״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...
״חצי אמירה״ של אניטה שפירא
שיח על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)
הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"
היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).
בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…
שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023
קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target civilians“ בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.
הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.
בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.
זה לא המצב.
בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.
מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]
פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".
[1] https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000
[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.
[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.
[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.
לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).
[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “
ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”
[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975
[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך
מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״
Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html
[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza
[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000
[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3
זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.
[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.
מבט נוסף
עוד יש מדינה? -هل مازالت هناك دولة؟
"מי יגן על מדינת ישראל", שואלת קלאודיה אידן ב"מבט 28". תשובה אחת – תשובתו של בן גביר – היא: האזרחים; לכן עליהם להצטייד בנשק; וכל המרבה הרי זה משובח. בעצם מה הבעיה עם זה? קל כמובן לענות על כך שיגברו מקרי אלימות במשפחה, סכסוכים אקראיים, התאנויות לאומניות והתאבדויות, בגלל זמינות הנשק. אבל הבעיה הולכת הרחק מעבר לכך, ונוגעת לעצם הקיום (מילה שמרקו מאואס מדגיש יותר מפעם אחת במסגרת "מבטים") של מדינת ישראל.
בן גוריון צדק כאשר התעקש שהמדינה – מדינת ישראל – צריכה להיות בעלת המונופול על אמצעי האלימות. הוא הלך עם זה רחוק: עד פירוק הפלמ"ח (ושאר המסגרות המיליציוניות), ועד למה שהגיע לשיאו בהפגזת אלטלנה.
זהו אולי גדול כישלונותיהם של הפלסטינים בדרך למדינה משלהם. הם מעולם לא הצליחו (ואולי אף לא רצו) להלאים את כלי הנשק. להפוך לגוף בעל מונופול על אמצעי האלימות.
עכשיו מניח אותנו בן גביר (הוא לא היחיד) על המסלול להתפוררות מיליציונית. אין זה הביטוי היחיד להתפוררות הזו – שגם פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, בצד משיחיות דתית, תורמות לה את תרומתן. היעלמותם של מוסדות מדינתיים מהטיפול באסון ה 7.10, פירוק גופים ציבוריים ופרוצדורות עבודה ממלכתיות :you name it. דרך אגב המילה "ממלכתיות" שמתרגמת את המילה האנגלית statehood מעידה על הבעייתיות המובלעת בה.
"עתידנו כשווקים משותפים ימצא את האיזון שלו בהרחבה יותר ויותר עיקשת של תהליכי בידול";[1] בספרי, "הסימפטום הסורר", קראתי לתנועה הזאת של המונוליטיות של האחר הגדול, בצד היותו מפורר: "הפריכות של האחר הגדול"[2]
תחת הפריכות הזו – סגסוגת של מדע ודת – השאלה מי יגן על המדינה מעצמה עשויה להתחלף בשאלה: עוד יש מדינה?
[1] לאקאן, ז'., הצעת אוקטובר על האנליטיקאי של האסכולה, פסיכואנליזה מס' 10, מאי 2001, עמ' 38
[2] ביכובסקי, ע., הסימפטום הסורר, תל אביב: הוצאת תפס"ן, 2019
"من سيحمي دولة إسرائيل" تتساءل كلوديا إيدن في"رؤية 28". إجابة واحدة – إجابة بن جفير – هي: المواطنون؛ لذلك يجب عليهم أن يتزودوا بالسلاح. وكلما كان أكثر، كان أفضل. ما المشكلة في ذلك أساسًا؟ من السهل بالطبع الإجابة على هذا السؤال بأن حالات العنف الأسري، المنازعات الاعتباطية، المضايقات والاستفزازت القومية وحالات الانتحارستزداد، لأن الأسلحة في متناول اليد. لكن المشكلة تتعدى ذلك بكثير، وتتعلق بوجود (وهي كلمة أكد عليها ماركو مواس أكثر من مرة في إطار"رؤى") دولة إسرائيل.
لقد كان بن غوريون على حق عندما أصر على أن الدولة، دولة إسرائيل، يجب أن تحتكر وسائل العنف. بل أنه تمادى أكثر من ذلك بقوله: حتى حل البلماح (وغيرها من الميليشيات)، إلى أن بلغ الحد الأقصى عند قصف التلينا.
ولعل هذا هو أكبر فشل للفلسطينيين في سعيهم لإقامة دولتهم. فهم لم ينجحوا قط (وربما لم يرغبوا حتى) في تأميم الأسلحة. ليصبحوا هيئة تحتكر وسائل العنف.
والآن يضعنا بن جفير (وهو ليس الوحيد) على مسار التفكك الى ميليشيات. وليس هذا هو التعبير الوحيد لهذا التفكك، فسياسة الهوية التقدمية، بالإضافة إلى المسيحانية الدينية، تساهمان فيه أيضاً. غياب مؤسسات الدولة عن تولي زمام الأمور بعد كارثة 10/7، وتفكيك هيئات عامة وإجراءات عمل رسمية: you name it. وبالمناسبة، فإن كلمة " رسمية " "ממלכתיות" وهي ترجمة للكلمة الإنجليزية "statehood" تشير إلى الإشكالية الكامنة فيها.
"إن مستقبلنا كأسواق مشتركة سيجد توازنه في التوسع المستمردون هوادة لمسارات انعزال"؛[1] في كتابي "العارض المتمرد"، أطلقت على حركة أحادية الآخر الكبير، بالإضافة لكونه مفكك، اسم "هشاشة الآخر الكبير"[2]
وفي ظل هذه الهشاشة -التي هي خليط من العلم والدين- فإن سؤال من سيحمي الدولة من نفسها قد يتبدل بالسؤال: هل لا تزال هناك دولة؟
[1] لاكان، ج.، مقترح أكتوبر بشأن محلل المدرسة، التحليل النفسي رقم 10، أيار 2001، ص 38
[2] بيخوفسكي، ع.، العارض المتمرد، تل أبيب: إصدارتافسان، 2019
מי שאינו יכול...מוטב שיוותר... - من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
"לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו",[1] אנו נוהגים לצטט את לאקאן, בכווננו למשהו שהולך כנגד הסתגרות במגדל שן זה או אחר, וכנגד שתיקה לנוכח מה שקורה.
בפונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה מנסח זאת לאקאן כך: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו מוטב לו אפוא שיוותר עליה"[2]
מהי הסובייקטיביות של התקופה? מהו נתיב הגישה אליה? מדוע הציווי האתי הזה מנוסח באמצעות שתי שלילות? עניין אחרון זה איננו בלתי אופייני ללאקאן, ראו למשל את האופן בו הוא מנסח אמירה על הסמכתו של האנליטיקאי בהצעת אוקטובר...[3]
אל מי מופנה הציווי הזה? לאקאן מתחיל אותו עם "מי ש..." לא עם הפניה לאנליטיקאי (למרות שאפשר ללמוד זאת מההקשר). אך מעבר לכך איזו מין פנייה היא פנייה לאנליטיקאי – במיוחד אם נחזיק בראש את הנוסחה: "יש מן הפסיכואנליטיקאי". לפגוש את הסובייקטיביות של הזמן – על מי זה מוטל? על פסיכואנליטיקאי? יש ישות כזאת? היא מפוצלת מהיותו, למשל, אזרח? על סובייקט אזרח מוטלות חובות אחרות מאלו שמוטלות על פסיכואנליטיקאי? האם ייתכן שאלו יהיו חובות מנוגדות?
המילה שתורגמה לעברית ב"כתבים" כ"לפגוש" – rejoindre– משתרעת בשדה הסמנטי שלה אל עבר המובן: "להצטרף". נוכל, אם כן, לקרוא את המשפט שצוטט לעיל גם כך: "מי שאינו יכול להצטרף באופק שלו לסובייקטיביות של התקופה..." מה זה אומר, להצטרף לסובייקטיביות של התקופה? איך עושים את זה?
המאמץ של לאקאן, בתקופה זו של הקדימות של הסמלי, היא להראות שאין האדם "מתפעל" את הסמלי, אלא "מתופעל" על ידו; הוא תופס – אם אפשר לומר זאת כך – את המקום שהוקצה לו בסדר הסמלי. כפי שהוא מתעקש על כך בסמינר על המכתב הגנוב.[4] על רקע זה מובנת הדרישה להצטרף לסובייקטיביות של התקופה.
איך להצטרף לסובייקטיביות של התקופה, מבלי שהנתיב יעבור דרך הזדהות? גם את זה מראה לאקאן בסמינר על המכתב הגנוב, בשאלו לצורך כך את הילד שמכריז על השיטה שלו לנצח במשחק אבן נייר או מספריים, על ידי כך שהוא מאמץ את ארשת פניו של יריבו, וכך רוכש ידע, על הצעד הבא שלו. נוכל לומר שהוא מנסה "להיכנס" לסובייקטיביות של האחר, אך מוצא את עצמו נהדף אל הדמיוני.
ובכל זאת זו השאלה בתקופה הרת אסונות והתרחשויות, בה אנו חיים היום. אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות הוא שאל לי להישאר בדלת אמותיי. אך דומה ששערי הכניסה לפעולה מעין זו הם אלו של ההזדהות שמאלצת לסגת (יותר או פחות) מהזהב הטהור האנליטי לטובת ה"נחושת" של הסוגסטיה כפי שאומר זאת פרויד.[5]
זה מתרחש בקליניקה באותה מידה בה זה מתרחש ברחוב. כאשר אמרתי, באחד הכינוסים של הג'יאפ בעקבות הטבח האסוני, שעלינו להיות נדיבים במילים עם הניצולים – השאלה שסביבה אני חג בטקסט זה היא ההשלכה של הרעיון הזה, מפני שזה קורא לסוגסטיה. כאשר אני מוצא את עצמי בעיבורו של המון מוחה, ההשלכות (הגופניות, המנטליות) הן אף קשות יותר ומורגשות יותר.
הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שלאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר..."
[1] ראו למשל: פיצ'וטקה, א', הסובייקט והגוף המתענג, פסיכואקטואליה, אוקטובר 2014, עמ' 17-20, ואת דהאן, ג', באותו גליון. מאוחזר מתוך:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2] לאקאן, ז'., (1953) פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה, בתוך: כתבים, כרך א', (תרגום: נועם ברוך) תל אביב: הוצאת רסלינג, 2015, עמ' 301
[3] לאקאן, ז'., הצעת ה-9 באוקטובר לגבי הפסיכואנליטיקאי של האסכולה, מאוחזר מתוך אתר דורא: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4] Lacan, J. (1955). "The Seminar on the 'Purloined Letter'" in: Écrits. (B. Fink, Trans.) New York London: W.W. Norton& Co. 2006d.
[5] פרויד, ז'. (1919)."דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית", בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (תרגום: ע' רולניק) תל אביב: עם עובד. 2002א.
"للمحلل النفسي التزامات لعصره" ،[1] غالبا ما نقتبس من لاكان، عندما ننوي التحدث عن شيء يتعارض مع العزلة في برج عاجي ما، وضد الصمت إزاء ما يحدث.
في وظيفة وحقل الكلام واللغة، يصيغ لاكان الأمر على هذا النحو: "من لا يتمكن أن يجد ذاتية عصره في أفقه من الأفضل له في هذه الحالة أن يتخلى عنها".[2]
ما هي ذاتية الفترة؟ ما هو مسار الوصول إليها؟ لماذا صيغ هذا الفرض الأخلاقي من خلال نفيين؟ هذه المسألة الأخيرة ليست غير معهودة من لاكان، انظر، على سبيل المثال، إلى أسلوبه في صياغة قول حول تأهيل المحلل النفسي في اقتراح أكتوبر..[3]
لمن يتم توجيه هذا الفرض؟ يبدأه لاكان ب "مَن ..." بدون الإشارة إلى المحلل النفسي (على الرغم من أنه يمكن فهم ذلك من السياق). علاوة على ذلك، أي نوع من التوجه هو التوجه للمحلل النفسي- خاصة إذا وضعنا في الاعتبار الصيغة: "ثمة شيئ من المحلل النفسي". أن تلتقي بذاتية العصر - من هو المكلّف بذلك؟ المحلل النفسي؟ هل هذا الكيان موجود بالفعل؟ هل هو منفصل عن كونه، على سبيل المثال، مواطنا؟ هل للذات المواطنواجباتتختلف عن تلك التي تخص المحلل النفسي؟ هل يمكن أن تكون هذه واجبات متضاربة؟
الكلمة التي ترجمت إلى العبرية في "كتابات- E`crits" على أنها "لقاء" - rejoindre - تمتد في مجالها الدلالي نحو المعنى: "الانضمام". على ذلك يمكننا قراءة الجملة المقتبسة أعلاه أيضا: "من لا يستطيع الانضمام في أفقه لذاتية العصر ..." ماذا يعني الانضمام إلى ذاتية العصر؟ كيف يمكن فعل ذلك؟
يسعى لاكان، في هذه الفترة من أولوية الرمزية، لإظهار أن الإنسان لا "يتلاعب" بالرمزية، بل "يتم التلاعب به" على يدها.إنه يحتل - إذا جاز التعبير - المكان المخصص له في الترتيب الرمزي. كما يصرّ في السمنار حول الرسالة المسروقة.[4]على هذه الخلفية، يمكن فهم شرط الانضمام إلى ذاتية العصر.
كيف يمكن الانضمام إلى ذاتية العصر دون أن يمر المسار عبر التماهي؟ هذا أيضا يظهره لاكان في السمنار حول الرسالة المسروقة، حينما يسأل، بهذا الصدد، الصبي الذي يشرح طريقته في الفوز بلعبة حجر ورقة مقص من خلال تبني تعابير وجه خصمه، وبالتالي اكتساب المعرفة عن خطوته التالية. يمكننا القول إنه يحاول "الدخول" في ذاتية الآخر، لكنه يجد أنه قد تم صده إلى الخيال.
ومع ذلك، هذا هوالسؤال في هذا العصر المليء بالكوارث والأحداث الذي نحيا فيه اليوم. إذا كان هناك شيء قد تعلمته خلال العامين الماضيين، فهو أنه لا ينبغي لي البقاء في عالمي الصغير. ولكن يبدو أن بوابات الدخول إلى مثل هذا الإجراء هي بوابات التماهي (تحديد الهوية)، التي تضطرنا للانسحاب (أكثرأوأقل) من الذهب التحليلي الخالص لصالح "نحاس" الإيحاء، على حد تعبير فرويد.[5]
يحدث هذا في العيادة بقدرما يحدث في الشارع.عندما قلت، في أحد تجمعات ال GIAP في أعقاب المذبحة الكارثية، أننا يجب أن نكون كرماء بالكلمات مع الناجين - السؤال الذي أدور حوله في هذا النص هو الآثار المترتبة على هذه الفكرة، لأنها تدعو إلى الايحاء.عندما أجد نفسي وسط حشد من الجماهير المحتجة، تكون العواقب (الجسدية والعقلية) أكثر قسوة وأكثر وضوحا.
فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...
[1]انظر، على سبيل المثال: بيتشوتكا، أ، الذات والجسد المتلذذ،التحليل النفسي، أكتوبر 2014،ص 17-20، وديهان، ج.، في نفس العدد.تم الاسترجاع من:https://www.psychology.org.il/sites/psycho/UserContent/files/october_2014(7).pdf
[2]لاكان، ز.،(1953) وظيفة ومجال الكلام واللغة ، في:كتابات ، المجلد 1 ، (ترجمة: نعوم باروخ) تل أبيب: إصدار دار النشر راسلينج ، 2015، ص. 301
[3]لاكان ، ز. ، اقتراح 9 أكتوبر بشأن المحلل النفسي للمدرسة ، تم استرجاعه من موقع دورا: https://dor-a-lacan.com/wp-content/uploads/2021/08/%D7%94%D7%A6%D7%A2%D7%AA-%D7%94-9-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-1967.pdf
[4]لاكان، ج. (1955)."ندوة حول "الرسالة المسروقة"" في: Écrits.(ترجمة ب. فينك) نيويورك لندن: دبليو دبليو نورتون وشركاه، 2006.
[5] فرويد ، ز. (1919). "مسارات العلاج بالتحليل النفسي" ، في: العلاج بالتحليل النفسي (ترجمة: أ. رولنيك) تل أبيب: عام عوفيد. 2002أ.
להתייצב בפונקציה -أن تتبوأ وظيفتك
העתירות שהוגשו לבג"ץ מעמידות בפניו, ראשית לכל, אך גם בפני כל אזרח, שאלות יסוד שאינן בהכרח משפטיות אלא בראש וראשונה אזרחיות, בדבר אופיו של החוק ואופן יישומו. מדובר בבג"ץ אודות נבצרותו של בנימין נתניהו והבג"ץ בדבר החוק לביטול עילת הסבירות. הראשון טוען שמאחר ונתניהו הפר את הסכם ניגוד העניינים שלו, ומאחר ואין כל אפשרות מעשית שראש ממשלה לא יהיה מעורב בהפיכה המשטרית, הרי שהוא מנוע מלכהן. בשני –עתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות – הוגשו כמה עתירות במסגרתן נטענו טענות שונות החל מאי-חוקתיותו של החוק וכלה בפגמים שנפלו בתהליך החקיקה.
מה שעל הפרק, בשתי העתירות, הוא ההתנגשות בין החוק-ככתבו-וכלשונו (the letter of the law) ובין רוח החוק. במקרה של העתירה להוציא את נתניהו לנבצרות, על בסיס ניגוד העניינים שהוא מצוי בו, הטקסט של החוק, ה"ככתבו וכלשונו" שלו, מורה שעל נתניהו לצאת לנבצרות: הוצב תנאי (מהותי) לכהונתו (ניגוד עניינים); אין חולק על כך שהוא לא עמד בו, ואינו יכול לעמוד בו, ולכן עליו לצאת לנבצרות. אך רוח החוק מעמידה בפני השופטים דילמה אחרת: לפטר ראש ממשלה נבחר, שזוכה לאהדה רבה שלבוחריו, ובתוך מצב נפיץ כגון זה המתרחש עכשיו – תהיה התערבות בלתי נסבלת (גם אם חוקית) מבחינת השופטים, בלב פעולתה של הרשות המבצעת. אפשר להמר בבטחה שהעתירה הזו תידחה בגלל רוח החוק. גם היועמ"שית המליצה בכיוון זה.
בעתירה כנגד החוק לביטול עילת הסבירות המצב המשפטי (ככל שיש אודותיו הסכמה פרשנית די רחבה) הוא יותר סבוך. לטעון שהחוק עצמו מחריב את הדמוקרטיה, או: הלבנה הראשונה הנעקרת מחומת הדמוקרטיה, היא טענה לא משפטית צרה אלא כזו הלוקחת בחשבון את הכוונות העתידיות של המחוקקים. נוסיף לכך את העובדה שבג"ץ ניצב בפני מצב חסר תקדים (פסילת תיקון לחוק יסוד) ונקבל את זאת שכדי להכריע בסוגיה זו על בג"ץ להכריע בנוגע למגרש שעליו הוא משחק –מגרש המשתרע החל מהחוק-ככתבו-וכלשונו, וכלה ברוח החוק במובן מרחיק לכת.
מהי רוח החוק? רוח החוק הוא אותו אופן בו מיושם החוק על מקרים פרטיקולריים. זה התפקיד שנותן לאקאן לאב: לתת את שמו להיות הווקטור של התגלמות החוק באיווי (הערה על הילד, 1969). כלומר, האב עושה הומניזציה של החוק, כך שבנו יכול לפגוש אותו באופן חי. כשזה לא המקרה אנו פוגשים את "האב של שרבר" – שכיהן כנשיא בית הדין לערעורים, הו האירוניה! לא לחינם ראש הרכב שופטים נקרא אב בית הדין. אב – כרמז לכך שתפקידו הוא לעשות את אותה הומניזציה של החוק – להביא את קריאתו שלו למה שהינו רוח החוק.
זא'ק אלן מילר אומר במפורש (תאוריית טורינו, 2000): "החוק הלא הומני הוא כל החוק, החוק באופן מבני הינו לא הומני, משום שהוא מתעלם מן הפרטיקולרי, ובאם ישנם שופטים, זה על מנת לערוך הומניזציה של החוק."
הפעם שופטינו פוגשים שאלה לא משפטית במפגיע; שאלה המתגלגלת לפתחם כסובייקטים הנושאים בפונקציה: איך אתה, אדוני השופט, מתייצב בפונקציה שלך, לנוכח מה שקורה?!
تطرح الالتماسات المقدمة إلى المحكمة العليا، أسئلة أساسية تتجاوز الاعتبارات القانونية وتتناول أساسًا الجوانب المدنية المتعلقة بطبيعة القانون وكيفية تطبيقه. يتعلق ذلك بالتماس المحكمة العليا الذي يتناول أمر عزل بنيامين نتنياهو، بالإضافة الى التماس المحكمة العليا الذي يتناول قانون إلغاء المعقولية القانونية. يدعي الأول أنه نظرًا لانتهاك نتنياهو لاتفاقية تضارب المصالح الخاصة به، وبما انه ليس من الممكن تواجداحتمال في الواقع لعدم تورط رئيس الوزراء في قلب نظام الحكم، لذا لا يمكنه البقاءفي منصبه. في الثانية - التماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية - تم تقديم عدة التماسات مبنية على ادعاءات مختلفة، بدءًا من عدم دستورية القانون وانتهاءً بالعيوب التي حدثت في العملية التشريعية.
على المحك في كلا الالتماسين يكمن التعارض بين نص القانون (the letterof the law)وروح القانون (the spirit of the law). في قضية الالتماس لاقتياد نتنياهو إلى العزل القانوني، لسبب تضارب المصالح، ينص نص القانون، "كماكُـتِبَ وكما قيل"،أن على نتنياهو الانصياع للعزل القانوني: تم وضع شرط (جوهري) على فترة ولايته (اتفاق عدم تضارب المصالح)؛ لا جدال في أنه لم يمتثل لها، ولا يستطيع الامتثال لها، فبالتالي عليه الانصياع إلى العزل القانوني. لكن روح القانون تطرح معضلة مختلفة للقضاة: فإن إقالة رئيس وزراء منتخب، الذي يحظى بشعبية كبيرة من ناخبيه، وفي وضع مشحون مثل الذي يحدث الآن - سيكون ذلك تدخلاً لا يطاق (حتى لو كان قانونيًا) من جانب القضاة، في صميم عمل السلطة التنفيذية. يمكننا الرهان بثقة أنه سيتم رفض هذا الالتماس بسبب روح القانون. كما أوصت المستشارة القضائية للحكومة في هذا الاتجاه ايضا.
في الالتماس ضد القانون لإلغاء المعقولية القانونية، يكون الوضع القانوني (نظرًا لوجود اجماع تفسيري واسع إلى حدٍ ما حول هذا الموضوع) أكثر تعقيدًا. إن الادعاء بأن القانون نفسه يمس بالديمقراطية، أو: حجرالاساس الأول الذي أُزيل من جدار الديمقراطية، هو حجة غير قانونية محدودة،ولكنه يأخذ في الاعتبار نوايا المشرعين المستقبلية. لا بد من الذكر، أن المحكمةالعليا تواجه موقفًا غير مسبوق (الغاء تعديل قانون الأساس) وعلينا الذكر أنه من أجل الحسم في هذه المسألة، يجب على المحكمة العليا اتخاذ قرار بالنسبة للساحة التي تلعب فوقها – ساحة تبدأ من القانون بحذافيره، وتمتد إلى روح القانون بالمعنى بعيد المدى.
ما هي روح القانون؟ روح القانون هي نفس الطريقة التي يتم بها تطبيق القانون على حالات خاصة. هذا هو الدور الذي يعطيه لاكان للأب: إعطاء اسمه ليكون موجها لتجسيد القانون في الرغبة(ملاحظة عن الطفل، 1969). أي أن الأب يجعل القانون إنسانيًا، حتى يتمكن ابنه من مواجهته بشكلٍ حي. عندما لا يكون الأمر كذلك، نلتقي بـ "والد شريبر" -الذي شغل منصب رئيس محكمة الاستئناف، يا للسخرية! ليس من قبيل الصدفة أن يطلق على رئيس هيئة القضاة اسم "أب المحكمة"[1]. الأب -كتلميح إلى أن وظيفته هي إضفاء ذلك الطابع الإنساني على القانون – أن يأتينا بقراءته الخاصة لما هي روح القانون.
يقول جاك ألان ميللر بوضوح (نظرية تورينو، 2000): "القانون اللاإنساني هو كل القانون، القانون من الناحية الهيكلية هو غير إنساني، لأنه يتجاهل الخاص، وإذا كان هناك قضاة، فهم من أجل إضفاء الطابع الإنساني على القانون".
هذه المرة يواجه قضاتنا مسألة غير قانونية بشكل قاطع. سؤال يطرح نفسه أمامهم كذوات يشغلن وظيفة: كيف تتبوأ يا سيدي القاضي وظيفتك في ظل ما يحدث؟!
[1] بالعبرية אב בית הדין (المترجمة)