"אף אדם אינו אי" תגובה למאמרו של ירון גילת במדור מבטים -"ما من إنسان هو جزيرة" الرد على مقال يارون جيلات في نشرة رؤى

‍

1.     המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].

2.     היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.

3.     החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.

4.     קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".

וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?

מקורות:

1.    פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.

2.    רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.

3.    לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.

4.    לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.

5.     בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.

‍

‍

״סליחה מוחמד״ הפטיר איתמר בן גביר באדנות כלפי העיתונאי הפלסטיני מוחמאד מג’אדלה בראיון לחדשות 12. בקשת הסליחה לכאורה מאדם הנושא את השם המזוהה ביותר עם הערביות מיד לאחר ההצהרה לפיה לערבים זכות פחותה מזו של יהודים לנוע בדרכי יהודה ושומרון נטעה אותה בהקשר השולל אותה. מבחינה רטורית, מדובר באירוניה; מבחינה פרוידיאנית — בשלילה המאשרת את התוכן ההפוך לזה של פני השטח הסמנטיים כאמת הלא מודעת של האמירה. ברור כי לא היה בכוונתו של בן גביר לבקש מן העיתונאי הפלסטיני סליחה, פעולת דיבור שמניחה הכרה, מעבר לזכות התנועה שלו, בסובייקטיביות שלו.

בבטאה את ההיפך הגמור ממה שמשתמע מפני השטח הסמנטיים שלה, אמירתו של בן גביר מצטרפת לשורה של תופעות שפה המלוות את ההפיכה המשטרית בישראל, שנודף מהן ניחוח אורווליאני. כזכור, בדיסטופיה של אורוול 1984 מונהג ה newspeak, שפה חדשה שהעיקרון המארגן שלה הוא היפוך סמנטי של מושגים. כך ״אמת היא שקר, מלחמה היא שלום, בערות היא כוח״. ובימינו, שינויים מרחיקי לכת בחקיקה השומטים את הקרקע מתחת לדמוקרטיה כצורת שלטון המחייבת את החוק ומושתתת על זכויות אדם מאוייכים כמהלכים ״דמוקרטיים״ שמטרתם לשים קץ ל״דיקטטורה״ כביכול של בג״צ.

היפוכים סמנטיים נוסח 1984 אינם בבחינת חידוש של ההפיכה המשטרית בישראל. נתניהו עשה בכגון אלו שימוש בעבר, וכמוהו טראמפ. מה ייחודו של ה״סליחה מוחמד״ של בן גביר ? בעוד הדוגמאות מספרו של אורוול וגרסאותיהן בישראל של ימינו מוחלות על שמות עצם, התבטאותו של בן גביר עושה שימוש בממד הפרפורמטיבי של השפה כפי שדיבר עליו פילוסוף הלשון אוסטין: ממד הרושם מילה כפעולה שיש מאחוריה עמדה סובייקטיבית. התבטאותו של בן גביר בראיון בערוץ 12 קיצונית יותר מהשימושים האורווליינים בשפה משום שהיא פעולה תחבירית השוללת את העמדה הסובייקטיבית שביסוד בקשת הסליחה בדיוק כפי שבפן הסמנטי שלה היא שוללת את חופש התנועה של פלסטינים.

אלא שבכך לא מסתיימות הזוועות שמחולל בן גביר בשפה. כמה ימים לאחר הריאיון בערוץ 12, פרסם בחשבון הטוויטר שלו חזרה על בקשת הסליחה המעושה לצד תצלום שלו במהלך הריסת בתי פלסטינים בנגב, הפעם בין מירכאות. המירכאות הן סימן ציטוט. ככזה, השימוש בהן ממקם את הדובר במבנה של reported speech בו קיים יחס היררכי בין מסגרת הציטוט והתוכן המצוטט. במרוצת השנים זכו המירכאות לאופן שימוש נוסף, כסימן המצביע על היפוך תוכן או אירוניה. המירכאות של בן גביר עונות על שני השימושים, אך גם עושות יותר מכך. הבלשן אמיל בנווניסט טען כי בכל פעולה של אמירה מונחים סובייקט ונמען. במקרה זה, יש הצבעה על הנמען מתוקף עצם מבנה של האמירה, אך תוכן האמירה מצביע עליו כמי שאין לו זכות, לא לתנועה, לא לבית. המירכאות באות לסמן לא את מקומו של אחר באמירה אלא את הגלייתו מקהל מי שנתן לבקש את סליחתם, מי שנמצאים עם הדובר בקשר חברתי. בזילות שהן משוות לסובייקטיביות של האחר המירכאות של בן גביר מבקשות לקרוא תגר על עצם מבנה השיח כפי שלאקאן מדבר עליו בסמינר על ההפכי של הפסיכואנליזה; השיח שהסובייקט הוא אחד מרכיביו. מעבר להרס בתיהם של פלסטינים להם משמש ״סליחה מוחמד״ קומנטר, משפט זה הוא אינדקס לניסיון להרס השיח ככזה, על רכיביו הבסיסיים ביותר, אלו הזעירים יותר מן המסמן ושייכים לממד של האות, הממד של האובייקט שהודות לו נע השיח.

"سليخا موخامد"، أطاح إيتمار بن جفير بسيادية بالصحفي الفلسطيني محمد مجادلة في مقابلة معه على القناة الإخبارية 12. إن ما يبدو كاعتذار بن جفير من شخص يحمل اسمًا هو من أكثر الأسماء عروبة، مباشرةً بعد تصريحه بأن العرب لا يستحقون حرية الحركة في شوارع يهودا والسامرة مثل استحقاق اليهود لها، يغرسه في سياق يضحده. هي سخرية، بلاغيًا، أما فرويدًا، فهي نفي يؤكد المضمون المعاكس للسطح الدلالي باعتباره الحقيقة اللاواعية للتعبير. من الواضح أن بن جفير لم يكن يقصد الاعتذار من الصحفي الفلسطيني، وهو فعل كلامي يفترض الاعتراف بذاتيته قبل الاعتراف بحرية تنقله.

.

معبرًا عن النقيض التام لما يوحيه سطحه الدلالي، ينضم اعتذار بن جفير إلى سلسلة ظواهر لغوية ترافق انقلاب النظام في إسرائيل تفوح منها رائحة أورويلية. النظام اللغوي في ديستوبيا أورويل "1984" هو الـ Newspeak، لغة جديدة ترتكز على مبدأ القلب الدلالي للمفاهيم: "الحقيقة كذبة، الحرب هي السلام، الجهل هو قوة". واليوم، أصبحت التغييرات بعيدة المدى في التشريعات التي تكتسح الديمقراطية كشكل من أشكال الحكم الملتزم بالقانون والمرتكز على حقوق الإنسان توصَف بكونها تحركات "ديمقراطية" تهدف إلى وضع حد ل "ديكتاتورية" المحكمة العليا.

ليست الانقلابات الدلالية بأسلوب 1984 بتحديث حصري لانقلاب النظام في إسرائيل. سبق واستخدمها نتنياهو في الماضي، وترامب أيضًا. ما الذي يميز "سليخا موخاماد" إذًا؟ بينما تعكس الدلالات في الأمثلة من كتاب أورويل، ومقابلاتها الإسرائيلية اليوم، الأسماء، يرتكز تعبير بن جفير على البعد الأدائي للغة، كما تحدث عنه الفيلسوف اللساني أوستن: بُعد يعكس الكلمة كفعل يقف خلفه موقف ذاتي. أقوال بن جفير في المقابلة على القناة 12 أكثر تطرفا من التعبيرات الأورويلية لأنه فعل نحوي ينفي الموقف الذاتي الكامن وراء الاعتذار، كما ينفي، في دلاليته، حرية الفلسطينيين بالتنقل.

لكن فظائع بن جفير التي يمارسها باللغة لا تنتهي هنا. بعد أيام قليلة من المقابلة على القناة 12، كرّر بن جفير اعتذاره الزائف لمجادلة على حسابه على تويتر إلى جانب صورة له أثناء هدم منازل الفلسطينيين في النقب، بين علامتي اقتباس هذه المرة. موضعة العبارة بين اقتباسين على هذا النحو يموضع المتحدث في مبنى reported speech حيث هنالك علاقة هرمية بين إطار الاقتباس ومحتواه. اكتسبت علامات الاقتباس بمرور السنوات طريقة أخرى للاستخدام، لعكس المضمون أو السخرية منه. في استعمال بن جفير لها يفي بالغرضين، لكنها تحقق غاية أخرى. يقول اللساني إيميل بينفينيست أن لكل تعبير موضوع (فاعل) ومخاطَب (مفعول به). في هذه الحالة، تكون هناك إشارة للمخاطَب بحكم بنيوية العبارة بينما يشير محتواها إلى تجريده من حقه بالتنقل وحقه بالمسكن. لا يشير الاقتباس إلى مكان الآخر في العبارة، بل لنفيِه من الجمهور الذين اعتذر منه، من هم على علاقة اجتماعية بالمتحدث. تسعى علامات الاقتباس لدى بن جفير، في ازدرائها لذاتية الآخر، لتحدي بنية الخطاب ذاتها كما يتحدث عنها لاكان في سمينار نقيض التحليل النفسي؛ الخطاب الذي تشكل الذات إحدى مكوناته. إلى جانب تدمير بيوت الفلسطينيين الذين تعتَبَر "سليخا موخاماد" تفسيرًا له، فإن هذه الجملة هي مؤشر لمحاولة تدمير الخطاب بحد ذاته، على أبسط مكوناته، الأصغر من الدال المنتمية إلى البعد الحرفي، بُعد الموضوع (object) الذي يتحرك الخطاب بفضله.

‍

‍

לעת כתיבת מילים אלו, ה'מבט' האחרון שהתפרסם היה ב-16 בנובמבר, וכותרתו – "מי שאינו יכול... מוטב שיוותר...". תהיתי לעצמי, לרגע, על הפער הזה של חודש בו לא התפרסמו 'מבטים', לפחות עד רגע זה ב-19 בדצמבר בו התיישבתי לכתוב, וכן על כותרת זו שהדגיש ביכובסקי בדברי לאקאן. מדוע לא התפרסמו? מהי התמעטות הכתיבה הזו?

בעבר, התפרסמו 'מבטים' לעיתים בפער של שבוע, לעיתים כמה ימים. אט אט, העוקבים האדוקים שמים לב, הפרסומים הולכים ומדלדלים בתדירותם, מתרחקים זה מזה, ונראה שמתכנסים אל דממת אל-חוט או לכל הפחות הולכים ומתמעטים.

אפשר להקביל זאת מעט למחאות וירידת המשתתפים, כך גם במאבקים בתצורות אחרות כנגד ההפיכה המשטרית, וגם בכוחות הביטחון רואים את עייפות החומר, השפעות המלחמה, השפעות הפוליטיקה... תשישות הגוף המדיני ניכרת. מחירי המצב הפוליטי מחריפים. גם בקרב תגובות הציבור – ניכרת דעיכה, עייפות, תשישות מסוימת, דכדוך, אולי אפילו דיכאון. האומנם ניתן לרוח הנכאים לרופף ידינו?

ב'מבט' האחרון, כותב ביכובסקי, "הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שז'אק לאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר...". אני מבקש להוסיף אנקדוטה, הכוונה נוספת אולי, מסוף הוראתו של לאקאן, אי שם ב-1980. זה התפרסם תחת הכותרת "Monsieur A."[1], שם כתב לאקאן את הדברים הבאים:

"אני צריך לחדש [innove], אמרתי – אך יש להוסיף: לא לגמרי לבד. אני רואה זאת כך: שכל אחד יביא משהו מעצמו. לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

לאקאן מכוון אל האפקטים הבעייתיים של קבוצות. האם רוח נכאים הוא אפקט כזה? האם האפקטים (affect)מושפעים מרגשות המון? אולי מהחזרתיות.... החזרתיות המתישה והמרדדת של המציאות, על אחת כמה וכמה ככל ומציאות זו מקבלת את הגוון האלים של אנטי-דמוקרטיה, כמו המתרחש כעת – יום אחר יום של מלחמת התשה משילותית כנגד, לטעמי, האזרח. אדייק – כנגד המהות של הדבר הזה שנקרא 'אזרח' ככל ומושג זה קשור ונקשר במונח 'לזרוח', ובהקשרו עם הסימון המקראי של 'בן חורין', בהגדרה "חופשי ופטור משעבוד" לאדון הדיקטטורי.

יש להודות, מתקיים כרגע שיממון פוליטי – זה מתיש. כל מהלכי הממשלה והאופוזיציה, ההצהרות, אפילו החקיקה, הכול תחת מעטה של סתמיות חזרתית בכיוון של שלהוב, של אנטי, של פילוג, לשם... לשם מה? מה התכלית? שיממון. חזרתיות אוטומטית. יובש פוליטי מאין כמותו. מה יש לעשות במדבר בו הנוף ההררי חוזר על עצמו עד אין קץ, השמש הקודחת מעל והכלום הריקני מתמשך שוב ושוב?

לאקאן מציע, יש מה לעשות. "אני צריך לחדש" הוא כותב, "צריך" [il faute] זה ציווי. אך הציווי הזה מתקיים בתנאי (אפשר להציב תנאים לציווי?) – "לאלגמרי לבד " [pas tout seul]. אפשר לקרוא זאת אולי גם כך – כל אחד צריך לחדש, אבל לא לגמרי לבד. האין זו גם הלוגיקה של קרטל, קבוצות העבודה שלאקאן המציא?

"לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

‍

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp.17‐20.

‍

‍

حتى وقت كتابة هذه الكلمات، آخر "رؤية" تم نشرها كانت في 16 نوفمبر، تحت عنوان - "من لا يستطيع... من الأفضل له اذًا أن يستسلم...".تساءلت في نفسي، للحظة، عن هذه الفجوة التي دامت شهرًا لم تُنشر فيها «رؤى»، على الأقل حتى هذه اللحظة من يوم 19 ديسمبر عندما جلست للكتابة، وأيضًا عن هذا العنوان الذي أكد عليه بيخوفسكي في كلمات لاكان. لماذا لم يتم نشر رؤى جديدة؟ ما هو هذا الشح في الكتابة؟

في الماضي، كانت "الرؤى" تُنشر أحيانًا بفاصل أسبوع، وأحيانًا ببضعة أيام. شيئًا فشيئًا، ما يلاحظه المتابعون المخلصون، أن المنشورات أصبحت بوتيرة شحيحة، وبفترات متباعدة، ويبدو أنها تدخل في سباتٍ إلكترونيٍ أو على الأقل تصبح أقل فأقل.

ويمكننا أن نرى مثال ذلك، إلى حد ما، في الاحتجاجات وانخفاض عدد المشاركين فيها، كذلك في النضالات بتشكيلاتها المختلفة ضد انقلاب النظام، وفي قوات الأمن، نرى استنزاف المادة، وآثار الحرب، وآثار السياسة... إرهاق الهيئة السياسية واضح. أثمان الوضع السياسي تتفاقم. حتى في ردود فعل الجمهور - هناك التراجع، التعب، الإرهاق، الاحباط، وربما حتى الاكتئاب. هل صحيح أننا سنسمح لروح المظلومين أن تضعفنا؟

في "الرؤية" الأخيرة، كتب بيخوفسكي، "فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...". أود أن أضيف حكاية، ربما توجيه آخر، من أواخر تعاليم لاكان، في مكان ما في عام 1980. تم نشره تحت عنوان "Monsieur A."[1] حيث كتب لاكان ما يلي:

"يجب عليّ التجديد [innove] - ولكن يجب أن أضيف: ليس بمفردي تمامًا. أرى الأمر بهذه الطريقة: سيجلب كل منا شيئًا من نفسه. اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الامر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر."

يستهدف لاكان التأثيرات الإشكالية للمجموعات. هل روح المظلومين هي تأثير من هذا النوع؟ هل تتأثر المشاعر بعواطف الجماهير؟ ربما من التكرار.... تكرار الواقع المرهق والمقلق، فكم بالحري عندما يتخذ هذا الواقع وجه مناهضة الديمقراطية العنيف، كما يحدث الآن - يوما بعد يوم من حرب الاستنزاف التي تشنها الحكومة ضد، في رأيي، المواطن. على وجه التحديد - ضد جوهرهذا الشيء المسمى "المواطن" بقدر ما يرتبط هذا المفهوم ويتعلق بمصطلح "يشرق" (אזרח-זורח)، وفي سياقه مع التسمية التوراتية "الانسان الحر"، في تعريف "حرًا ومتحررًا من استعباد" السيد الدكتاتوري.

لا شك أن هناك رتابة سياسية في هذه الفترة، وهو أمر مرهق. كل تحركات الحكومة والمعارضة، التصريحات، حتى التشريع، كلها تحت غطاء من العبثية المتكررة تهدف إلى تأجيج مشاعر الشعب، إلى المعاداة، والتفرقة، والانقسام، من أجل... من اجل ماذا؟ ما هوالغرض؟ رتابة. تكرار تلقائي. جفاف سياسي لا مثيل له. ما الذي يمكن فعله في الصحراء حيث يتكرر المشهد الجبلي إلى ما لا نهاية، والشمس الحارقة فوقنا، ويستمر العدم الفارغ مرارًا وتكرارًا؟

يقترح لاكان أن هناك شيئًا يجب القيام به. "يجب عليّ التجديد"، يكتب، "يجب"[il faute] إنه فرض. لكن هذا الفرض يتحقق بشرط (هل من الممكن وضع شروط للفرض؟) -"ليس بمفردي تمامًا" [pas tout seul]. ويمكن أيضًا قراءة الأمر بهذه الطريقة – على كل منا التجديد، ولكن ليس بمفرده تمامًا. أليس هذا منطق الكارتل أيضاً، مجموعات العمل التي ابتكرها لاكان؟

"اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الأمر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر".

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp. 17‐20

‍