שפה אחרת

‍

נקודת היציאה לעניין הטקסט הנוכחי נמצאת בספר שמות ב', יא-יב: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל". המסורת הפרשנית מבכרת את המעשה הזה כמעשה מוסרי של מי שלא יכול היה עוד לסבול את העוול שנעשה לבני עמו.

בסמינר X, על המועקה, אמר לאקאן שאקט (l’acte) מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור, כלומר כאשר הפער של האיווי נכתב לתוכה [1]. האקט אינו כל פעולה רגילה שהיא, אלא משהו שקורה מתוך פער, כלומר מתוך כוח שאמור לעכב אותה. אקט אמיתי, לפיכך, תמיד כרוך בהתנגשות עם משהו שמעכב אותו, הוא מתקיים כשהעכבה נוכחת, ובכל זאת מתרחש – לא למרות העכבה אלא דווקא דרכה.

האקט הוא פריצה בסדר הסמלי שלא רק שוברת אותו, אלא גם מכוננת וממקמת את הסובייקט מחדש. לא מדובר בפריקה של מתח או בתגובה אימפולסיבית, אלא ביצירה של מציאות חדשה, ברגע של קרע שלא ניתן לחזור ממנו. האקט משנה את המעמד של הסובייקט כך שהוא הופך לדמות שמפסיקה להיות חלק מהסדר הישן, הוא מאבד את ההזדהות הקודמת שלו ולא יודע מה יהיה עליו ולמה הוא יהפוך: הוא עתה סובייקט חדש [2]. לכן, במובן הלאקאניאני, כל אקט אמיתי הוא "התאבדות של הסובייקט" במובן שהסובייקט יכול להיוולד מתוכו באופן אחר. זוהי מהותו של האקט במובנו הבוטה: הסובייקט איננו אותו הסובייקט לפני האקט, ולאחריו [3].

אין אקט אמיתי שאינו מהווה חצייה של קוד מסוים, של חוק, של סדר סמלי, אשר ביחס אליו האקט מתמקם כמפר, כעבריין, דבר המאפשר לאקט עצמו לקבל את ההזדמנות של ארגון מחדש של הקוד שהופר [4]. כשיוליוס קיסר חצה את הרוביקון, המכשול לא נבע מגודלו של הנהר, אלא מכך שהנהר הזה היווה גבול שהצבא הרומי לא היה רשאי לחצות. כלומר, זה היה הגבול שחצייתו היוותה עבירה. הווה אומר, יש אקט, רק אם יש חצייה של סף מסמן [6, 5] ולכך התכוון לאקאן כשאמר שאקט מופיע כאשר לפעולה כלשהי יש מופע של היבור [1]. היה צורך בקיומו של חוק רומי, על מנת שהפעולה של יוליוס קיסר תהווה אקט, והיה צורך בקיומו של חוק מצרי על מנת שהפעולה של משה תהווה אקט. אמנם, כל אקט הוא עברייני, אבל תכונה יסודית של אקט היא גם שניתן לראות במבצעו את האחראי לו – לכן מדובר בפעולה אתית. וזאת בניגוד למעבר לאקט או לביטוי בפעולה שבהם הסובייקט לא נוטל אחריות לאיווי שלו [7].

מעבר לאקט (passage àl'acte) הוא פעולה של בריחה. זה הרגע שבו הסובייקט לא יכול לשאת את מקומו במבנה, והוא נזרק החוצה, בלי יצירה של עמדה חדשה. זוהי נפילה מהזירה של הדיבור, של היחסים או של ההעברה, שמהווה נטישה או בריחה מהבמה או מהסצנה, ולא עיצוב שלהן מחדש [9, 8]. בניגוד לאקט ולמעבר לאקט, ניתן לדבר על ביטוי בפעולה (acting out) כאשר ישנה במה והסובייקט משחק על הבמה תחת המבט של האחר. דהיינו, ביטוי בפעולה הוא ניסיון לומר משהו, מסר מוצפן בתוך השיח, שלא ממוטט את המערך הסמלי אלא קורא לפרשנות. בביטוי בפעולה יש צורך באחר, יש צורך בצופה. במעבר לאקט אין צופה כלל, הבמה נעלמת, ואילו האקט הוא הדבר המפריד את הסובייקט מהאחר [11, 10].

שלוש פעולות מכוננות את המעשה של משה כאקט: הוא הביט סביב לראות שאין איש, הוא הטמין את ההרוג בחול כדי להסוות את מעשיו והוא ברח למדיין. המבט וההטמנה מעידים עליו כי ידע שהוא עובר על חוק קיים, כלומר העכבה הייתה נוכחת ודרכה התרחש האקט, והבריחה אל המדבר מעידה על האחריות הסובייקטיבית שלו. הואיל וכך, המעשה של משה, לא היה ביטוי בפעולה ולא היה מעבר לאקט, ויותר מאשר מוסרי, היה אתי: מעשה של התנערות מן הסדר החברתי ומן החוק של הממלכה המצרית. התנערות מן המסורת שלתוכה גדל משה ומן האב הסימלי שבצילו התחנך. רק אחרי מעשה אלים של יציאה רדיקלית אל החופש הפרטי, הסובייקטיבי שלו, יכול היה משה להוליך עם שלם, ערב רב של עבדים בני עבדים, אל החירות. משה הפך למשה, כלומר הפך למי שהוא, עם המתת המצרי ולא כאשר בחר בו אלוהים מאוחר יותר באופן מפורש, במעמד הסנה הבוער. אלוהים בחר ברוצח נמלט להיות למנהיג העם הנבחר, אבל מעשה הרצח היה מעשה של שינוי סובייקטיבי, לא רק כתגובה מוסרית־רגשית אלא כפריצת גבול מכוננת וקריעה מהסדר הקיים, פעולה סובייקטיבית רדיקלית שבה משה לא עוד היה רק צופה אלא פעל, והיא שייסדה אותו כאדם חופשי, כסובייקט חדש, כלומר כמי שהתייצב בעמדה של סובייקט מעבר לחוק (הסמלי) של מצרים, דבר שבעטיו גם נמלט ממנה. מהבחינה הזו, הייתה למשה "יציאת מצריים" פרטית, תרתי משמע, שקדמה והייתה הכרחית לזו הלאומית והיא שאפשרה לו להיות (ה)נבחר, לא רק על ידי אלוהים, אלא גם לבחור את עצמו בעצמו.

כך ניתן להבין, שרק מי שעובר דרך גבולות החוק, מי שמוכן לשבור את הסדר החוקי, מסוגל גם להוליך את האחרים אל מחוצה לו. מנהיג לא יכול להסתפק בדיבורים, ועל אף שאין בכך הצעה לביצוע רצח או דחיפה למעבר מפורש על חוק המדינה, הרי שבה במידה ברור שיש לעבור על חוק סמלי כלשהו ולערב בכך את הגוף ממש, על מנת לחצות את המרחק שבין פסאודו-מנהיג למנהיג. מנהיג מכונן ככזה, לא מתוך מלל ויחסי ציבור, ואף לא מתוך בחירה בו – תהא זו על ידי אלוהים או על ידי העם – אלא מתוך מעשה שכרוך בסיכון, במעורבות הגוף, ובחציית חוק — לאו דווקא חוק פורמלי, אלא חוק סמלי, זה שמגדיר את הסדר, את מה "שלא עושים". המנהיג הוא זה שהולך עם האיווי שלו עד הסוף, לא בוגד בו [12], גם כשזה כרוך בסיכון, בהפרה, בבדידות, ואולי אפילו באלימות במובן של תלישה אלימה וכואבת מסדר קיים.

הרצח כתחילתה של תנועה סובייקטיבית, שאחריה משה לא חוזר להיות מה שהיה, התחיל תהליך של הבנייה מחדש של משה כסובייקט חדש. כלומר, רגע בו הסובייקט-משה וויתר על מקומו בסדר הקיים כדי לאפשר את הופעתו של סדר חדש: ניתוץ האלילים והמעבר לאמונה באל מופשט כאקט של חירות מתוך חירות. האקט של משה היה, הלכה למעשה, החלטה לא לשוב, להיעלם ממקום ההזדהות הישנה, לזנוח את מעמדו כנסיך מצרי, לנטוש את האלילות, להיות חופשי במובן הרדיקלי ביותר, ובכך להתחיל מהלך שעבר דרך המשפט "אהיה אשר אהיה" [13] ומעמד מתן לוחות הברית בהר סיני והגיע לשיאו בכניסת העם לארצו המובטחת.                                                                                  

מקורות:

1.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book X:Anxiety (1962–1963). Polity Press, 2014. p. 317.

2.   Stevens, A. Embarrassment, Inhibition, and Repetition. In: The Later Lacan. State University of New York press, 2007. p.150, 156.

3.    מילר,ז"א. התייחסויות אל המושג של 'מעבר לאקט' של לאקאן. תרגום מספרדית: סמואל נמירובסקי. ב: https://temurot.com/wp-content/uploads/2024/02/%D7%9E%D7%A2%D7%91%D7%A8-%D7%9C%D7%90%D7%A7%D7%98-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%A8.pdf

4.    שם.

5.    שם.

6.   Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book XV: The Psychoanalytic Act (1967–1968). unpublished translation, in: http://www.lacaninireland.com/web/wp-content/uploads/2010/06/Book-15-The-Psychoanalytical-Act.pdf

7.    אוונס. ד. מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית. הוצאת רסלינג, 2005.  עמ'61-62.

8.   Lacan, J. Book X. p. 115.

9. Stevens, A., p.150, 154-155

10. .מילר,ז׳-א.

11. אוונס. ד. עמ' 67.

12. Lacan, J. The Seminar of Jacques Lacan, Book VII: The Ethics of Psychoanalysis (1959-1960).W.W. Norton & Company, 1992. p. 394.

13. שמות ג', י"ד.

‍

‍

שירה נותנת קיום, כי היא מדברת על ״מה שמכבר-מוגן״

לאקאן טוען [1] שהשירה משאירה הקניית משמעות [2] (signification) ריקה. אבל מה המשמעות הריקה באותה שורה של השיר [3]? זה ששר רמי קליינשטיין על "ארצנו הקטנטונת". הוא קורא לזה "מולדת בלי כותונת", "מולדת יחפה ".

איך להצביע בדרך אחרת על אותו מקום ריק בהקניית משמעות?

מסורת [4] "הרופאים היחפים" בסין נקראה כך בגלל שהם היו במקור איכרים יחפים צנועים. "הרופאים היחפים" עסקו יותר במניעה מאשר בטיפול, וקיבלו שכר, כך נראה, רק אם לא הייתה מחלה באזורם. ה"יחף" מצביע על "אין", על סוג של חור, שבו הקיום יכול למצוא מחסה. מהגיחה הקצרה הזו, נראה שהשורה של השיר מצביעה על מקום מוגן, שבו הקיום אפשרי.

הטון של השיר נוסטלגי. את המוזיקה הלחין רמי קליינשטיין, ואולי הנוסטלגיה שלו מצביעה על הפרדה רומנטית כלשהי. נוסטלגיה מעידה על אובדן. אבל מהו? (מיוונית: נוסטוס= חזרה אלגוס= כאב) אנחנו לא יודעים. אב הקו הזה אולי נתן מקלט לקיומו שלו.

קאנט הכריז [5] ש"קיום אינו פרדיקט, נשוא". לא מדובר על מילים, אלא על חור שמגן. בישראל יש שני מונחים, שניהם מעורפלים, המצביעים על אותו אזור פואטי.

האחד הוא המחדל. המחדל מציין פקיעה, שגיאה, תקלה חמורה. אבל הוא עושה את זה בצורה חיובית. זה "יש". אכן, התרחש מחדל, המלווה אותנו בקיומנו. במחדל, ובזכותו, שמנו לב שאנחנו יחפים וללא חולצה. זה קר, אבל זה צינון שיכול להיות "מגן". ממה הקור הזה יכול להגן עליך? ממתי הקור מגן? למי שיכול להאמין שהגנה היא דבר ה"ניתן על ידי אחר". מי שחש קור מחפש מחסה, והחיפוש שלו הוא מה שמגן. מי שמרגיש קור יודע שהוא בחוץ. הקיום חייב להיות בוודאי חבר של ״להיות בחוץ״.

השיר של רמי קלינשטיין ויורם טהרלב מתייחס ל״מולדת״ האישה. לאישה, עליה אפשר לומר "כל דבר״.

״On la dit femme, on la diffâme ״ "אומרים עליה אישה. מוציאים את דיבת נפשה״ .[6] יש לאישה את כל ה״מחדלים״ האפשריים. אתה יכול למצוא את דיבת נפשה, כי היא נושאת את הליקויים של הקיום.

בלתי ניתן לת(ט)ביעה- המונח השני הוא אקיווק שקיים רק בשפה העברית. בטקסט הקודם התייחסתי לשופט אהרון ברק, שהעיד כשופט, ושפט כעד- בהאג.

זה מקרה של בלתי ניתן לתביעה, זה לא שפיט, ובלתי ניתן לדחייה, כי הוא פעל כ- קיים. אין דין משפטי לקיום. יש, כן, דין עצמי, להרגיש אשם על הקיום, כפי שלאקאן טוען על המלט.[1]

הפנים האחרות של אקיווק הן ה"בלתי ניתן לטביעה". לאקאן כינה זאת כך בכתיבתו "קאנט עם סאד" מכיוון שהיא קשורה לחוסר באחר [2] . המחדל מגן, ובלבד שאפשר לקיים שם אמירה, dire. השירה מקיימת את דבריה במחדל. לפי פרויד, אפשר ללמוד ממשוררים. הוא ידע דבר או שניים על כך.

[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977. לא פורסם עדיין. פורסם בזמנו בחוברת

[2] אני משתמש כאן בתרגום מעניין של סמואל נמירובסקי בספר של לאקאן ״ אני מדבר על הקירות״ , רסלינג, 2019, עמי 45 .

[3]  עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.

[4]https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor

[5]https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf

[6] לאקאן, הסמינר ה-20: ״עוד״ ( 1972-73) , רסלינג, תרגום יורם מירון,  2005 , עמי 106.

[7] Lacan, J: Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293. ) יש תרגום לעברית של השיעורים על המלט על ידי פרלה מיגלין, יורם מירון, ועוד קולגות) .

[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p.  779. “insubmersible flottaison”.

‍

الشعر يمنح الوجود لأنه يتحدث عن "ما كان مُصانًا منذ أمدٍ بعيد"

يدعي لاكان[1]أن الشعر يترك دلالة[2] (signification) فارغة. ولكن ما هي الدلالة الفارغة في بيت الشعر هذا من الأغنية[3]؟ أغنية رامي كلاينشتاين التي غناها عن "بلادنا الصغيرة". فهو يصفها بأنها "أرض وطن بلا رداء"، "أرض وطن حافية القدمين".

كيف نشير إلى ذاك المكان الفارغ في منح الدلالة بطريقة أخرى؟

سُمِي تقليد "الأطباء الحفاة"[4]في الصين بهذا الاسم لأنهم كانوا في الأصل فلاحين متواضعين حفاة. كان"الأطباء الحفاة" يشتغلون في الوقاية أكثر من العلاج، وكانوا يتقاضون أجورهم فقط في حالة انعدام الأمراض في منطقتهم كما يبدو. "حافي القدمين"يشير إلى "لا يوجد"، إلى فجوة ما، حيث يمكن للوجود أن يجد مأوى. من هذه الرحلة القصيرة، يبدو أن بيت الشعر في القصيدة يشير إلى مكان محمي، حيث الوجود ممكنًا.

نغمة الأغنية نغمة حنين. الموسيقى من تأليف رامي كلاينشتاين، وربما يشير حنينه إلى انفصال عاطفي ما. يدل الحنين- النوستالجيا على الفقدان. ولكن ما هو؟ (في اليونانية: nostos = عودة algos = ألم) لا نعرف. ربما يكون مؤسس هذا التوجه قد وفرالمأوى لوجوده ذاته.

أعلن كانط[5]أن "الوجود ليس مُسندًا، خبرًا". لا يتعلق الأمر بالكلمات، بل بالفجوة التي تحمي. هناك مصطلحان في إسرائيل، مبهمان كلاهما، يشيران إلى نفس المنطقة الشعرية.

الأول هو الإخفاق (המחדל). يشير الإخفاق إلى انقضاء، أو خطأ، أو خلل جسيم. لكنه يفعل ذلك بطريقة إيجابية. انه "يوجد". وبالفعل، قد وقع إخفاق وهو يرافقنا في وجودنا. وقت الإخفاق، وبفضله، تنبهنا أننا كنا حفاة وعراة. بردٌ، لكنها قشعريرة يمكن أن تكون "واقية". ما هو الشيء الذي يمكن أن يحميك هذا البرد منه؟ منذ متى البرد يحمي؟ بالنسبة لأولئك الذين يمكنهم أن يعتقدوا أن الحماية هي شيء "يقدمه شخص آخر". من يشعر بالبرد يبحث عن ملجأ، وبحثه هو ما يحميه. من يشعر بالبرد يعرف أنه في الخارج.  لا بد أن يكون الوجود، بكل تأكيد، صديقًا لـ "التواجد في الخارج".

تشير أغنية رامي كلينشتاين ويورام طاهرليف إلى "الوطن" المرأة. للمرأة التي يمكنك أن تقول عنها "أي شيء".

On la dit femme، on la diffâme ""يسمونها امرأة. يشهرون بروحها"[6]. تمتلك المرأة كل "الإخفاقات" الممكنة. بإمكانك أن تجد ما يشهر بروحها، لأنها تحوي عيوب الوجود.

غير قابل للمقاضاة ولا للغرق (בלתי ניתן לת(ט)ביעה) –المصطلح الثاني هو "ثنائي المعنى" وهو موجود في اللغة العبرية وحدها. تطرقت في النص السابق إلى القاضي أهارون باراك الذي شهد كقاضي، وحكم كشاهد – في لاهاي.

انها حالة من ال- لا يمكن المطالبة به، غير قابل للمقاضاة، ولا يمكن رفضه، لانه عَمِل كَ- موجود. ليس هناك حكم قضائي للوجود. يوجد، نعم، حكم ذاتي، أن تشعر بالذنب لأنك موجود، كما قال لاكان عن هاملت[7].

الوجه الآخر لثنائي المعنى هو "غير القابل للغرق"، وقد أطلق عليه لاكان ذلك في كتاباته "كانط مع ساد" لأنه مرتبط بنقص لدى الآخر[8]. الإخفاق يحمي، بشرط أن يكون بالإمكان الالتزام بمقولة dire هناك. يرقى الشعر إلى مستوى كلماته وقت الإخفاق. وفقاً لفرويد، يمكنك أن نتعلم من الشعراء. وقد كان ملمًا بهذا الأمر.

[1] Lacan, seminar Ornicar. 15/3/1977.

[2] استخدمت هنا ترجمة صموئيل نميروفسكي في كتاب لاكان "أنا اتحدث للجدران"، رسلينج، 2019، ص 45 (العبرية).

[3] עוד לא תמו כל פלאייך, לחן: רמי קליינשטיין. מילים: יורם טהרלב.

[4] ^[4] https://en.wikipedia.org/wiki/Barefoot_doctor

[5] https://philosophy.lander.edu/intro/articles/kantexistence-a.pdf

[6] لاكان، السمينار ال 20: "المزيد" (1972-73)، ريسلينح، ترجمة يورام ميرون، 2005، ص 106(العبرية).

[7] Lacan, J:Séminaire VI, “Le désir et son interprétation, “, (1958-59), Paris, Seuil, texte établi par Jacques-Alain Miller, p. 293.

[8] Lacan, Écrits, (1966), Paris, Seuil, p.  779. “insubmersible flottaison”.

‍

‍

לֶיְיטְלִי, אני נתקלת ביותר ויותר מילים באנגלית שמשתרבבות לעברית, הד לשפה אחרת שנשזרת - משובצת - בזו המקומית כאשר המבטא בד״כ נשמר זה של כאן.  זו כמובן לא תופעה חדשה, אבל בולטת יותר, כך נדמה לי. הזליגה הזו לתוך העברית. איך ניתן לחשוב עליה, עם הסובייקטיביות של הימים האלה?

״זה אַנְ-בֶּאלִיבָבֶּל מה שקרה שם״.

״סורי, אני לא יכולה לזכור, יוּ נוֹ, קשה לזכור את מה שקשה״.

״הכל כל כך פְרַגִ׳יל - בימים האלה״

(מהימים האחרונים בקליניקה)

האם זהו ביטוי של קושי לעשות עם ״מה שיש״ המקומי, היום יומי, אל מול הממשי. ביטוי למועקה אל מול כובד המשקל האתי, ההיסטורי, המונח על כתפיה של השפה העברית. והבחירה לשאול מאיזורים אחרים חושפת שבריריות, אולי מבורכת, בהכניסה קצת מדחף החיים.

ועוד משהו קורה לעברית בימים האלה. שבמקומות רבים בעולם, ברכבת התחתית ובבתי הקפה רצוי לא לדבר בה. בעיקר לא בקול.  

״אין שם בלי כאן״, נהגו לומר משחר הקמת המדינה. בשנים האחרונות, ניתן אולי להוסיף לזה גם את:

״אין כאן בלי שם״.  בלי ספק, כשלוקחים בחשבון כה רבים המוציאים דרכונים זרים, פותחים חשבונות בנק זרים, רוכשים דירות בערים זרות.

בנסיוני לחשוב על התופעה הזו, של הדיבור היום יומי בעברית (מכאן) משובץ מילים מ״שם״  - נזכרתי במכתב שכתב פרויד.

פרויד, שכנראה כבר ידע משהו על כובד המשקל המונח על כתפי המקום הזה, מצליח לדעתי לגעת בחדות ובבהירות אופייניים במה שעושה את ה״כאן״ הזה - כל כך קשה לשאת.

מכתב התגובה של פרויד לדר׳ חיים קופלר* / 26.2.1930

דוקטור נכבד,

לא אוכל לעשות את שאתה מבקש ממני. אינני יכול להתגבר על הסלידה שיש לי מלשתף את הציבור הרחב באישיותי, ובנסיבות הקריטיות העכשוויות בוודאי שהשעה אינה יפה לכך.

מי שמבקש להשפיע על ההמונים מן הראוי שישמיע את קולו באופן צלול ומלהיב, ואילו הערכתי המפוכחת את הציונות אינה מאפשרת לי לעשות כן. מובן שיש לי סימפתיה רבה לכל סוג של שאיפה חופשית, ואני גאה באוניברסיטה שלנו בירושלים ובשגשוג יישובינו. אך אינני מאמין שפלשתינה תיהפך אי פעם למדינה יהודית ושהעולם הנוצרי והמוסלמי יהיה אי פעם מוכן להשאיר את המקומות הקדושים בשליטתם של היהודים.

נראה לי הגיוני יותר לכונן מולדת יהודית על קרקע שאין עליה מעמסה היסטורית, אבל אני יודע שבגישה רציונלית מעין זו לא ניתן היה להלהיב את ההמונים ולהשיג את תמיכתם של העשירים.

עליי גם להודות שהפנאטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת כחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים. ובפירוש אינני יכול לגייס כל סימפתיה לאותה קדושה מסולפת שבה לקחו קטע מחומת הורדוס והפכו אותו למקדש לאומי ושבגינה פגעו ברגשותיהם של המקומיים.

ועתה אמור לי אתה, האם עמדה ביקורתית כמו זו שלי הופכת אותי לאדם המתאים להופיע כמעודדו של עם המיטלטל בתקוות שווא?

בכבוד רב,

שלך בנאמנות,

פרויד

___________

* דר׳ חיים קופלר  היה ראש סניף קרן היסוד בוינה שפנה לדמויות בולטות בקהילה היהודית, בינהן לפרויד, בבקשה לתמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל.

* * פרט מעניין הוא שקופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.

‍

‍

أصادف Lately المزيد والمزيد من الكلمات الانجليزية التي تدخل على اللغة العبرية، كصدى للغة أخرى، تنجدل، تتشابك، باللغة المحلية، تُلفظ عادة مع الحفاظ على لهجة المكان. ليست هذه الظاهرة جديدة بالطبع، لكنها بارزة أكثر اليوم، كما يبدو لي. كيف نفكر بهذا التسرّب إلى اللغة العبرية في ظل ذاتية هذه الأيام؟

"الي صار Unbelievable"

"سوري، مش قادرة أتذكر. صعب تتذكري الأشياء الصعبة، You know".

"كلشي fragile هاي الأيام"

(من محادثاتي في الأيام الأخيرة في العيادة)

هل هذا  تعبير عن الصعوبة في استخدام "الموجود" المحلي، اليومي، إبان الواقعي؟ تعبير عن الضيق إبان الثقل الأخلاقي، التاريخي، الملقى على أكتاف اللغة العبرية؟ الاختيار للاستعارة من أماكن أخرى تكشف هشاشة ما، مباركة ربما، بإدخالها للقليل من دافع الحياة.

ثمة شيء آخر يحدث للغة العبرية في هذه الأيام; من المحبّذ عدم التفوّه بها بصوت عالٍ في أماكن مختلفة في العالم; سواء في القطار أو في المقاهي.

"لا هناك بلا هنا"، اعتادوا القول منذ إقامة الدولة. ويمكننا أن نضيف لهذا في السنوات الأخيرة:

"لا هنا بلا هناك". خاصة عندما نأخذ بعين الاعتبار الكثيرين ممن يصدرون جوازات سفر أجنبية، يفتحون حسابات بنك أجنبية، ويشترون الدور في مدن أجنبية.

حاولت أن أفكر بهذه الظاهرة، بالتحدث اليومي بالعبرية (من هنا) المُرصّع بكلمات من "هناك" وتذكرت رسالة كتبها فرويد.

‍

فرويد، الذي أدرك على ما يبدو شيئًا ما عن الثقل الموضوع على كاهل هذا المكان، ينجح برأيي بالتطرق، بدقة ووضوح تميزانه، لما يفعله هذا الـ "هنا" الذي يصعب تحمله. رد فرويد على رسالة د. حايم كوفلر*، 26\2\1930

د. كوفلر العزيز،

لا يمكنني أن أنفّذ ما تطلبه مني. لا يمكنني التغلب على النفور من مشاركة الجمهور العام بشخصيتي، خاصة في الظروف الصعبة التي نعيشها اليوم.

على كل من يريد التأثير على الجماهير أن يُسمِع صوته واضحًا مهيجًا للعواطف، ما لا يسمحه لي تقديري الرصين للصهيونية. أشعر بالتعاطف مع كل رغبة ونضال للحرية بالطبع; أنا فخور بجامعتنا في القدس ويفرحني ازدهار مستوطناتنا. لكني لا أعتقد أن بإمكان فلسطين أن تكون دولة يهودية يومًا، أو أن يكون العالم المسيحي والإسلامي على استعداد لترك الأماكن المقدسة بحيث تكون تحت سيطرة اليهود.

يبدو لي منطقيًا أكثر أن نقيم وطنًا لليهود على أرض لا يثقل كاهلها عبئ تاريخي، لكنني أعلم أن نهجًا عقلانيًا كهذا لن ينجح بتهييج الجماهير وكسب دعم الأثرياء.

يجدر بي كذلك أن أقرّ بأن هذا التعصب الذي لا يمّت لواقع أبناء شعبنا بِصِلة له دور في إثارة تشكيك العرب بنا. لا يمكنني، بهذا، أن أكّن أي تعاطف لتلك القداسة المحرّفة التي أخذوا فيها شظية من سور هيرودس محوّلين إياه إلى معبد وطني جرحوا بحجته مشاعر المحليين.

والآن أخبرني، هل موقف ناقد مثل موقفي يجعل مني شخصًا مناسبًا لدعم وتشجيع شعب لا ينفّك عن التأرجح بآمالٍ زائفةٍ؟

مع فائق الاحترام والاخلاص،

فرويد

___________

* د. حايم كوفلر كان رئيس فرع صندوق كيرن هيسود في فيينا توجه لشخصيات بارزة في الجالية اليهودية، من بينهم فرويد، بطلب لدعم اليهود الذي يعيشون في أرض إسرائيل.

** معلومة مثيرة للاهتمام هي أن كوفلر قرأ رسالة فرويد وفاجأه محتواها، فكتب بقلم رصاص على زاويتها العلوية "عرضها على الغرباء ممنوع!" وبالفعل كانت الرسالة مخبّأة على مدى 60 عامًا.