״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא
שיח על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)
הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"
היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).
בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…
שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023
קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target civilians“ בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.
הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.
בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.
זה לא המצב.
בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.
מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]
פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".
[1] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000
[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.
[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.
[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.
לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).
[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “
ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”
[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975
[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך
מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״
Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html
[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza
[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000
[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3
זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.
[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.
מבט נוסף
מהאינסוף של פסקל לערימה של ארכימדס, לספור חול - من لانهاية باسكال حتى كومة أرخميدس,عد الرمل
Ψαμμίτες
האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.
כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.
אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.
(עם פסקל, זה היה.)
כעת, הדברים השתנו.
לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.
יש ערימה.
עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.
בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.
איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?
הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.
"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".
"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"
רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.
כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.
יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.
בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".
נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?
יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.
לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.
הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.
האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.
אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.
לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.
אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.
עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.
שחורגת ״מכל ספירה״.
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.

Ψαμμίτες
هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.
عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.
إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.
(مع باسكال ، هكذا كان.)
الآن، تغيرت الأمور.
ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.
هناك كومة.
نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.
في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.
كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟
إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.
لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".
"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"
يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.
نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.
هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.
أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".
هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟
ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.
من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.
على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.
هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.
إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.
تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.
علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.
يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.
تلك التي تتخطى "كل عد".
[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq
[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.
לחצות את הרוביקון - عبور الروبيكون (اتخاذ القرار الحاسم الذي لا رجعة فيه)
המשך לטקסט "המדינה היא סובייקט או אובייקט"
ישנו דבר מאוד מוחשי הנשכח מאחורי הנאמר, חומק ונמלט, מהפורומים של השיח הציבורי, הלאומי והבינלאומי.
במהלך חודשי המלחמה דובר צה"ל, תת אלוף הגרי, היה חוזר בהצהרתו ערב ערב - הצהרה ששימשה כמשענת ללחימה- הוא חזר לומר שורה אשר הערך שלה לא נלקח כמפתח לניצחון האתי של המלחמה.
הוא חזר כל ערב ואמר: חמאס מחזיק את האוכלוסייה בעזה, את העם הפלסטיני כמגן אנושי.
האוכלוסייה משמשת מגן אנושי עבור היווצרות אימפריית הרצח, הממומנת על ידי איראן ומספר זרועות טרור - שנותנות חסות למנהרת street”". תשתית בנקאית ששומרת על קפיטל בזוי. סכומי עתק בלתי נתפסים. מנגנון שנועד לקדם מעשי טבח, בזמן שדעת הקהל העולמית מפגינה לשחרור פלסטין. מידי מי? מידי מה?
תוצר המלחמה עדיין יכול להפוך להיות חציית הרוביקון עבור הקונפליקט הישראלי -ערבי. העם העזתי יכול להפסיק להיות מגן אנושי לחמאס ולשחרר את עצמו מכספי השוחט, להיות עם חופשי: לבחור, למשול ולחשוב לתכנן את אורח חייהם. זו השעה לפתור את הקונפליקט הישראלי פלסטיני מקשירה שגוייה ולהשיג קשירה מטיבה.
המשא ומתן כדאי שיכלול דיון היכן המחויבות והשותפות של העם הפלסטיני בהחזרת החטופים. כפי ששמענו בעדויות, חטופים ששוחררו, שהו בבתים של האוכלוסייה העזתית.
העיר התחתית ממולכדת במלאי של תחמושת, בנויה מתחת לביתם של אזרחים חפים מפשע - כן, אך לא חפים מאחריות לתת לדבר הזה לקום תחת עיניהם ובהסכמה סמויה מתוך פחד ואימה.
איך חמאס הנבחר למשול בעזה למען שחרור פלסטין לא הפך בזמן המלחמה את המנהרות למקלטים לאוכלוסייה שלו?
הביטוי "מגן אנושי" בפיו של דובר צה"ל כל ערב בהצהרה שלו על מבצעי המלחמה, לא קיבל התייחסות לאומית וגם לא בינלאומית כקלף מיקוח אסטרטגי, טקטי ופוליטי. זה בלתי נתפס.
משא ומתן, כן. העם הפלסטיני - עדיף שיהיה מחויב לקחת חלק. כמי שהחזיקו בטריטוריה שלהם את בני ערובה. רצון עז יכול להביא לידי כך שהאוכלוסייה בעזה תזוז מהמקום של הקורבן, אז ניתן יהיה להחליף שיח בשיח. השני ייקח בחשבון את האובדן. האם זה דבר הזוי שנציגי הרשות הפלסטינית יהיו שותפים למשא ומתן לשחרור החטופים? ובכך נוכל להמציא קשירה חדשה, להחזיר את הקונפליקט הישראלי - ערבי לשמש צבת לחצות את המחדל .
שני עמים, אות אחת, ערבית אינה עברית. יש אות שמחליפה מקום וכל אחד שוכן בטריטוריה שלו. מהיכן מוטב לתרגם כל פעם מחדש את רצונו של האחר? התרגום המתמיד הוא האופציה המיטיבה להטיב לומר. יש לגייס את מיטב האוצר של השפה ושל הדיבור, על מנת להיפטר מהקיבעון לתפוס את האחר על פי גזע, מין או דת. להיחשף לשפה של האחר זה לקבל את א-חירות שלו. את החירות לשכון באובדן שלו.
להפיק שארית שאינה גוזלת למען רווח אימפריית המוות, אלא שארית להשקעה בחיים.
מדובר בלמצוא את הדרך לא להיות כפופים לתשוקות המוות של חמאס. העם הפלסטיני יכול להיות פרטנר למשא ומתן אמיץ ונחוש, להביא את החטופים חזרה לארץ ולהחזיר לעצמם את התנאים, את צלם האנוש האבוד והנטוש כתוצאה מ-לשמש מגן אנושי לאימפריית המוות.
דרושה ועידה בין-לאומית שתתמוך בקיום משא ומתן בין העם ישראלי לעם הפלסטיני, כך לתת תוקף לקונפליקט משמע לתת תוקף לשיח. לעם הפלסטיני יש הזדמנות לבחור לעצמו נציגים שיעשו את ההימור בהעזה לחצות את הרוביקון ולהחזיר את החטופים ואיתם להשתחרר מלחיות כפופים לגוף טרור..
איך משאיות הסיוע ההומניטרי שנכנסות לעזה מביאות תרופה למחלה של העזתים? שהרי היא גרועה מטיפוס. זו מחלה קטלנית הנגרמת מ-לשמש מגן אנושי לאימפריית המוות. יש להבדיל בין זכויות הומניטריות לבין זכויות אזרחיות. מעשה הטרף שהתנהל סביב הופעתן של המשאיות מעיד על חוסר אונים מוכלל הן של השליח, הן של הנמען- חוסר אונים להיחשף לממשי ללא חוק של תשוקת המוות באמצעות החוק הבינלאומי. זו ביופוליטיקה.
קשירת הקונפליקט בין שני עמים יכול להוות חומת מגן. אך תוצאה זאת חייבת להיות מוצגת "כדי שמשהו ישתנה – שאינו יכול להשתנות כי זה אינו אפשרי"[1].בעניין זה מזכיר לאקאן את "מעבר לעקרון העונג" של פרויד, עם הקשר שיוצרות החזרתיות וההתענגות. הרעיון שמשהו ישתנה – שאינו יכול להשתנות – נוגע אפוא לחזרתיות ולהתענגות, הנקודה החידתית המרכזית של השיח הפסיכואנליטי [1]
... עוד מאמץ ונוכל, להתחיל בלהיות שותפים לשחרור החטופים ... אין לנו ברירה אחרת.
[1] Vinciguerra, Rose-Paule,La Sexuation Sans Le Genre, La jouissance avec les Semblants, Collection Essais la Lettre Volée, 2022, p. 55.
تتمة لنص "الدولة هي ذات أو موضوع"
هناك شيء ملموس للغاية نغفل عنه على خلفية ما يقال، يتسلل ويهرب من منتديات الخطاب العام الوطني والدولي.
خلال أشهر الحرب، كرر الناطق بلسان الجيش الإسرائيلي، العميد هاغاري، في بيانه كل مساء - وهو تصريح كان بمثابة دعم للقتال – كان يكرر جملة لم تؤخذ قيمتها كمفتاح للانتصار الأخلاقي في الحرب.
كان كل مساء يكرر ويقول: حماس تحتجز سكان غزة، الشعب الفلسطيني، كدروع بشرية.
يتم استغلال السكان كدروع بشرية من أجل بناء إمبراطورية القتل، التي تمولها إيران وعدد من أذرعها الإرهابية التي تقوم بحماية نفق "الشارع" street”". بنية تحتية مصرفية تحافظ على رأس مال وضيع. مبالغ ضخمة لا يمكن تصورها. آلية مصممة للترويج للمذابح بينما يتظاهر الرأي العام العالمي من أجل تحرير فلسطين. مِن مَن؟ مِن ماذا؟
لا يزال من الممكن أن يصبح نتاج الحرب عبور الروبيكون بالنسبة للصراع العربي الإسرائيلي. بإمكان أهل غزة أن يتوقفوا عن تأدية دور الدروع البشرية لحماس وأن يحرروا أنفسهم من أموال الجزار، وأن يصبحوا شعبا حرا: يختار ويحكم ويفكر في التخطيط لأسلوب حياته. هذا هو الوقت المناسب لحل الصراع الإسرائيلي الفلسطيني من رابط خاطئ والتوصل الى رابط مفيد.
ينبغي أن تشمل المفاوضات مناقشة أين يكمن التزام الشعب الفلسطيني ودوره في إعادة الرهائن. وكما سمعنا في التصريحات، فإن المختطفين الذين أطلق سراحهم كانوامحتجزين في منازل سكان غزة.
المدينة التحتية مفخخة بمخازن من الذخيرة، مبنية تحت منازل المدنيين الأبرياء- نعم، ولكنهم ليسوا مجردين من المسؤولية عن السماح لهذا الشيء بأن يقوم تحت أعينهم وبموافقة خفيّة بدافع الخوف والرعب.
كيف لم تحول حماس، التي انتُخبت لتحكم غزة من أجل تحرير فلسطين، الأنفاق إلى ملاجئ لسكانها خلال الحرب؟
إن تعبير "الدرع البشري" الذي كان الناطق بلسان الجيش الإسرائيلي يردده كل مساء في تصريحاته حول العمليات الحربية لم يلق اهتماما على المستوى المحلي أو الدولي كورقة مساومة استراتيجية وتكتيكية وسياسية. وهو أمر يصعب فهمه.
التفاوض، نعم. الشعب الفلسطيني - من الأفضل له أن يلتزم بأن يكون شريكًا. بما أنه كان من تم احتجاز الرهائن في أراضيه. الارادة القوية قادرة على تحويل سكان غزة من موضع الضحية، وعندها سيكون من الممكن استبدال الخطاب بخطاب آخر. الخطاب الآخر سوف يأخذ الفقدان في عين الاعتبار. هل هو ضرب من الجنون أن يكون ممثلو السلطة الفلسطينية شركاء في المفاوضات لإطلاق سراح الرهائن؟ وبهذه الطريقة سنكون قادرين على اختراع رابط جديد، وإعادة الصراع الإسرائيلي العربي ليكون بمثابة كماشة لتخطي الإخفاق.
شعبان، حرف واحد، العربية ليست العبرية. هناك حرف يغير مكانه ويستقر كل واحد في أراضيه. كيف من الأفضل ترجمة ما يريده الآخر في كل مرة من جديد؟ الترجمة المستمرة هي الخيار الأفضل لاجادة القول. يجب تجنيد أفضل ما في اللغة والكلام من أجل التخلص من الفكر الراسخ لإدراك الآخر وفقا للعرق أو الجنس أو الدين. إن الانكشاف للغة الآخر هو قبول اختلافه- حريته. حرية السكن في فقدانه.
من أجل انتاج بقية لا تسلب من أجل ربح إمبراطورية الموت، وإنما بقية يمكن استثمارها في الحياة.
المقصود هو إيجاد طريقة لعدم الخضوع لرغبات الموت لدى حماس. يمكن للشعب الفلسطيني أن يكون شريكا في مفاوضات شُجاعة وحازمة، لإعادة المختطفين إلى إسرائيل واستعادة الظروف والإنسانية المفقودة والمهملة نتيجة استخدامهم كدرع بشري لإمبراطورية الموت.
هناك حاجة إلى مؤتمر دولي يدعم المفاوضات بين الشعبين الإسرائيلي والفلسطيني، وبالتالي فإن إضفاء الشرعية على الصراع هو إضفاء الشرعية على الحوار. وأمام الشعب الفلسطيني فرصة لانتخاب ممثلين يخاطرون ويتجرؤون على عبور الروبيكون وإعادة المختطفين وبالمعية التحررمن العيش تحت إمرة هيئة إرهابية.
كيف تجلب شاحنات المساعدات الإنسانية التي تدخل غزة علاجا لمرض سكان غزة؟ فهو بعد كل شيء، أسوأ من التيفوس. إنه مرض قاتل ناجم عن الاستخدام كدرع بشري لإمبراطورية الموت. ويجب التمييز بين الحقوق الإنسانية والحقوق المدنية. إن فعل الافتراس الذي شهدناه عند ظهور الشاحنات يؤكد العجز العام لكل من الرسول والمتلقي- العجز عن التعرض للواقعي من دون قانون الرغبة في الموت من خلال القانون الدولي. إنها السياسة الحيوية.
يمكن أن يكون ربط الصراع بين الشعبين بمثابةىجدار وقائي. ولكن يجب أن تظهر هذه النتيجة على نحو "أن شيئًا ما سيتغير - وهو أمر لا يمكن أن يتغيرلأنه غير ممكن"[1]. في هذا الصدد، يذكر لاكان "ما عبر مبدأ المتعة" لفرويد، الرابط الناتج عن التكرار والتلذذ. فكرة أن شيئًا ما سيتغير -والذي لا يمكن أن يتغير - وبالتالي تتعلق بالتكرار والتلذذ، وهي النقطة المحجية المركزية في خطاب التحليل النفسي. [1]
... جهد إضافي آخر وسيكون بمقدورنا أن نبدأ بأن نكون شركاء في إطلاق سراح الرهائن ... ليس لدينا خيار آخر.
כמה מילים על צנזורה בעת הזו - بضع كلمات عن الرقابة أيامنا هذه
הפסיכואנליזה הומצאה על מנת להקל על סבלו של האדם ולאפשר לו לחקור את הלא מודע. פרויד הנחה את מטופליו לדבר ללא צנזורה, כלומר לחקור ללא פחד תכנים מיניים ותוקפניים שמופיעים "בשולי המחשבות", כפי שאמר רולניק[1] בסרטו החדש של יאיר קידר אודות פרויד.
אבל מה קורה לאנליזנט שבמהלך האנליזה שלו חוקי המשחק של הצנזורה משתנים על ידי הממשלה? בוויקיפדיה נכתב "במשטרים סמכותניים... צנזורה מופעלת כלפי ניסיונות תקשורת הפונים לציבור, תוך דיכוי והדרה של רעיונות מהשיח הציבורי. בנוסף לכך במדינות אלה יש שימוש רב בתעמולה כדי לשמור על תמיכה של הציבור בשלטון".
בישראל של היום, נתניהו שוקד על בניית חומת הגנה סביבו, וקיים ספק גדול באשר לאפשרות לחקור אותו בבית המשפט. חקירה זו מתנהלת כיום בעצלתיים, עם אין-סוף עיכובים. נדמה שהחוקרים מפחדים ממנו, בהיותם תחת צנזורה קשה שמפעיל ראש הממשלה. הוא עמל על כך שההפרדה שמנסה הדמוקרטיה לעשות בין החוק למנהיג תתבטל, כך שהחוק והמנהיג יתלכדו. החוק יהיה המנהיג, המנהיג יהיה החוק. על מנת להגיע להתלכדות הזו, צריך שהשופטים יהיו נאמנים למנהיג, שהצבא יהיה נאמן למנהיג, שהמשטרה תהיה נאמנה למנהיג, שהשב"כ יסור למרות המנהיג, שהקואליציה תהיה מאוחדת בנאמנותה למנהיג ושהאופוזיציה תהיה רופפת. אנחנו מתבוננים בהשתאות על המעבר מדמוקרטיה למשטר סמכותני. איך אנחנו העוסקים בפסיכואנליזה נקרא בקליניקה את המעבר הזה המטיל צנזורה מסוג חדש על האנליזנט ועל האנליטיקאי?
נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית; היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב- מיארה; יו"ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן; ומנהיגים שקמו מהעם כמו משה רדמן ושקמה ברסלר, מנסים יחד לבנות את הסכר שיעצור את פירוק יסודות הדמוקרטיה. מעטים אלה שלקחו על עצמם מנהיגות, נועזות, מאבק בו האומץ גובר על הפחד - כוחם הולך ונחלש ללא מחאה הולכת ומתעצמת של ההמונים. איפה ההמונים ברגע זה? ההמונים מתכנסים בממ"דים ומתפללים שקירות הבית יחזיקו מעמד.
והחוק מגן בינתיים בשארית כוחותיו על החופש של המוחים לדבר, להפגין ולהתארגן, אך זה משום שעדיין לא הושלמה החתירה של המנהיג להיות מגלם החוק. לפני כשנה אנליטיקאי שדיבר באומץ בפייסבוק נקרא לחקירה על ידי המשטרה. מאז, דיבורו התמתן והצטמצם. הפחד חלחל אליו וגם אליי. רבים מביננו אינם מעזים לדבר במלוא החריפות נגד מה שמתרחש בכנסת ישראל, משום שכל אחד רוצה לשמור על עצמו, על משפחתו ועל עבודתו.
ברגע שבשיח המתקיים בכנסת, מוטלת מגבלה על החופש להביע עמדה, מוטלת מגבלה גם על חופש המחשבה. לדעתי זה מחלחל לקליניקה ומהווה מכשול לחקירת הלא-מודע, ואם המצב הפוליטי בארץ לא מדובר בכלל בקליניקה, יש לחשוד בניתוק שקשור לאימה מלגעת באותם תכנים.
פרויד (1917) תוהה במאמרו "אבל ומלנכוליה"[2] על תגובות האדם לנוכח אבדן ממשי או אכזבה שמנחילה דמות אהובה, או אבדן אידיאל. פרויד מסביר כי ב"אבל הנורמאלי" הסובייקט מסוגל לוותר על האובייקט ה'אבוד' ולמשוך ממנו את הליבידו שלו, כך שהליבידו המשוחרר יכול להתייצב על אובייקט חדש. במלנכוליה, לעומת זאת, הסובייקט אינו מושך את הליבידו שלו מהאובייקט האבוד, והאני שלו 'בולע' אובייקט זה בפנטזיה כדי לא להיפרד ממנו ולהישאר מאוחד אתו: לשם כך הוא פונה לנתיב של הזדהות נרקיסיסטית. אם במלנכוליה הזעם והשנאה כלפי האובייקט שאבד מסתובבים וחוזרים אל האני, איך אפשר להסביר את התנהלות הכנסת כיום? החל משבעה באוקטובר 2023, קשה למנות את האבדות הרבות. אבל אולי אפשר לומר, ש-אב כל האבדות הוא אובדן שם האב. את האובדן הזה מזהים בכל אמירה אומללה של חבר כנסת או שר, שמבזה את מי שמתקומם נגד הממשלה ואת כבודו, זכויותיו, שעור קומתו. כאן רואים הגנה מפני עמדה מלנכולית: חברי הממשלה אינם אומרים "אשמנו, חטאנו", אלא מתאחדים ב-האשמתם את האזרחים התובעים מהם לקחת אחריות, ובעַם יש פיצול דומה: האשמה שנזרקת כתפוח אדמה לוהט מצד לצד, שהיא ביטוי של סירוב הן ל"אבל נורמלי" והן ל"אבל פתולוגי", האשמות שעומדות כמכשול לתהליך האבל.
אובדן מרכזי הוא אובדן המנהיג, נתניהו, שלא הגן על אזרחיו, שנטבחו ונחטפו, ובהמשך התגלה שאף מימן את החמאס במשך שנים רבות. זה בלתי נתפס שאב מממן את מי שבא לרצוח את ילדיו. לנוכח האובדן הזה, שעורר מחאה עזה, כיצד ניתן להסביר כיום את ההערצה לנתניהו, את ההסכמה של הצבא להילחם בחזיתות השונות, את מתנגדי הממשלה שקולם לא נשמע, את העובדה שהמשק עוד לא הושבת. יש כאן מעין חיבוק של האובייקט האהוב שאבד.לא נותנים לו בצער ללכת, כפי שמאפשרים באבל. במקום זאת מופיעה צנזורה, איסור לחשוב שהמנהיג רע או חושב את טובתו בלבד. מה שתומך בצנזורה היא המחשבה: "אני לא מאמין שהמנהיג וכוחו המיטיב ורב הכישרונות אבדו, אז אישאר בינתיים לצידו, בעדו".
לאחרונה שוחחתי עם אבי, שיהיה החודש בן תשעים, על ההיסטוריה של משפחתו בתקופת מלחמת העולם השנייה. סבי, אב המשפחה, נהנה בעיירה בפולין ממעמד חברתי וכלכלי גבוה. כשהגרמנים הנאצים החלו לכבוש את פולין, סבי נענה להצעת הרוסים להבריח את יהודי העיירה לרוסיה באמצעות רכבת. הוא אסף את משפחתו, והם נמלטו לאותה רכבת, כשכל הרכוש המשפחתי- בית, מאפייה, חנות- נשאר מאחור. סבי, אשר קרא את המציאות העומדת להשתנות, את האובדן הממשמש ובא, נפרד מהאדמה, מהרכוש ומהמעמד, וכך ניצלה המשפחה . יהודים שנשארו, לא תפסו את מה שהם עומדים לאבד. הם לא קראו את הסכנה, את הדיקטטורה שהולכת ותופסת את מקומה של הדמוקרטיה והולכת לטבוח בסובייקטיביות שלהם.
הצנזורה פעלה כאן כמו סם מרדים, והטילה איסור על מחשבות עוינות "קיצוניות מידי","לא הגיוניות".
בעקבות המלחמה עם איראן אני שומע אנשים, שהתנגדותם לכוון שמתווים נתניהו וממשלתו הייתה נחרצת, ועכשיו חוזרים לחבב את נתניהו, במיוחד כשהוא נותן מנחה לעם באמצעות ניצחונות מרשימים של הצבא בשדה הקרב.
כוחה של הצנזורה, אם כן, כרוך בכוחו של המנהיג. היא מתחזקת, כשכוחו פחות ופחות מוגבל על ידי שומרי הסף, והוא הופך בהדרגה להיות מזוהה עם החוק. ויש עוד נקודה קריטית בהתחזקותה: קיים צורך נפשי ממשי של אזרח, שיראה במנהיג שלו מישהו חזק שמגן ושומר עליו, וזה במחיר של עיוורון לאובדן המנהיג שהתרחש כבר. מלחמה מול אויב חיצוני אותה הוביל נתניהו בהחלט יכולה להחזיר אמונה בכוחו של המנהיג להגן על נתיניו. אם כך הפחד מהמנהיג והאהבה למנהיג הם הדלק של הצנזורה, של האיסורים על מה שבשולי המחשבה. הפחד-שנאה לצד האהבה לאב מזכירים את אדיפוס הפרוידיאני. ואיך כל זה משפיע בימים אלה על הקליניקה? זו הזמנה לשיח.
[1]מדברי ערן רולניק בסרט: פרויד. האאוטסיידר. בימוי: יאיר קדר. 2024.
[2]פרויד,ז. (1917) אבל ומלנכוליה. בתוך: אבל ומלנכוליה/ פעולות כפייתיות וטקסים דתיים. תרגם: אדם טננבאום. רסלינג. תל אביב תשס"ב.
تم ابتكار التحليل النفسي من أجل التخفيف من معاناة الفرد وتمكينه من استكشاف اللاوعي. كان فرويد يحث مرضاه على التحدث دون رقابة، أي استكشاف المحتوى الجنسي والعدواني الذي يتبدى "على هامش الأفكار" دون خوف، كما قال رولنيك [1] في فيلم يائير كيدار الجديد عن فرويد.
لكن ماذا يحدث للمُتحلل الذي، أثناء قيامه بالتحليل النفسي، تتغيير قواعد لعبة الرقابة على يد الحكومة؟ وفقا لما جاء في ويكيبيديا "في الأنظمة الاستبدادية ... تطبق الرقابة على محاولات التواصل مع الجمهور، من خلال قمع واستبعاد أفكار معينة من الخطاب العام. بالإضافة إلى ذلك، هناك استخدام واسع النطاق للدعاية في هذه البلدان من أجل الحفاظ على الدعم الشعبي للسلطة".
في إسرائيل، في هذه الأيام، يعمل نتنياهو جاهدا على بناء سور حماية حوله، وهناك تشكك كبير حول إمكانية استجوابه في المحكمة. يسير هذا التحقيق حاليا ببطء شديد، مع تأخيرات لا نهاية لها. يبدو أن المحققين يخافون منه، كونهم يخضعون لرقابة شديدة من قبل رئيس الوزراء. لقد عمل نتنياهو على إلغاء الفصل الذي تحاول الديمقراطية وضعه بين القانون والقائد، حتى يصبح القانون والقائد واحد. القانون هو القائد، والقائد هو القانون. من أجل تحقيق هذه الوحدة، يجب أن يكون القضاة مخلصين للقائد، والجيش يجب أن يكون مخلصا للقائد، والشرطة يجب أن تكون مخلصة للقائد، والشاباك يخضع لتسلط القائد، ويكون الائتلاف متحدا تحت راية ولائه للقائد، وتكون المعارضة ضعيفة. نحن نتأمل مندهشين التحول من الديمقراطية إلى النظام الاستبدادي. كيف نقرأ في العيادة، نحن العاملين في مجال التحليل النفسي، هذا التحول الذي يفرض نوعا جديدا من الرقابة على المُتحلل والمحلل النفسي؟
رئيس المحكمة العليا، أسحاق عميت. المستشارة القضائية للحكومة جالي بهراف- ميارا. رئيس الحزب الديمقراطي، يأير جولان; والقادة الذين نشأوا من الشعب، مثل موشيه ريدمان وشيكما بريسلر، يحاولون معا بناء السد الذي سيوقف تفكيك أسس الديمقراطية. قلة هم الذين أخذوا على عاتقهم القيادة والجرأة والنضال الذي تتغلب فيه الشجاعة على الخوف – قوتهم آخذة بالتلاشي بدون احتجاج جماهيري متزايد. أين الجماهير في هذه اللحظة؟ الجماهير محتشدة في الملاجئ والغرف الآمنة، تصلي من أجل أن تصمد جدران المنازل.
في غضون ذلك، يحمي القانون، بما تبقى لديه من قوة، حرية المتظاهرين في الكلام والتظاهر والتنظيم، ولكن هذا ممكن لأن سعي القائد ليكون مجسدا للقانون لم يكتمل بعد. قبل حوالي عام، تم استدعاء محلل نفسي تحدث بجرأة على فيسبوك للاستجواب من قبل الشرطة. منذ ذلك الحين أصبح خطابه أكثر انضباطا واعتدالا. تسرب الخوف إليه وإلي. كثيرون منا لا يجرؤون على التحدث بملء أفواههم ضد ما يحدث في الكنيست. لأن كل فرد يريد حماية نفسه وعائلته وعمله.
بمجرد أن يتم تقييد حرية التعبير عن الرأي في الكنيست، يتم تقييد حرية الفكر. برأيي، يتغلغل هذا التقييد حتى ينفذ الى العيادة ويشكل عقبة أمام استكشاف اللاوعي، فاذا لا يوجد كلام مطلقاَ عن الوضع السياسي في الدولة في داخل العيادة، فيجب أن يشك المرء في انفصال مرتبط بالرهبة من التطرق لتلك المضامين.
يتساءل فرويد (1917) في مقالته " الحداد والسوداوية" [2] عن ردود فعل الإنسان على أثر فقدان حقيقي أو خيبة أمل تورثها شخصية محبوبة، أو فقدان المثل الأعلى. يوضح فرويد أنه في " الحداد الطبيعي “، تكون الذات قادرة على التخلي عن الموضوع "المفقود" وسحب الليبيدو منه، بحيث يتمكن الليبيدو المتحرر من الاستقرار على موضوع جديد. بينما في السوداوية لا تسحب الذات الليبيدو من الموضوع المفقود، و"تبتلع" الأنا هذا الموضوع في الهوام حتى لا تنفصل عنه وتبقى متحدة معه: من أجل تحقيق ذلك تلجأ إلى طريق التماهي النرجسي. إذا كان الغضب والكراهية تجاه الموضوع المفقود في حال السوداوية يتحولان ويعودان إلى الذات، فكيف نفسر سلوك الكنيست اليوم؟ اعتبارا من 7 أكتوبر 2023، من الصعب إحصاء الخسائر الكثيرة. لكن ربما يمكن القول إن أب كل الخسائر هو فقدان اسم الأب. يتجلى هذا الفقدان في كل تصريح بائس يرِد على لسان عضو كنيست أو وزير، يحط من قدر من ينتفض ضد الحكومة ومن كرامته وحقوقه ومكانته. وهنا نرى موقفًا دفاعيًا في مواجهة الوضعية السوداوية: لا يقول أعضاء الحكومة " أذنبنا، أخطأنا "، بل يتوحدون في اتهام المواطنين الذين يطالبونهم بتحمل المسؤولية. وفي داخل الشعب انقسام مماثل: كل جانب يقذف الآخر بالاتهامات ويلقي اللوم عليه، وهو تعبير عن رفض كل من "الحداد العادي" و "الحداد المَرَضيّ"، وهي اتهامات تقف كعقبة أمام سيرورة الحداد.
فقدان كبير كان فقدان القائد، نتنياهو، الذي لم يحم مواطنيه الذين ذبحوا واختطفوا، حتى أنه تبين فيما بعد أنه كان قد مول حماس لسنوات طويلة. شيء لا يحتمله العقل أن يمول الأب شخصا يأتي لقتل أبنائه. في ظل هذا الفقدان الذي أثار احتجاجا قويا، كيف يمكن أن نفسر تبجيل نتنياهو، واستعداد الجيش للقتال على جبهات مختلفة، ومعارضي الحكومة الذين لا تسمع أصواتهم، وعدم اغلاق الاقتصاد بعد. إنه نوع من احتضان الموضوع المحبوب الذي فُقِد. لا يتخلون عنه بحزن كما يفعلون وقت الحداد. بدلا من ذلك، تظهر الرقابة، ومنع الاعتقاد بأن القائد سيء أو أنه يفكر فقط في مصلحته. ما يدعم الرقابة هو الاعتقاد: "لا أعتقد أن القائد وسلطته الخيّرة والموهوبة قد ضاعوا، لذلك سأبقى في الوقت الحالي إلى جانبه، مؤيدا له ".
كانت لي مؤخرا محادثة مع والدي، الذي سيتم 90 عاما هذا الشهر، عن تاريخ عائلته خلال الحرب العالمية الثانية. كان جدي، أب العائلة، يتمتع بمكانة اجتماعية واقتصادية عالية في بلدة في بولندا. عندما بدأ الألمان النازيون باحتلال بولندا، قبل جدي عرض الروس بتهريب يهود المدينة إلى روسيا بالقطار. جمع عائلته، وهربوا إلى نفس القطار، تاركين وراءهم كل ممتلكات العائلة منزل ومخبز ومتجر. جدي الذي قرأ الواقع الذي كان على وشك أن يتغير كليا، الفقدان الوشيك، ودّع الأرض والممتلكات والمكانة، وبهذا نجت الأسرة. اليهود الذين بقوا لم يدركوا ما كانوا على وشك أن يخسروا. لم يقرؤوا الخطر. الديكتاتورية التي تحل تدريجيا محل الديمقراطية والتي سوف تذبح ذاتيتهم.
كان فعل الرقابة هنا كفعل المخدر، حيث حظرت الأفكار العدائية التي كانت "متطرفة للغاية" و "غير منطقية".
في أعقاب الحرب مع إيران، أسمع أشخاصا كانت معارضتهم للاتجاه الذي يرسمه نتنياهو وحكومته حازمة، يعودون الآن إلى الإعجاب بنتنياهو، خاصة عندما يقدم قربانا للشعب من خلال انتصارات رائعة للجيش في ساحة المعركة.
على ذلك، ترتبط قوة الرقابة بقوة القائد، فهي تتعزز عندما يقل تقييد قوته أكثر وأكثر من قبل حماة القانون، ويصبح هو تدريجيا مقترنا بالقانون. وهناك نقطة حرجة أخرى في تعزيز قوتها: هناك حاجة نفسية حقيقية لدى المواطن أن يرى في قائده شخصا قويا يحميه ويحرسه، ويكون ثمن هذه الحاجة العمى عن فقدان القائد الذي حدث بالفعل. إن الحرب ضد عدو خارجي التي قادها نتنياهو يمكن بالتأكيد أن تعيد الثقة في قوة القائد على حماية رعاياه. إذا كان الأمر كذلك، فإن الخوف من القائد والمحبة للقائد هي الوقود للرقابة، للحظر على ما هو على هامش الأفكار. الخوف – الكراهية إلى جانب حب الأب يذكرونا بأوديب الفرويدي. وكيف يؤثر كل هذا على العيادة هذه الأيام؟ إنها دعوة للجدل.
1. [1] من كلمات عيران رولنيك في الفيلم: فرويد. الدخيل. المخرج: يائير كيدار. 2024.
2. [2] فرويد ، ز.(1917) الحداد والسوداوية. في: الحداد والسوداوية / الأفعال القهرية والطقوس الدينية. ترجمة آدم طينينباوم. ريسلينج. تل أبيب 2002.