة إبادة يهود أوروبا، اندلعت حرب على الأرض التي ستكون بمثابة ملاذ لليهود اللاجئين من الشتات، حرب عادت وتكررت طوال سنوات وجود الدولة من الشمال ومن الجنوب، مرارا وتكرارا، ومرة أخرى قبل حوالي ثمانية أشهر، في السابع من تشرين الأول، الحرب التي تأبى أن تنتهي رداً على غزو حماس للمستوطنات الواقعة على حدود غزة بهدف القتل والاغتصاب والنهب والاحتلال.

وتتكرر القصة. يهاجمونا كي يقضوا علينا، وردًا على ذلك نخوض حرب بقاء حفاظًا على وجودنا. تبدو الصورة في ظاهرالأمر بسيطة للغاية، هناك من يهاجم وهناك من يدافع عن نفسه، وهو ما يسمي باللغة القانونية "دفاعًا عن النفس". فصل واضح جدًا بين الخير والشر، بين الفاعل والمفعول به. وأنا أقدم هنا اقتراحًا بأن عبء التاريخ الذي نحن منغمسون فيه، يلتحم بالواقع، ويتركنا مسجونين فيه، أحدهما يغلف الآخر. ويبدو أن مواطني هذا البلد يظلون معميي الأبصار أمام هذا الحدث الذي يعود ويتكرر في كل مرة.

ومن خلال التحليل النفسي يمكننا القول أن هذا التكرار في حد ذاته ليس عرضيًا. ماذا يمكننا أن نقول عن ذلك؟

"التكرار" في السيمنارالحادي عشر، أربعة مفاهيم أساسية في التحليل النفسي، يوصف من خلال ال Tuche و ال Automaton *، المستحيل والضروري؛ كمواجهة مع حدث يمكن أن يقال عنه لاحقًا أنه صادم. كالمواجهة مع شيء جديد، غير مسبوق، لم يكن موجوداً من قبل. الجديد الذي يظهر على خلفية ما يفترض أن تعنيه كلمة التكرار تحديدًا، بمعنى آخر الشيء ذاته. سأحاول أن أتوسع أكثر،

في مستوى التكرار هناك فراغ، فجوة، لقاء مع الواقعي. ويمكن وصف هذا بأنه نقطة بداية التكرار. ويمكن أن نزيد على ذلك أن الذات في مستوى التكرار تظهر دائمًا كمن يفتقر إلى شيء ما، وفي الوقت ذاته كمن لا يريد أن يعرف أي شيء عنه. ربما يمكن للمرء أن يقول إنه كاستمرار لذلك، فإن الاوتيماتون،الضروري، الذي يظهر هنا على أنه "حرب وجودية دفاعًا عن البيت" يعود مرارًا وتكرارًا لتغطية الثغرة، والنقص، والخصاء. يسمح الاوتيماتون للذات بالاعتماد على فرضية أنه يمكن أن يكون هناك وضع لا يوجد فيه نقص/إخصاء. في حالة دولة إسرائيل بكل حكوماتها، قد يتعلق الأمر بعدم الموافقة على "تبرير" تاريخها، والسياسات المعتمدة هنا على مر السنين وعواقب هذه السياسات على من حولها. 

ما هي تلك الثغرة إذن، ال Tuche التي تواجهها الذات؟ من الصعب الإجابة على ذلك بالكلمات، لكني أود أن أشير إلى الاتجاه الذي بموجبه تصبح المواجهة مع السؤال الأساسي المتمثل في اختيار -هذه الأرض بالتحديد - وطنًا للشعب اليهودي، مشحونةً ومؤلمةً. سؤال تمت الإجابة عليه من قبل كافة الأطياف السياسية عبر التاريخ، وهو في الوقت ذاته، بماهيته، سؤال من غير الممكن الإجابة عليه.

وعلى ذلك، فإن السؤال الذي بقي أن نطرحه هو: إلى متى سنرضى أن نستمر في التملص وفي تحميل أنفسنا العمى المتعلق بدورنا في هذه القصة بأكملها؟

 

*ال Tuche و ال Automaton مصطلحان اقتبسهما لاكان من الفلسفة اليونانية: tuche- الظهور المفاجئ لشيء غيرمتوقع، Automaton- العودة الروتينية.

מבט נוסף

קלאודיה אידן - كلاوديا ايدان

מבט- אחווה, האומנם? -أخُوّة، أحقاً؟

 

בושה, בושה! זו הקריאה שבוקעת מהפגנות המחאה המתנהלות מזה חודשים רבים. התנהלות הממשלה הובילה לשסע עמוק בחברה. אחרי ביטול עילת הסבירות, כל חברי הממשלה וחברי כנסת התומכים בה חוזרים ללא בושה על הצהרות הטוענות שכולנו אחים. האומנם?

כולנו אזרחים, אם כי יש לדייק ולומר רובנו אזרחים. לי יש רק אחות אחת והיא רחוקה, בבואנוס איירס. מהיכן הופיע רעיון האחווה? הוא צורם עוד יותר לאור השסע העמוק שקיים ואי-היכולת, אי-הנכונות לקיים הידברות. החברה הישראלית נשענת בעצם מאז ומעולם על מודל שבטי והיחסים בין השבטים היו תמיד בגדר יחסים המלווים ביריבות מסוימת ובבידול גאוגרפי ויתכן אף רעיוני. הבקשה לאחדות עטופה ברעיון של אחווה מתעתעת ומנסה ליצור אשליה של ״עם אחד״. האומנם?

מרטין פיירו, דמות פולקלורית מתוך יצירה בתרבות הארגנטינאית מציג כחוק ראשוני את הקביעה –יהיו האחים מאוחדים! הווה אומר, אחווה נוצרת כתוצאה של שותפות סמלית וזאת ניתן גם לומר  לגבי אחדות אזרחים או חתירה אל עבר מכנה משותף. ישראל סובלת מהיעדר חוקה, מהעדר מכנה משותף סמלי ולכן נוצר מעין טשטוש בין חוקיות משותפת לבין כוחניות הנשענת על מספר מושבים בכנסת. טיעון זה של רוב, פועל באופן דומה לטיעון הרווח בימינו, ״אני מה שאני אומר״ או במילים אחרות, מה שאני אומר זה לחלוטין מה שקובע ואין מקום כלשהו אפילו לשאלה המנסה לגרום לבדיקה. זה תואם את תקופתנו, כל אחד וקביעתו גם אם היא דלירנטית.    

يا للخزي، يا للعار! هذا هو النداء الذي يصدح من المظاهرات الاحتجاجية الجارية منذ شهور عديدة.

لقد أدت سياسة الحكومة لشرخ عميق في المجتمع. بعد الغاء سبب المعقولية، يعود جميع أعضاء الحكومة وأعضاء الكنيست الداعمين لها دون خجل لتصريحات تدعو بأننا جميعنا اخوة. أحقاً؟

جميعنا مواطنون، وربما للدقة علينا القول معظمنا مواطنون. أنا لدي أُختٌ واحدة وهي بعيدة، في بوانوس آيرس. من اين ظهرت فكرةالأخُوة؟ انها مُصِنَّة للآذان بالذات على ضوء الشرخ العميق القائم، وعدم القدرة، عدم الاستعدادية لإجراء حوار. ان المجتمع الإسرائيلي مبني منذ الازل على نموذج قبلي، وكانت العلاقات بين القبائل دوماً بمثابة علاقات يرافقها تنافس معين وتفرقة جغرافية وربما ايضاً أيديولوجية. ان المطالبة بوحدةٍ مغلفةٍ بفكرة الأُخوّة مضلِّلة وتحاول خلق الوهم "شعبٌ واحد". أحقاً؟

يعرض مارتن فييرو، شخصية شعبية من احدى ابداعات الحضارة الأرجنتينية، المقولة - ليكن الاخوة موحدين! كقانون أوّلي. أي أن الأخُوّة تنتج عن شراكة رمزية، وهذا ما يمكن قوله ايضاً بالنسبة لوحدة المواطنين، أو السعي للوصول الى قاسم مشترك. ان إسرائيل تعاني من عدم وجود دستور، عدم وجود قاسم مشترك رمزي، ولذلك هنالك خلطٌ وتشويه ما بين القانونية المشتركة واستخدام القوة المستند على عدد المقاعد في الكنيست. ان حجة الأكثرية هذه، تعمل على نحوٍ شبيه للادعاء الشائع في زمننا، "أنا هو ما أقول" أو بكلماتٍ أُخرى، ما أقوله هو الامرالحاسم وليس هنالك أي مكان حتى للسّؤال او الفحص. يتطابق هذا مع روح الفترة، كل شخص ومقولته حتى وان كانت موهومة.      

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

אחים לנשק, עם שירה אטינג, עם קאנט (וסאד)

שירה אטינג, בת 36, אישה, נשואה לאישה, טייסת מסוק קרב במילואים בצה"ל, גיבורה מרכזית של המחאה בישראל נגד הרפורמה המשפטית, חברת תנועת "אחים לנשק", התראיינה ב-17.9  [1] השנה 2023 מאת לסלי סטאל, "60 דקות", ואמרה את המשפט הקנטיאני שלה: "אם אתה רוצה שטייסים יוכלו לטוס, ולירות פצצות וטילים לתוך בתים בידיעה שהם עלולים להרוג ילדים, הם חייבים שיהיה להם את האמון הכי חזק באנשים שמקבלים את ההחלטות האלה".

כמובן, שערורייה גדולה. ומוצדקת לחלוטין, היא, השערורייה, צודקת. גדעון לוי כותב[2]שהיא מייצגת את מיטב השמאל ואת המחאות של קפלן, עם דם ילדים על הידיים. גדעון לוי צודק בחלקו. ארגונים פלסטיניים רואים כאן הוכחה לאכזריות של הכיבוש הישראלי[3]. הם גם צודקים. לאלה שלועגים במרירות למה שמכונה "הדמוקרטיה הישראלית החזקה" יש עוד טיעון. אין כזו. ישראל היא מדינה שלא מכירה דמוקרטיה, מעולם לא הכירה אותה, ותכיר אותה רק כשתפסיק להתקיים. האם הם צודקים?

הם צודקים... באופן קאנטיאני.

קאנט פרסם את הציווי הקטגורי שלו לעולם בשנת 1788, בשיא ההשפעה של שיח המדע על הציוויליזציה. קאנט עשה מאמץ עילאי ו"אצילי ביותר״ (לאקאן)[4] להשיג ניסוח אוניברסלי של אתיקה. "פעל בצורה כזו שעיקרון רצונך תמיד יכול להיות תקף במקביל לעקרון החקיקה האוניברסלית."[5]

כך אומרת שירה אטינג: היא צריכה לסמוך על מי שהיא מקבלת מהם פקודות, היא זקוקה לתמיכה משפטית רחבה ואוניברסלית מספיק. בית המשפט העליון העצמאי, עם המשפט "הכול שפיט" של השופט אהרון ברק (הוא אומר שאף פעם הוא לא אמר את זה[6]), יכול לתת לך את התמיכה הזו.

הבעיה היא שזה גם מה שאומרים מבקריה של שירה אטינג. כולם, בזה אחר זה, מבוססים על עיקרון של חקיקה שיהיה אוניברסלי יותר, מקיף יותר. גדעון לוי כולל את כל השמאל ואת מחאותיו בקפלן בביקורתו. ארגונים פרו-פלסטינים כוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל. זה מוכיח שהמדינה הזאת חייבת להפסיק להתקיים. כן, הבעיה של השיח האוניברסלי היא... הקיום. כל שיח אוניברסלי, משמאל או מימין, מסרב כשלעצמו לפגוש בשאלה של הקיום.

ככל שהביקורות על שירה אטינג קיצוניות יותר, כך הן מתקרבות למה שלאקאן יכול לומר: לשיח האצילי והאוניברסלי של קאנט יש את האמת שלו במשפט של סאד, הדורש את הזכות האוניברסלית להתענגות. "צרפתים, עוד מאמץ להיות רפובליקנים[7]". "יש לי הזכות להתענג מחלק מהגוף שלך, כל אחד יכול להגיד לי...".

אוניברסליות מובילה להכחשת הקיום, ומובילה להקרבה ורצח, ואין זה משנה איזה צבע פוליטי תומך בה. שירה אטינג, עם אחים לנשק, אולי אפילו עם התומכים בבית המשפט העליון (מי שכותב את הטקסט הזה, ממ, תומך בבית המשפט העליון, עד כדי ניסיון עתירה נגד ביטול עילת הסבירות) ... קנטיאנים, ולכן ... סדיאנים. מבקריה של שירה... פרו-פלסטינים, קנטיאנים, ולכן כך...סאדיאנים. מה יהיה הדבר הכי פחות מטופש? .." שיח שלא היה…מן הסמבלנט."[8] לכך, יהיה המשך.


[1] https://www.timesofisrael.com/anti-overhaul-protest-leaders-decry-threat-from-inside-israel-on-60-minutes-segment/

[2] https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-09-21/ty-article-opinion/.premium/0000018a-b221-d13d-a98f-fbb57a090000    

https://www.haaretz.com/opinion/2023-09-20/ty-article-opinion/.premium/the-perfect-israeli-reservist-from-60-minutes-has-childrens-blood-on-her-hands/0000018a-b3bc-d13d-a98f-fbbda85e0000

[3] https://mondoweiss.net/2023/09/60-minutes-says-israeli-pilots-who-kill-palestinian-children-are-moral-defenders-of-democracy/

[4] ״ אפילו הכי אצילים, של האתיקה המסורתית״  ( תרגום שלי, ממ)  Lacan, 24 /6/64 . Séminaire Les quatre concepts fondamentaux de lapsychanalyse.  Points, Seuil, 2004.

[5] https://www.hamichlol.org.il/הצו_הקטגורי

[6] https://www.google.com/url?sa=t&rct=j&q=&esrc=s&source=web&cd=&ved=2ahUKEwjpmtCywruBAxVb2gIHHd8YCgEQwqsBegQIDhAG&url=https%3A%2F%2Fwww.youtube.com%2Fwatch%3Fv%3DKbpA9Nxn7Dg&usg=AOvVaw1k628LQUd1O8qE_3O3xEu-&opi=89978449

[7] https://he.wikipedia.org/wiki/המרקיז_דה_סאד

[8] https://www.babelio.com/livres/Lacan-Le-seminaire-livre-XVIII--Dun-discours-qui-ne-se/187635

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل

Ψαμμίτες

האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.

כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.

אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.

(עם פסקל, זה היה.)

כעת, הדברים השתנו.

לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.

יש ערימה.

עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.

בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.

איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?

הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.

"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".

"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"

רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.

כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.

יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.

בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".

נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?

יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.

לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.

הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.

האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.

אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.

לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.

אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.

עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.  

  שחורגת ״מכל ספירה״.

[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq

[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.

Ψαμμίτες

 

هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.

عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.

إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.

(مع باسكال ، هكذا كان.)

الآن، تغيرت الأمور.

ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.

هناك كومة.

نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.

في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.

كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟

إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.

لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".

"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"

يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.

نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.

هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.

أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".

هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟

ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.

من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.

على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.

هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.

إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.

تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.

علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.

يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.

تلك التي تتخطى "كل عد".

[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq

[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form