כשהטריטוריה של הממשי אינה משורטטת - حيث لا حدود مرسومة للواقعي
1. במאמר של אריק מרטי בלה מונד,[1] הוא גורס שהשפה של הג'יהדיסטים הופכת לשפה שהיא ההרס של כל שפה בהיותה שפה דוממת של הכחדה. בחסות "חופש הביטוי" אוניברסיטאות לא טרחו לומר דבר על הזוועות שביצע חמאס, והסבירו זאת על ידי כך שהם רוצים לקדם "חלופת רעיונות".[2] בדממה שלהם, שנועדה לאפשר את "החופש", הטבח של החמאס, הופך לנושא שאפשר לשוחח עליו, לרעיון, ללא גוף ממשי, שלמעשה מוחדר לשפה מחדש כחלק מהסדר הסמלי הישן והטוב. כשהממשי של הטבח אינו מקבל את המקום שלו, כשהוא איננו מסומן בשפה כחוצה גבול מסוים, ניתן לטשטשו ולמסכו באמצעות אידיאולוגיה של חופש.
2. השיח של החמאס משנה גם את השיח במדינת ישראל."לחסל את עזה" הופך למטבע לשון שניתן לאמרו, ההרג אינו מוקע. ממול, "מהנהר אל הים" זו הסיסמא שמתנגנת בהפגנות פרו פלסטיניות ברחבי העולם. כשאפשר לומר הכל, גם הקריאה למוות של חפים מפשע אינה מסומנת כגבול. בנרטיב הסמלי והדמיוני מסמן אחד מוביל לשני, יש "הצדקה" בין אירוע אחד למשנהו- כיבוש מצדיק רצח תינוקות. רצח תינוקות מכוון מצדיק הרג ילדים בעזה. בשדה הדמיוני והסמלי יש יחס בין המינים, והמינים האלו יכולים להיות גם שני עמים- ישראל ופלשתין. משכך, המשוועים לפרופורציה, דורשים את הקיום המוחלט של היחס המיני, של השוויון המוחלט, גם בחיים וגם במוות.
3. הניו יורק טיימס כותב על זה שהרפובליקנים מנסים "לנצל" את ההפגנות הפרו-פלסטיניות להעביר ביקורת על תנועת ה-[3] Woke כמעודדת אנטישמיות. מבחינה מסוימת, הרפובליקנים מזהים את האידיאולוגיה של ה"חופש" אליה שואפים חברי תנועת ה-woke נכונה כזהה לאידיאולוגיה של חמאס שמובילה לאנטישמיות. הלוגיקה שמבססת את האידיאולוגיה בין שתי התנועות (חמאס ו"'woke") אינה מאד שונה זו מזו; לפי לוגיקה זו כל תגובה של הקורבן מוצדקת על מנת להביא לצדק, שוויון. כדבריו של לאקאן ב"קאנט עם סאד": "השיח של הזכות להתענגות מציב בבירור את האחר כחופשי..." וזה נכון בין אם זה הישראלי, היהודי, או הגבר הלבן ההטרוסקסואלי.[4]
4. ההבדל המהותי בין התנועות הוא שחמאס לקחו את הלוגיקה הזאת עד להתענגות הסדיסטית ביותר: האיסלאם, הם טענו, נתן להם אישור לפעול כרצונם, כנגד הכובש הישראלי והרצון שלהם היה דחף מוות משולל כל רסן. למרבית הצער, גם היו תומכי woke ברחבי העולם שהתרגשו ואף צהלו מהמתקפה של חמאס כ"תנועת שחרור", מהופנטים על ידי האידיאולוגיה והדחף הסדיסטי שמשרת אותה. אחרים מסתובבים ברחבי ארה"ב מורידים את התמונות של החטופים שהודבקו ברחובות. הממשי של המוות, הרצח, החטיפה, האונס אינו מהווה גבול לחופש.
[1] אריק מרטי « Avec l’agression barbare du 7 octobre, le Hamas a rejoint le paradigme inauguré par Al-Qaida afermi et consolidé par l’Etat islamique» פורסם בלה מונד,
[2] https://fortune.com/2023/10/15/israel-hamas-war-poses-difficult-free-speech-moment-on-campuses/
[3] ליסה לרר ורבקה דייויס או'בריאן, https://www.nytimes.com/2023/11/01/us/politics/republicans-israel-war-protests-college-campuses.html. In Protests Against Israel Strikes, G.O.P. Sees ‘Woke Agenda’ at Colleges, פורסם בניו יורק טיימס, 1 בנובמבר.
[4] לאקאן, זאק ,Ecrits, עמ' 650.
1. يكتب آريك مارتي في مقالته في صحيفة Le Monde أن "لغة الجهاديين تتحول إلى لغة تدمر كل لغة أخرى، كونها لغة هلاك صامتة". تحت رعاية "حرية التعبير"، لم تكلف الجامعات نفسها عناء قول شيء عن الفظائع التي ارتكبتها حركة حماس، مفسّرة ذلك بتشجيع "تبادل للأفكار". في صمتها، الهادف لإتاحة "الحرية"، جعلت الجامعات من مذبحة حماس مسألة يمكن تداولها، فكرةً لا جسد حقيقي لها، تدخل اللغة كجزء من المنظومة الرمزية المريحة والمعتادة. عندما لا يجد واقعيُّ المذبحة مكانه، وعندما لا تُرمِّزهُ اللغة كتجاوز لحدود معينة، من الممكن طمسه وتغطيته بـ "أيديولوجية الحرية".
2. يغيّر خطاب حماس الخطاب في دولة إسرائيل أيضًا. أصبح "إمحوا غزة" تعبيرًا يجوز قوله. لا نسمع أي تنديد للقتل. وفي المقابل، "من البحر إلى النهر" هو الشعار الذي يُرفع في المظاهرات المؤيدة للفلسطينيين في العالم. عندما يجوز قول كل شيء، حتى النداء بقتل الأبرياء لا يعتبر حدًا. في السرد الرمزي والمخيالي، تؤدي كل دلالة إلى أخرى، هناك "تبرير" بين كل حدث وآخر - الاحتلال يبرر قتل الأطفال. قتل متعمّد للأطفال يبرر قتل الأطفال في غزة. في الحقل المخيالي والرمزي، هناك علاقة بين الجنسَين وبإمكان هذين الجنسين أن يكونا شعبين أيضًا: إسرائيل وفلسطين. لذلك يطالب المتعطّشون بالتناسب بوجود مطلق للعلاقة الجنسية، للمساواة المطلقة، في الحياة كما في الموت.
3. تقول صحيفة النيويورك تايمز أن الجمهوريين يحاولون "استغلال" الاحتجاجات المؤيدة للفلسطينيين لانتقاد حركة الـ Woke كونها تشجع معاداة السامية. يمكننا القول أن الجمهوريين يرون بإيديولوجية "الحرية" التي يطمح إليها أعضاء حركة الـ Woke، مماثلة لإيديولوجية حماس التي تؤدي إلى معاداة السامية. المنطق القابع في أساس الأيديولوجيتين اللتان تربطان بين الحركتين (حماس و"Woke") لا يختلف كثيراً بينهما. وفقًا لهذا المنطق، فإن كل رد فعل للضحية مبرَّر، وذلك بغية تحقيق العدالة والمساواة. كما يقول لاكان في "كانط مع الماركيز دي ساد": "ان خطاب الحق في التلذذ يموضع الآخر بوضوح كحّر..." وهذا صحيح سواء كان هذا إسرائيليًا، أو يهوديًا، أو رجلًا أبيض مغاير الجنس.
4. الفرق الأساسي بين الحركتين هو أن حماس أخذت هذا المنطق إلى أقصى درجاته سادية، مدّعية أن الإسلام يصادق لهم على التصرف كما يحلو لهم، ضد المحتل الإسرائيلي، ورغبتهم كانت دافعًا جامحًا للموت. للأسف، فهناك داعمي Woke في جميع أنحاء العالم، ممن تحمّسوا، بل وفرِحوا، بهجوم حماس باعتبارها "حركة تحرير"، مخدَّرين بالأيديولوجية والدافع السادي الذي يخدمها. آخرون يتجولون في الولايات المتحدة ويزيلون صور المختطفين التي كانت معلقة في الشوارع، فواقعي الموت والقتل والاختطاف والاغتصاب ليس حداً للحرية.
מבט נוסף
שפה אחרת
דברי ימי ההיסטוריה של הפסיכיאטריה כוללים גם את הניסיונות המשונים לפענח את מה שנקרא אז "שפה סכיזופרנית" [2, 1]. חוקרים, פסיכיאטרים ואחרים, כילו קריירות על ההשערה לפיה חולי סכיזופרניה מדברים בשפה אחרת. כשהם אולי מדמיינים עצמם לז'אן-פרנסואה שמפוליון, סברו הללו שאם רק יפענחו את כללי הדקדוק והתחביר של שפה מסתורית וסמויה זו, יוכלו לתת מובן לבליל ההברות, הצלילים והמילים, ולהבין את פשר הנאולוגיזם ומעוף האסוציאציות שמציגים סובייקטים אלו. למרות שהביטוי "שפה סכיזופרנית" היה מצוי לעתים קרובות בספרות הפסיכיאטרית של המאה העשרים, לא תמיד היה ברור אם מדובר בשפה אחת שלכל חולי הסכיזופרניה או של רבים מהם, או שמא מדובר באוסף של שפות פרטיות של כל אחד מן החולים, כמו היה מדובר בגרסה מחודשת ופתולוגית של מגדל בבל. למרבה התדהמה, היו אף פסיכיאטרים שביקשו לתת את הרושם שהם יודעים ואף יכולים לשוחח בשפה סכיזופרנית, ומכאן גם נבעה טענתם שאחרים, שאינם חולים, יכולים גם הם ללמוד שפה זו וכך לתקשר עם חולים סכיזופרניים ואז גם לפרש דלוזיות סכיזופרניות מוזרות ומורכבות.
הגלגול המעודן של הקוריוז הזה מן ההיסטוריה של הפסיכיאטריה, בא היום לביטוי במה שנקרא "פסיכותרפיה רגישת תרבות". במקרה זה, הנחת המוצא היא שבני אדם שונים מגיעים ממוצאים אתניים וגאוגרפיים שונים ומתרבויות שונות, שפת האם שלהם שונה, ההשתייכות הלאומית שלהם שונה, כמו גם הרקע הדתי שלהם וזהותם הדתית. רוצה לומר, הם מדברים ב"שפות תרבותיות" שונות זו מזו. הואיל וכך, מכיוון שלא ניתן להבין אותם מפרספקטיבה מערבית, הווה אומר עם "השפה המערבית", אזי גם לא ניתן לקיים עמם מפגש פסיכותרפי אלא אם לומדים כביכול לדבר בשפתם – "השפה האחרת".
לאחרונה, בימים הקשים הפוקדים את ישראל, ומול הזוועה של מאורעות השביעי לאוקטובר והניסיונות לתת להם הסבר, ולו חלקי, נשמעת גם טענה כאילו עלינו להביא בחשבון שמעשי הזוועה שהתחוללו בקיבוץ בארי, בכפר עזה ובמסיבת נובה ברעים, עליהם שמענו גם מפי המחבלים עצמם בהקלטות חקירות השב"כ שפורסמו, ניתנים לפענוח אם רק נשקול או נשכיל לקבל את האפשרות, שישנה "שפה אחרת" או "שפה חדשה" בה עלינו להשתמש כדי להבין, כדי לתת מובן ומשמעות, למה שהוא לחלוטין ובאופן מוחלט חסר כל מובן. מול הזוועה, שמכוּננת ככזו בדיוק משום שהיא חסרת כל משמעות, ובדיוק משום שאם הייתה לה משמעות אזי היא לא הייתה זוועה, אנו מזמנים את הפנטזמה על מנת שתמלא את החורים. הפנטזמה, כאילו אנו נדרשים ל"שפה חדשה" או ל"שפה אחרת", שבאמצעותן נוכל להבין את האחר הרדיקלי, זו הפנטזמה של ההזדהות עם המסמן, של הניכור של הסובייקט במסמן [3]; מסך שאיתו הסובייקט הוא אפקט של מסמן אחד על מסמן אחר. כל פירוש מוסיף עוד מסמן לשרשרת, עד אינסוף. זו מטונימיה של "שפות אחרות" אשר מחייבת לקבל את המציאות כביכול שלפיה לכל אחד ואחת שפה משלו ודרך משלו להגיד שלום [4]. מה שהשערה זו, כמו גם ההשערות של "שפה סכיזופרנית" ושל "שפה תרבותית", מחמיצות, הוא את העובדה הפשוטה, החותכת, שאין "שפה אחרת", שישנה רק שפה אחת והיא לא תופסת את הכל. שישנו יסוד מסדר אחר, מן הצד של ההפרדה, שאיננו מסמן, שעובד אחרת מאשר הניכור, ושאותו פוגשים בעת המפגש עם הממשי כאשר משהו מן הטראומה מתפרץ ויש אפקט של התעוררות.
מקורות:
1. R.Sommer et al. Is There a Schizophrenic Language? Arch Gen Psychiatry. 1960; 3(6):665-673.
2. S.Schwartz. Is there a schizophrenic language? Published online by Cambridge University Press: 04 February 2010.
3. J.Lacan. TheSeminar of Jacques Lacan: The Four Fundamental Concepts of Psychoanalysis (BookXI). W. W. Norton & Company; Revised edition (April 17, 1998).
4. אורחים לקיץ / נעמי שמר.
תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان
הפונקציה המבנית של הקיום עולה מחדש במה שאנו יודעים מדברי השופט אהרון ברק[1] במשפט ישראל בהאשמת "רצח עם", בהאג, (מקום הולדתו של שפינוזה).
הוא התייחס למקום הולדתו.
"הייתי ילד בן 5 כשבמסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את עיר הולדתי קובנה בליטא", כתב, "בתוך ימים ספורים נלקחו מבתיהם כמעט 30,000 יהודים מקובנה, והוכנסו לגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, וחיכינו להרג",המשיך ואמר. "ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי הגטו להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מקלעים".
ברק הסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של פעולות האיבה ולהגדרת פעולות ישראל בעזה כ"רצח עם", תפיסה המייצגת, לדעתו,"הרס מחושב, והתנהגות אנושית בצורה הכי גרועה שלה". לדבריו, "זו האשמה הכי חמורה שאפשר, והיא שזורה בחוויה של חַיי האישיים".
"חשבתי הרבה איך השפיעה החוויה הזו עליי כשופט. לדעתי ההשפעה הייתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה שונה. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם רצו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם רצו לקחת מאיתנו את כבודנו כבני אדם, אבל בזה הם נכשלו".
"ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את האנושיות".
המילה של השופט אהרון ברק קיימת, באופן מפתיע, כאמירה ממשית, ״מעבר לחוק״. מעבר למעריציו מקפלן, כמו גם למתנגדיו מהקואליציה הממשלתית. מעבר לימין ושמאל. הוא שופט שהופיע כדי לשפוט... כעד.
תפקיד זה, זה של ״העד כקיום״, אינו ניתן לצמצום לחוק. זה בלתי ניתן לצמצום לכל נורמליות. לכל שיח פוליטי מנרמל.
לאקאן הצליח לאתר את חשיבותה של ברית המילה עבור האנליטיקאים [2], "שיש ביניהם כל כך הרבה יהודים", החתך הזה מפריד בין חתיכת בשר קטנה שהיא הבשר ככזה.
לאקאן הצביע שם, ביחס לברית המילה, על שמו של בנו השני של ישעיהו - שאר היישוב - כ"השארית שתשוב".
"ישועה באמצעות השאריות", [3] כך כינה ז'אק -אלן מילר טקסט כדי לציין את ״הדרך החוצה״, שגילה זיגמונד פרויד על ידי פתיחת שיח שונה מהבלתי אפשריים האחרים.
השופט אהרון ברק העיד כשופט ושפט כעד. הוא גילם שריד ש"חוזר ממקום אחר".
אין פוליטיקה או אוניברסלי אפשרי לקיום.
זה נכתב כתוצאה של שיח עם פרלה מיגלין, ביום שבת 27 ינואר 2024. היא הקיום שלידי
[1] https://www.jpost.com/israel-news/article-783929b
[2] לאקאן, ז., סמינר 10 , ״ המועקה.״ בשיעור של ה-8 מאי 1963. ההתייחסות לברית מילה מופיע בכמה שיעורי נוספים.
[3] «Le salut par les déchets». In: Mental: Clinique et pragmatique de la désinsertion en psychanalyse, n.24. Clamecy, avril 2010.
تتجلى الوظيفة البنيوية للوجود من جديد فيما نعلمه من أقوال القاضي أهارون باراك في محاكمة إسرائيل بتهمة «الإبادة الجماعية» في هاج –لاهاي (مسقط رأس سبينوزا).
وقد أشار إلى مسقط رأسه.
كتب: "كنت صبيًا في الخامسة من عمري عندما احتل الجيش الألماني، كجزء من عملية بارباروسا، مسقط رأسي كاوناس في ليتوانيا. وفي غضون أيام قليلة، تم أخذ ما يقرب من 30 ألف يهودي من منازلهم في هذه المدينة وإدخالهم إلى "الجيتو". كان الأمر كما لو أنه حكم عليهم بالإعدام، وكنا ننتظر أن نُقتل". "في 26 أكتوبر 1941، أُمر جميع يهود في "الجيتو" بالتجمع في الساحة المركزية التي كان يطلق عليها اسم "ساحة الديمقراطية". وتم أخذ حوالي 9000 يهودي من الساحة في ذلك اليوم وإعدامهم بنيران المدافع الرشاشة".
وقدم باراك شرحًا مفصلاً لأسباب معارضته لمطلب الوقف الفوري للعمليات القتالية ولتعريف أعمال إسرائيل في غزة بأنها "إبادة جماعية"، وهوالمفهوم الذي يمثل، في رأيه، "دماراً مدروساً، وسلوكاً بشرياً في أسوأ صوره".. وبحسب قوله فإن "هذا أخطر اتهام، وهو مرتبط ارتباطاً وثيقاً بتجربة حياتي الشخصية".
"لقد فكرت كثيرًا في كيفية تأثير هذه التجربة علي كقاضٍ. أعتقد أن التأثير كان ذا شقين: أولاً، أنا أدرك تمامًا أهمية وجود دولة إسرائيل. لو كانت إسرائيل موجودة في عام 1939، من المحتمل أن مصير الشعب اليهودي كان مختلفاً". ثانيا، أنا من أشد أنصار كرامة الإنسان. أراد النازيون وأعوانهم تحويلنا إلى رماد وغبار. لقد أرادوا أن يسلبونا كرامتنا كبشر، لكنهم فشلوا ".
"خلال أحلك الأوقات في ال"جيتو"،حافظنا على إنسانيتنا. لقد نجح النازيون في قتل العديد من أبناء شعبنا، لكنهم فشلوا في انتزاع إنسانيتنا".
كلمة القاضي اهرون باراك قائمة، وبشكلٍ يدعو إلى الدهشة، كتصريح واقعي، "ما عبرالقانون". ما عبر معجبيه من كابلان، كما خصومه من الائتلاف الحكومي. ما عبر اليمينواليسار. إنه قاضٍ حضر ليحكم... كشاهد.
ولا يمكن اختزال هذا الدور، أي دور "الشاهد كوجود"، لقانون. إنه غير قابل للاختزال لأي حالة طبيعية. لأي خطاب سياسي تطبيعي.
تمكن لاكان من تحديد أهمية الختان بالنسبة للمحللين[1] "الذين من بينهم الكثير من اليهود"، فهذاالقطع يفصل قطعة صغيرة من اللحم وهي اللحم في حد ذاته.
وأشار لاكان هناك، فيما يتعلق بالختان، إلى اسم ابن إشعياء الثاني – بقية المستوطنة (شآر ييشوف) – على أنه "البقية التي ستعود" (شإريت هييشوف).
"الخلاص من خلال البقايا"[2]،هذا الاسم الذي أطلقه جاك-آلان ميلر على نصٍ من أجل الإشارة إلى "الطريق للخروج"،الذي اكتشفه سيغموند فرويد عن طريق فتح خطاب مختلف عن الخطابات المستحيلة الأخرى.
لقد شهد القاضي أهرون باراك كقاض وحكم كشاهد. لقد أدى دور الباقي ال"عائد من مكان آخر".
لا توجد سياسة أو عالمية ممكنة للوجود.
تمت كتابة هذا النص على أثر محادثة مع بيرلا ميجلين، يوم السبت 27 يناير 2024. إنها الوجود الذي بقربي.
[1] لاكان، ز.، السمنار العاشر، "الكرب" في درس 8مايو 1963. وتظهر الإشارة إلى الختان في عدة دروس أخرى.
[2] "تحية للنفايات". في: منتال: عيادة وبراغماتية للدكتوراه في التحليل النفسي، العدد 24. كلاميسي، أبريل 2010.
* שוב פעם, היהודים ״עושים לנו בעיות״ *مرة أخرى، ها هم اليهود "يتسببون لنا بالمشاكل"
פרנסואה רניו כותב [1], כפי שאפרט להלן, את אחת הנוסחאות שלו בטקסט שהפך לקלאסי: "האובייקט a שלנו". הכותרת, כידוע, מתייחסת ליהודי כאל אובייקט של המערב. זוהי הצעה רצינית ביותר, המבדילה, לפי רניו, בין היהודי לבין מיעוטים אחרים. לפי הטקסט שלו, אף אחד מהמיעוטים האחרים אינו נמצא באותה מערכת היחסים כמו היהודי עם המערב.
כדי להגיע ישר לעניין, אז בואו נזכור את אחת הנוסחאות שלו:
מה שנמצא כאובייקט a, נמצא גם כפסולת, וגם כסיבת האיווי בו בזמן. כך למשל הצדיק: (saint). הוא /היא נמצא(ת) כשארית ההתענגות של האנושות, כמו פרנסיסקוס הקדוש, שהיה אומר: "אני צריך מעט מאד, ומה שאני צריך, אני צריך מעט מאד". לאקאן מדגיש שמשום כך, היכן שיש "צידוק-האשפה (faire le déchet), מאפשר לסובייקט של הלא-מודע להיות הוא עצמו סיבת האיווי של הסובייקט."[2]
להיות במקום סיבת האיווי של הסובייקט, זה מאפשר לסובייקט את האימפליקציה: קורה משהו? זה" בגללו! (בגללה)" הוא (היא) הסיבה! הסובייקט חש "הקלה", ויש אפילו צחוק. "בכל שירבו הקדושים - ירבה הצחוק. זהו העקרון שלי, למצוא את הדרך של מחוץ לדיסקורס הקפיטאליסטי"[3].
לאקאן ציין שנה לאחר "טלוויזיה", בראיון ברדיופוניה, שיש מבוי סתום המאפיין את השיח של האוניברסיטה: בשיח זה, חייבים להניח שיש מי שיצר את הידע. הנחה זו היא פער, אפילו תהום, ובתהום הזה נופל הסובייקט שהשיח של האוניברסיטה יוצר:
“בשיח האוניברסיטאי, זהו הפתח שאליו נופל הסובייקט שהוא מייצר על ידי הצורך להניח מחבר לידע”.[4]
בחזרה לרניו:
״השלכות: אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי. (לעולם לא אחד בלי השני). הקשר נראה הדדי לחלוטין. אין זה משנה אם היהודי טוב במקום סיבת האיווי. אז יש הדדיות (או הומוגניות) של המקומות, אבל לא של המונחים. מה שמעיד, אם תרצו, על כך שאחד המונחים חסום (הסובייקט). (גם אם כותבים $ <> a ,a עדיין הסיבה, $ היא לא. זה בגלל שהוא זה שגורם לחלוקת הסובייקט). למה היהודי במקום של הגורם? ייענו: כי להציל את התופעות הנלוות לאמירת "יהודי" במערב היא אמירה שמרמזת על סדר האיווי (שעל האיווי הזה משלמים באהבה, שנאה, עניין, סקרנות, דחייה וכו' - נראה בהמשך מה יש בו).״
"אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי".
זה צריך להתקבל בהלם. ההשלכה שמציע רניו היא זו שדוחה - כן, דוחה, מגעילה – גם את הסטודנטים WOKE באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, וגם ישראלים שהיו רוצים, אחת ולתמיד, לראות בישראל מדינה מערבית "כפי שהיא צריכה". אבל, אם רניו לוחץ על הכפתור הנכון, הרתיעה של הסטודנטים היא זוועה מול הידע: » סטודנטים ופרופסורים אמריקאים יקרים, תקשיבו: ישראל היא תנאי לתחושת הזהות שלכם. » באשר לישראלים, אולי כדאי שנמליץ על ביטוי מוזר של ז'אן קלוד מילנר בטקסט[5] שנערך לאחרונה על המלחמה. הבה נזכור, לפני שנתייחס לביטוי הזה, שמילנר, בניגוד לרצונות ההתמערבות של אינטלקטואלים רבים בישראל, דווקא תמך ברעיון שישראל צריכה "להיפרד מאירופה". כך סיכם מילנר את חיבורו המפורסם "הנטיות הפליליות של אירופה הדמוקרטית"[6]
בטקסט החדש שלו, מילנר מדגיש אי הבנה שלדעתו מהותית. ישראל לא מקבלת את היותה "מערבית" בהוויתה, ולכן נראה כל הזמן כאילו היא מתנגדת לקבל הצעות ולחצים מהמערב.
במערב, אומר מילנר, הדוקטרינה היא שמלחמה היא חריגה, וכל מלחמה חייבת להסתיים מהר ככל האפשר כשהיא מתחילה. לעומת זאת, הוא טוען, אם יושג שלום במלחמה כמו זו שבין ישראל לחמאס, זה בציפייה למלחמה הבאה.
עוד מצהיר מילנר שאין לו אהדה לנתניהו, אבל יש להודות (אני מצטט):
״נתניהו, כאדם וכמנהיג, צפוי להפגין שהוא, שהתחנך ועבד בארצות הברית, יתנהג כמו ראש מדינה מזרחי. מכאן הבוז שהוא מעורר.״
האם עלינו להאמין למה שמילנר כותב? זה בהחלט לא הכרחי לחלוטין, אבל בכל זאת יש נקודה אחת שראוי להדגיש. אנשים ומדינות, למרות הגלובליזציה, עדיין שונים ביחסים שלהם עם השפה, ובדרך שלהם לאופני התענגות. הבה נשנה את ה"דוקטרינה" בטקסט של מילנר, ונציב במקומה את "אופן התענגות", ואולי זה יאפשר לנו קריאה נוספת של הסימפטומים המקומיים, בכיוון שפרויד התווה ב"בדיחה ויחסיה עם הלא-מודע". " בבדיחה "יום כיפור", (על היהודי שיושב לא נימוס ברכבת, וכשנכנס נוסע אחר, היהודי מתיישב היטב, וכשהנוסע השני שואל אותו מתי יחול יום הכיפורים, היהודי קורא "אה" של הקלה, וחוזר לעמדת ההתחלה שלו).הערתו של פרויד מדגישה כיצד עמדתו הדמוקרטית של היהודי, שאינו מקבל את ההבדל בין אדונים לעבדים, מקשה מאוד על דו-קיום חברתי[7].
* בדיחה שלעמוס בידרמן, כאשר פורסם התגלית של בשורה חדשה ״ יהודה״ . בבשורה היה כביכול יהודה בעצם הנבחר על ידי ישו.
[1]https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] לאקאן, "טלוויזיה" (1973),תרגום בן-ציון בן-מושה, חנות הספרים, 1992, עמ 23-24
[3] לאקאן, שם, עמ׳ 24.
[4]Dans le discours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produit de devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p. 445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/ נובמבר 2003
[7]פרויד, ז: ״ הבדיחה ויחסיה ללא מודע״, ( 1905). רסלינג, 2007, תרגום רון הכהן, עמ׳ 139-140
كتب فرانسوا رينو[1]، كما سأفصل أدناه، إحدى صيَغَه في نصٍ أصبح كلاسيكيًا: "موضوع ال a خاصتنا". يشير العنوان، كما هو معروف، إلى اليهودي على أنه موضوع للغرب. وهذا اقتراح خطير للغاية، إذ إنه يميز، تبعًا لما يقوله رينو، بين اليهود والأقليات الأخرى. وبحسب نصه، لا توجد لأي من الأقليات الأخرى علاقة كتلك التي تربط اليهودي بالغرب.
كي نصل إلى لب الموضوع، دعونا نتذكر إحدى صيغه:
ما هو قائم كموضوع a قائم أيضًا كنفايات، وكسبب للرغبة في الوقت ذاته. فعلى سبيل المثال، الصالح: (القديس). فهو\ هي قائم\(ة) كبقيّة من التلذذ البشريّ، مثل القديس فرنسيس الذي كان يقول: "أحتاج إلى القليل، وما أحتاج إليه، أحتاج إلى القليل جدًا". يؤكد لاكان أنه لهذا السبب، حيث يوجد "تبرير القمامة (faire le dechet)، يتيح لذات اللاشعور بأن تكون هي نفسها سبب رغبة الذات."[2]
كونها في موضع سبب رغبة الذات، فإنه يسمح للذات بالتضمين: هل حدث شيء ما؟ إنه"بسببه! (بسببها)" هو (هي) السبب! تشعر الذات "بالارتياح" بل وهنالك ضحك. "كلما كثر القديسون - يكثر الضحك. هذا هو مبدأي، أن أجد الطريق خارج الخطاب الرأسمالي"[3].
وأشار لاكان بعد عام من «التلفزيون»، في مقابلة إذاعية، إلى أن هناك طريق مسدود يميز الخطاب الجامعي (الأكاديمي): في هذا الخطاب، يجب الافتراض أن هناك من خلق المعرفة. وهذا الافتراض هو فجوة، بل هاوية، وفي هذه الهاوية تقع الذات التي يخلقها الخطاب الجامعي:
"في الخطاب الجامعي، هذه هي الفتحة التي تقع فيها الذات التي تخلقها عن طريق الحاجة إلى افتراض مؤلف للمعرفة[4]".
نعود إلى رينو:
"العواقب: إذا كان الغربي، إذًا اليهودي.إذا كان اليهودي، إذًا الغربي. (أبدًا لا أحدهما بدون الآخر). تبدو العلاقة متبادلة تمامًا. ولا يهم إذا كان اليهودي صالحاً في موضع سبب الرغبة. إذن هناك تبادلية (أوتجانس) في الأماكن، ولكن ليس في المصطلحات. مما يدل إن صح التعبير على أن أحد المصطلحات محظور (الذات). (حتى لو كتبت <> $ a ، فلا يزال a هو السبب، $ ليست كذلك. وذلك لأنه هو الذي يسبب تقسيم الذات). لماذا اليهودي في موضع المسبب؟ سيجيبون: لإنقاذ الظاهرة إن عبارة "يهودي" في الغرب هي عبارة توحي إلى ترتيب الرغبة (أي أن مقابل هذه الرغبة يُدفع ثمنًا من الحب، والكراهية، والاهتمام، والفضول، والرفض، وما إلى ذلك - سنرى لاحقًا ما يشمله ذلك)."
"إذا كان الغربي، فاليهودي. وإذا كان اليهودي، فالغربي."
يجب أن يصدمنا هذا الأمر. إن المغزى الضمني الذي يقترحه رينو هو المنفر - نعم،منفر، ومثير للاشمئزاز - حتى طلاب WOKE في أفضل الجامعات الأمريكية، والإسرائيليون الذين يرغبون، مرة وإلى الأبد، في رؤية إسرائيل كدولة غربية "كما ينبغي لها أن تكون". ولكن إذا ضغط رينوعلى الزر الصحيح، فإن نفور الطلاب ما هو إلا رعب في وجه المعرفة: «أعزائي الطلاب والأساتذة الأميركيين، انتبهوا لما أقول: إن إسرائيل شرط لإحساسكم بهويتكم.» أما بالنسبة للإسرائيليين، فربما يجدر بنا أن نوصي بتعبير غريب لجان كلود ميلنر في نص[5] كتبه في الآونة الأخيرة عن الحرب.ولنتذكر، قبل أن نتطرق إلى هذا التعبير، أن ميلنر، خلافا لرغبات التغريب (westernization) لدى العديد من المثقفين في إسرائيل، أيد في الواقع فكرة أن إسرائيل يجب أن "تنفصل عن أوروبا". هكذا اختتم ميلنرمقالته الشهيرة "الميول الإجرامية لأوروبا الديمقراطية".[6]
في نصه الجديد، يسلط ميلنر الضوء على سوء الفهم الجوهري حسب اعتقاده. إسرائيل لا تتقبل كونها "غربية" في كيانها، ولذلك تبدو على الدوام وكأنها تتصدى لقبول الاقتراحات والضغوطات من قبل الغرب.
ويقول ميلنر إن المبدأ السائد في الغرب هو أن الحرب هي استثناء، وأن كل حرب يجب أن تنتهي في أسرع وقت ممكن في حال أنها بدأت. ومن ناحية أخرى، فهو يزعم أنه إذا ما تم التوصل إلى السلام في حرب مثل تلك التي اندلعت بين إسرائيل وحماس، فإن ذلك يعني أن الحرب التالية قادمة لا محالة.
ويصرح ميلنر أيضًا بأنه لا يتعاطف مع نتنياهو، ولكن لا بد من الاعتراف أن (وأنا هنا أقتبس):
"من المتوقع من نتنياهو كشخص وكقائد أن يثبت، وهو الذي تلقى تعليمه وعمل في الولايات المتحدة، أنه سيتصرف كرئيس دولة شرقي. وهذا هو السبب في الازدراء الذي يثيره."
هل يجب أن نؤمن بما كتبه ميلنر؟ من المؤكد تمامًا أن ذلك ليس ضروريًا، ومع ذلك هناك نقطة واحدة تستحق أن نشدد عليها. فالناس والبلدان، على الرغم من العولمة، ما زالوا مختلفين بعضهم عن بعض من ناحية علاقتهم باللغة، وفي أساليبهم في التلذذ. دعونا نغير "المبدأ" في نص ميلنر، ونستبدلها بـ "نمط التلذذ"، ولعل هذا يمنحنا فرصة لقراءة الأعراض المحلية بشكل آخر، من المنظور الذي وضع فرويد أسسه في"النكتة وعلاقتها باللاشعور" . في نكتة "يوم الغفران" (عن اليهودي الذي كان جالسًا في القطار بطريقةٍ غير مهذبة، وعندما دخل راكب آخر يصلح اليهودي جلوسه، فلما سأله الراكب الثاني متى سيكون يوم الغفران، يتنهد اليهودي تنهيدة ارتياح، ويعود ويجلس كما كان في البداية). وتؤكد ملاحظة فرويد كيف أن موقف اليهودي الديمقراطي،الذي لا يقبل الفرق بين السادة والعبيد، يجعل التعايش الاجتماعي صعبا للغاية.[7]
* نكتة عاموس بيدرمان عند نشر إنجيل "يهودا" الجديد.في الإنجيل، من المفترض أن يهوذا هو الذي اختاره يسوع بالفعل.
[1] https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a
[2] لاكان، "التلفزيون" (1973)، ترجمة بن تسيون بنموشيه، المكتبة، 1992، ص 23-24.
[3] لاكان، المرجع نفسه، ص 24.
[4]Dans lediscours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produitde devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p.445.
[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024
[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/نوفمبر 2003
[7] فرويد، ز: "النكتة وعلاقتها باللاشعور"، (1905). ريسلينج، 2007، ترجمة رون هكوهين، ص 139-140
