מרקו מאואס - ماركو ماواس
January 28, 2024

תפקיד הקיום במבנה קאנט עם סאד, האג עם ברית מילה - وظيفة الوجود في المبنى كانط مع ساد، "هاج" مع الختان

הפונקציה המבנית של הקיום עולה מחדש במה שאנו יודעים מדברי השופט אהרון ברק[1] במשפט ישראל בהאשמת "רצח עם", בהאג, (מקום הולדתו של שפינוזה).

הוא התייחס למקום הולדתו.

"הייתי ילד בן 5 כשבמסגרת מבצע ברברוסה כבש הצבא הגרמני את עיר הולדתי קובנה בליטא", כתב, "בתוך ימים ספורים נלקחו מבתיהם כמעט 30,000 יהודים מקובנה, והוכנסו לגטו. זה היה כאילו נידונו למוות, וחיכינו להרג",המשיך ואמר. "ב-26 באוקטובר 1941 נצטוו כל יהודי הגטו להתאסף בכיכר המרכזית, המכונה 'כיכר הדמוקרטיה'. כ-9,000 יהודים נלקחו מהכיכר באותו יום, והוצאו להורג באש מקלעים".

ברק הסביר בפירוט רב מדוע הוא מתנגד לדרישה להפסקה מיידית של פעולות האיבה ולהגדרת פעולות ישראל בעזה כ"רצח עם", תפיסה המייצגת, לדעתו,"הרס מחושב, והתנהגות אנושית בצורה הכי גרועה שלה".  לדבריו, "זו האשמה הכי חמורה שאפשר, והיא שזורה בחוויה של חַיי האישיים".

"חשבתי הרבה איך השפיעה החוויה הזו עליי כשופט. לדעתי ההשפעה הייתה כפולה: ראשית, אני מודע עמוקות לחשיבות קיומה של מדינת ישראל. אם ישראל הייתה קיימת ב-1939, יתכן שגורל העם היהודי היה שונה. שנית, אני מאמין גדול בכבוד האדם. הנאצים ועוזריהם רצו להפוך אותנו לאפר ואבק. הם רצו לקחת מאיתנו את כבודנו כבני אדם, אבל בזה הם נכשלו".

"ברגעים הקשים ביותר בגטו, שמרנו על האנושיות שלנו. הנאצים הצליחו לרצוח רבים מבני עמנו, אבל הם לא הצליחו לקחת מאיתנו את האנושיות".

המילה של השופט אהרון ברק קיימת, באופן מפתיע, כאמירה ממשית, ״מעבר לחוק״. מעבר למעריציו מקפלן, כמו גם למתנגדיו מהקואליציה הממשלתית. מעבר לימין ושמאל. הוא שופט שהופיע כדי לשפוט... כעד.

תפקיד זה, זה של ״העד כקיום״, אינו ניתן לצמצום לחוק. זה בלתי ניתן לצמצום לכל נורמליות. לכל שיח פוליטי מנרמל.

לאקאן הצליח לאתר את חשיבותה של ברית המילה עבור האנליטיקאים [2], "שיש ביניהם כל כך הרבה יהודים", החתך הזה מפריד בין חתיכת בשר קטנה שהיא הבשר ככזה.

לאקאן הצביע שם, ביחס לברית המילה,  על שמו של בנו השני של ישעיהו - שאר היישוב - כ"השארית שתשוב".

"ישועה באמצעות השאריות", [3] כך כינה ז'אק -אלן מילר טקסט כדי לציין את ״הדרך החוצה״, שגילה זיגמונד פרויד על ידי פתיחת שיח שונה מהבלתי אפשריים האחרים.

השופט אהרון ברק העיד כשופט ושפט כעד. הוא גילם שריד ש"חוזר ממקום אחר".

אין פוליטיקה או אוניברסלי אפשרי לקיום.

 

זה נכתב כתוצאה של שיח עם פרלה מיגלין, ביום שבת 27 ינואר 2024. היא הקיום שלידי


[1] https://www.jpost.com/israel-news/article-783929b

[2]  לאקאן, ז., סמינר 10 , ״ המועקה.״ בשיעור של ה-8 מאי 1963. ההתייחסות לברית מילה מופיע בכמה שיעורי נוספים.

[3] «Le salut par les déchets». In: Mental: Clinique et pragmatique de la désinsertion en psychanalyse, n.24. Clamecy, avril 2010.

تتجلى الوظيفة البنيوية للوجود من جديد فيما نعلمه من أقوال القاضي أهارون باراك في محاكمة إسرائيل بتهمة «الإبادة الجماعية» في هاج –لاهاي (مسقط رأس سبينوزا).

وقد أشار إلى مسقط رأسه.

كتب: "كنت صبيًا في الخامسة من عمري عندما احتل الجيش الألماني، كجزء من عملية بارباروسا، مسقط رأسي كاوناس في ليتوانيا. وفي غضون أيام قليلة، تم أخذ ما يقرب من 30 ألف يهودي من منازلهم في هذه المدينة وإدخالهم إلى "الجيتو". كان الأمر كما لو أنه حكم عليهم بالإعدام، وكنا ننتظر أن نُقتل". "في 26 أكتوبر 1941، أُمر جميع يهود في "الجيتو" بالتجمع في الساحة المركزية التي كان يطلق عليها اسم "ساحة الديمقراطية". وتم أخذ حوالي 9000 يهودي من الساحة في ذلك اليوم وإعدامهم بنيران المدافع الرشاشة".

وقدم باراك شرحًا مفصلاً لأسباب معارضته لمطلب الوقف الفوري للعمليات القتالية ولتعريف أعمال إسرائيل في غزة بأنها "إبادة جماعية"، وهوالمفهوم الذي يمثل، في رأيه، "دماراً مدروساً، وسلوكاً بشرياً في أسوأ صوره".. وبحسب قوله فإن "هذا أخطر اتهام، وهو مرتبط ارتباطاً وثيقاً بتجربة حياتي الشخصية".

"لقد فكرت كثيرًا في كيفية تأثير هذه التجربة علي كقاضٍ. أعتقد أن التأثير كان ذا شقين: أولاً، أنا أدرك تمامًا أهمية وجود دولة إسرائيل. لو كانت إسرائيل موجودة في عام 1939، من المحتمل أن مصير الشعب اليهودي كان مختلفاً". ثانيا، أنا من أشد أنصار كرامة الإنسان. أراد النازيون وأعوانهم تحويلنا إلى رماد وغبار. لقد أرادوا أن يسلبونا كرامتنا كبشر، لكنهم فشلوا ".

"خلال أحلك الأوقات في ال"جيتو"،حافظنا على إنسانيتنا. لقد نجح النازيون في قتل العديد من أبناء شعبنا، لكنهم فشلوا في انتزاع إنسانيتنا".

كلمة القاضي اهرون باراك قائمة، وبشكلٍ يدعو إلى الدهشة، كتصريح واقعي، "ما عبرالقانون". ما عبر معجبيه من كابلان، كما خصومه من الائتلاف الحكومي. ما عبر اليمينواليسار. إنه قاضٍ حضر ليحكم... كشاهد.

ولا يمكن اختزال هذا الدور، أي دور "الشاهد كوجود"، لقانون. إنه غير قابل للاختزال لأي حالة طبيعية. لأي خطاب سياسي تطبيعي.

تمكن لاكان من تحديد أهمية الختان بالنسبة للمحللين[1] "الذين من بينهم الكثير من اليهود"، فهذاالقطع يفصل قطعة صغيرة من اللحم وهي اللحم في حد ذاته.

وأشار لاكان هناك، فيما يتعلق بالختان، إلى اسم ابن إشعياء الثاني – بقية المستوطنة (شآر ييشوف) – على أنه "البقية التي ستعود" (شإريت هييشوف).

"الخلاص من خلال البقايا"[2]،هذا الاسم الذي أطلقه جاك-آلان ميلر على نصٍ من أجل الإشارة إلى "الطريق للخروج"،الذي اكتشفه سيغموند فرويد عن طريق فتح خطاب مختلف عن الخطابات المستحيلة الأخرى.

لقد شهد القاضي أهرون باراك كقاض وحكم كشاهد. لقد أدى دور الباقي ال"عائد من مكان آخر".

لا توجد سياسة أو عالمية ممكنة للوجود.

 

تمت كتابة هذا النص على أثر محادثة مع بيرلا ميجلين، يوم السبت 27 يناير 2024. إنها الوجود الذي بقربي.


[1] لاكان، ز.، السمنار العاشر، "الكرب" في درس 8مايو 1963. وتظهر الإشارة إلى الختان في عدة دروس أخرى.

[2] "تحية للنفايات". في: منتال: عيادة وبراغماتية للدكتوراه في التحليل النفسي، العدد 24. كلاميسي، أبريل 2010.

 

מבט נוסף

אילן רוב - إيلان روب

את כולם עכ-שווא - جميعهم الآن*

לפני השבעה באוקטובר קמה צעקה, שהלכה והתגברה כלפי נתניהו שמפקיר את הדמוקרטיה. שבת אחרי שבת במשך שבועות רבים יצאו מתנגדי הרפורמה המשפטית, שכבר הפכה בינתיים להפיכה המשטרית, להפגנות עוצמתיות. כיום נשמע זעזוע על כך שלא דחוף לנתניהו לשחרר את החטופים ונשמעות קריאות להפיל את הממשלה, אבל אזרחים לא מצליחים להתעורר ולצאת בהמוניהם להפגנות עם אותה נחישות. נתניהו איבד את קסמיו הפוליטיים ואת אמינותו, כך שהתשובה לשאלה מדוע הוא עדיין ראש הממשלה שלנו, אינה  נעוצה באיש ובאופיו, באיש ובמעשיו. בואו נפנה עם השאלה, כל אחד אל עצמו.

המתנגדים לממשלה והתומכים בעסקה להשבת החטופים-רבים מהם הצביעו במשך השנים עבור מפלגות שתמכו בהסדר שלום עם הפלשתינאים, אבל בה בעת חיו את חייהם בנוחות לצד הכיבוש הישראלי וללא מעורבות אקטיבית נגדו. האם באמת התנגדו לכיבוש? לא ממש. אחרת קשה להסביר את עמדתם הפסיבית לצד סבלם של פלשתינאים תחת כיבוש.

מאז רצח רבין לא קם משום צד של המפה הפוליטית בישראל מנהיג שיהיה יריב חזק לנתניהו. רצח רבין הטראומטי לא הצמיח מנהיגות דמוקרטית אמיצה, שתביא להסכמי שלום. נהפוך הוא: הפנטזיה הרצחנית של הימין הקיצוני הפכה למעשה רצח. הדיבר "לא תרצח" קרס, האב של העם קרס, ואמרנו בצער וביגון: "לא יכול להיות שזה קרה", אבל מול החוק האוסר על רצח , יש אחר שנתן רשות לרצח לקרות. זה החליש את העם שאיבד את מנהיגו, שחתר לשלום ומת, וחיזק את המנהיג, נתניהו, ואת העמדה המפרשת תהליך שלום כמסוכן לעם ולמנהיגה.

בשנים האחרונות, אחרי כמה מערכות בחירות, שבהן התוצאות הראו שהעם מתקשה להכריע מי יהיה מנהיגו, קרה בבחירות האחרונות דבר מענין: מפלגת מרץ נעלמה מהמפה הפוליטית ומפלגת העבודה הצטמקה. כאשר מצביעי מרץ והעבודה החלו להתפצל בשל אמונתם שפחתה במפלגות אלה ולהצביע למפלגות אחרות או לא להצביע, הכוח של השמאל והמרכז במפה הפוליטית נחלש. בדיעבד אפשר לומר, שנוטשי מרץ ונוטשי העבודה בחרו בנתניהו, ולא רק בו, אלא גם בהרכב הנוכחי של ממשלה פשיסטית, בביטול עילת הסבירות ובהיחלשות המערכות, שהיו אמורות למנוע את הטבח ואת המלחמה. אפשר לומר, שתוצאות הבחירות האחרונות מלמדות על מעבר לאקט של הסובייקט ישראל.

בספרה, "האקטואליה של השנאה"(1) אנאל ליבוביץ'-קנהן מתארת את התחזקות הימין הקיצוני בצרפת לא רק על ידי בוחרי הימין הקיצוני, אלא גם על ידי אלה הנמנעים מהצבעה ואלה המצביעים נגד המפלגות הפוליטיות היריבות לו בשל היותם מאוכזבים ממפלגות אלה. על הנמנעים ועל המצביעים נגד המפלגות המתנגדות לימין הקיצוני אומרת, שהם מגלמים שנאה רכה לדמוקרטיה. אך אפשר גם לומר על שנאה זו, ש-בהיותה לטנטית, היא רכה למראית עין, אך קשה ביסודה. על אזרחים בצרפת המעידים על עצמם שהם תומכים במהגרים, ובשל ייאושם ממפלגות השלטון לא נאבקים בימין הקיצוני הדוחה מהגרים, היא אומרת שעמדתם הפסיבית עלולה להביא למדיניות של חקיקה אכזרית כלפי מהגרים. אך ניתן גם לומר, שאותם מצביעים, מבטאים בהצבעתם עמדה גזענית כלפי מהגרים -עמדה שהם אינם בקשר איתה.

קנהן למעשה קושרת בין הפשיזם לימין הקיצוני, ומכאן היא גוזרת את פירושיה, אבל  הפשיזם נמצא גם בדמוקרטיה, משום שהדמוקרטיה השתנתה. אותה דמוקרטיה המאפשרת את שמירת עקרון ריבוי הדעות והעימות ביניהן, היא גם הדמוקרטיה שלא עוצרת את דחף ההתפצלות לעוד ועוד קבוצות, שכל אחת מהן מאופיינת בהתענגות ייחודית לה, וביניהן יש גילויי גזענות ושנאה. המפגינים שיצאו לרחובות לפני שבעה באוקטובר פחדו שממשלת הימין תכונן דיקטטורה במקום דמוקרטיה. זאת בזמן, שלא היו ערים לזה שבתוך עצמם הדמוקרטיה התערערה, שכן רבים מהם באופן הצבעתם או אי הצבעתם בבחירות הזמינו את התחזקות הפשיזם.

אם נחזור לשאלה שאיתה פתחתי, קשיי ההתעוררות של ההמון בימים אלה מעידים על כך, שגם אלה הדורשים להשיב את השבויים עכשיו או להפיל את הממשלה עכשיו הם אמביוולנטיים, ואינם בקשר עם שנאתם לדמוקרטיה ועם אהבת המלחמה, הרוויה בשנאה ובדחף מוות. האמונה בממשלה ובניצחון במלחמה גוברת כרגע בישראל על האמונה שיש להפסיק את המלחמה, להשיב את החטופים ולהפיל את הממשלה.

ביבליוגרפיה

1. "האקטואליה של השינאה" אנאל ליבוביץ'- קנהן, תרגום: שולה הרן, הוצאת רסלינג, 2023

 

*ملاحظة: (تسمح اللغة العبرية بالقيام بالتلاعب في صورة كتابة كلمه "الآن" "עכשווא" بدلاً من "עכשיו" بحيث يكون المقطع الثاني منها "שווא" بمعنى "عبثًا")

قبل السابع من تشرين الأول، انطلقت صيحة، وأخذت بالتزايد ضد نتنياهو الذي كان يفرّط في الديمقراطية. سبت تلو الأخرى، ولعدة أسابيع، قام معارضو الإصلاح القانوني، الذي تحول في هذه الأثناء إلى انقلاب نظامي، بمظاهرات قوية. واليوم، يبدو أن الكل مصدوم بما يبدو وكأنه ليس عاجلا لنتنياهو أن يطلق سراح المختطفين وتتعالى الأصوات التي تنادي بإسقاط الحكومة، لكن المواطنين غير قادرين على النهوض والخروج بجموعهم الغفيرة للمشاركة في المظاهرات بالحماس ذاته. لقد فقد نتنياهو سحره السياسي وكذلك مصداقيته، وبالتالي فإن الجواب على سؤال لماذا لا يزال رئيس وزرائنا لا يكمن في الشخص وطبيعته، في الشخص وأفعاله. دعونا نحول السؤال، كلٌّ منا، لنفسه.

أولئك الذين يعارضون الحكومة ويؤيدون صفقة استعادة المختطفين – صوت العديد منهم، ولسنين، للأحزاب التي تدعم التسوية السلمية مع الفلسطينيين، ولكنهم في الوقت نفسه عاشوا حياتهم مرتاحين بجوارالاحتلال الإسرائيلي وبدون تدخل فعّال ضده. فهل كانوا يقاومون الاحتلال فعلاً؟ ليس تمامًا. وإلّا فمن الصعب تفسير موقفهم الخامل تجاه معاناة الفلسطينيين القابعين تحت الاحتلال.

منذ مقتل رابين لم يبرز، من أي جانب من جوانب الخريطة السياسية في إسرائيل، زعيم يمكنه أن يكون ندًّا قويا لنتنياهو. إن اغتيال رابين الصادم لم يسفر عن قيادة ديمقراطية شجاعة قادرة على أبرام اتفاقيات سلام. بل على العكس من ذلك: تحول الهوام القاتل من قِبَل اليمين المتطرف إلى جريمة قتل. انهارت الوصية التوراتية "لا تقتل"، وانهار ألاب، وقلنا بحزن وأسى: "لا يمكن أن يكون هذا قد حدث"، ولكن بإزاء القانون الذي يحرّم القتل، هناك آخر قد سمح بحدوثه. أضعف هذا الوضع الشعب الذي فقد زعيمه الذي ناضل ومات من أجل السلام، وعزز الزعيم نتنياهو والموقف الذي يفسر عملية السلام على أنها خطر على الأمة وعلى زعيمها.

في السنوات الأخيرة، وبعد عدة حملات انتخابية أظهرت نتائجها أن الناس يجدون صعوبة في الحسم حول من سيكون قائدهم، حدث، في الانتخابات الأخيرة، أمر مثيرللاهتمام: اختفى حزب ميرتس من الخريطة السياسية وتقلص حزب العمل. وعندما بدأ ناخبو ميرتس وحزب العمل بالانقسام بسبب تراجع ثقتهم في هذه الأحزاب والتصويت لأحزاب أخرى أو عدم التصويت بالمرة، ضعفت قوة اليسار والوسط على الخريطة السياسية. وإذا أعدنا النظر يمكننا القول إن الذين نبذوا ميرتس وحزب العمل قد اختاروا نتنياهو، وليس هو فقط، بل أيضا التركيبة الحالية لحكومة فاشية، وإلغاء حجة المعقولية وإضعاف الأنظمة التي كان من المفترض أن تمنع المذبحة والحرب. ويمكن القول إن نتائج الانتخابات الأخيرة تظهر انتقالاً إلى الفعل من قِبَل الذات إسرائيل.

تصف آنال ليبوفيتش- كاناهان (1) في كتابها "آنيّة الكراهية " تصاعد قوة اليمين المتطرف في فرنسا ليس فقط من قبل ناخبي اليمين المتطرف، ولكن أيضًا من قبل أولئك الذين يمتنعون عن التصويت وأولئك الذين يصوتون ضد الأحزاب السياسية المنافسة له بسبب خيبة أملهم من هذه الأحزاب. وعن الممتنعين عن التصويت وعن الذين يصوتون ضد الأحزاب المعارضة لليمين المتطرف تقول إنهم يجسدون كراهية ناعمة للديمقراطية. ولكن يمكن القول عن هذه الكراهية أيضًا، كونها كامنة، أنها ناعمة ظاهريًا، ولكنها قاسية في الأساس. وعن المواطنين في فرنسا الذين يعلنون أنهم مؤيدون للمهاجرين، وبسبب يأسهم من الأحزاب الحاكمة، لا يحاربون اليمين المتطرف الرافض للمهاجرين، تقول إن موقفهم الخامل قد يؤدي إلى سياسة التشريعات القاسية تجاه المهاجرين. ولكن يمكن القول أيضًا أن أولئك المصوتين ذاتهم يعبرون بتصويتهم عن موقف عنصري تجاه المهاجرين، وهو موقف هم ليسوا على تواصل به.

عمليًا فإن كانهان تربط الفاشية باليمين المتطرف، ومن هنا تستمد تفسيراتها، لكن الفاشية موجودة في الديمقراطية أيضًا، وذلك لأن الديمقراطية قد تغيرت. إن الديمقراطية التي تسمح بالحفاظ على مبدأ التعددية والمواجهة فيما بينها، هي ذاتها الديمقراطية التي لا تمنع الدافع في الانقسام إلى مجموعات أكثر فأكثر، وكل واحدة منها تتميز بتلذذها الفريد الخاص بها، ومن بينها مظاهر العنصرية والكراهية.كان المتظاهرون الذين خرجوا إلى الشوارع قبل 7 أكتوبر يخشون أن تقوم الحكومة اليمينية بتأسيس دكتاتورية بدلاً من الديمقراطية. في الوقت الذي لم يكونوا فيه مدركين أن الديمقراطية في داخلهم كانت تتعرض للتقويض، لأن الكثير منهم، من خلال طريقة تصويتهم أو عدم تصويتهم في الانتخابات، قد تسببوا في تعزيز الفاشية.

وإذا عدنا إلى السؤال الذي افتتحت به المقالة، فإن صعوبات إيقاظ الجماهير هذه الأيام تشير إلى أنه حتى أولئك الذين يطالبون باستعادة الأسرى الآن أو إسقاط الحكومة الآن لديهم مشاعر متناقضة، وليسوا على تواصل مع كراهيتهم للديمقراطية وحبهم للحرب المشبعة بالكراهية والرغبة في الموت. إن الإيمان بالحكومة وبالانتصار في الحرب يغلب حالياً، في إسرائيل، على الإيمان بوجوب وقف الحرب واستعادة المختطفين وإسقاط الحكومة.

قائمة المراجع

1. " آنية الكراهية"،أنال ليبوفيتش-كاناهان، ترجمة: شولا هاران، دار نشر ريسلينغ، 2023.

 

לקריאה
עמרי אופק לוזון - عمري أوفك لوزون

היזון חוזר - استجابة رجعية (feedback)

בעת הזו, מהדהדת כותרתו של סמינר 19, "...או גרוע מכך" […Ou pire], סמינר בו לאקאן עוסק גם בפונקציה של אחד ואפס. יש משהו מן החזרור [iteration] בנקודה האניגמטית בה האפס ממוקם ביחס ל-1: האפס מסמן חסר, הפרדה, נקודה מבדלת בין אחד לאחד.

...

העת האחרונה שזורה במילים שחורות על רקע לבן. כל יום, מודעות אבל. השמות מתערבבים, בליל שמעורר בי סחרחורת. משום מה, יש הזועקים 'עוד'. יש בממשלה הקוראים לניצחון, בכל מחיר...זאת אומרת, לא משנה מהו המספר. היעד [חמאס], המחיר [X]... שיצטבר לו הסכום, עוד ועוד [N]. משוואה פשוטה:

                                                                                             X + 1N = 1

יצטבר אל המחיר עוד אחד, ועוד אחד, עוד אין [N], ועוד אין [N], כמה שצריך... את מקומו של האפס תופס סימן חיבור של חללים, חטופים, מספרים, סטטיסטיקות... עוד יום, עוד מודעה, עוד זוועה, אבל יעד אחד! ובל נשכח... אחדות... יעד אחד(ות)... יהא המחיר.

באמת? יעד אחד? לא היינו במרדף זה בעבר?... לתפוס את כל החמאסניקים... כל הטרוריסטים... כל הנאצים... משהו אצלנו חוזר באופן אטום, עיקש, ללא מובן.

... או

את מי אנחנו מנסים לנצח, עכשיו כשכבר הפסדנו? אין ניצחון בנוראי הזה.

הסטטיסטיקה סופגת הכול: מספר ההרוגים, הצטברות המודעות, יום אחר יום. בין אחד לאחד, סימן חיבור עם פרשנות מיליטנטית. אין אלטרנטיבה – יחד ננצח, אחד(ות), אחים אנחנו, אין שמאל ואין ימין, ישראל השלמה... שוב אנו מתעלמים מהסדקים, החרכים, האפס בין אחד ואחד. והסימפטומים שלנו... כמה הם מפריעים... כאילו היו לנו לרועץ.

... או גרוע

זו אפילו לא שאלה של האם מלחמה זו הכרחית. ונניח שכן... איננו מזהים בכך משהו ממלחמות עבר? עשו לנו, קמו להשמידנו, איראן, חמאס, חיזבאללה, אש"ף, נאצים, שואה... אולי זה נותן ייחוס לדברים, קונטקסט לזוועה. רק להכניס בכך עוד ארגון אידיאליסטי... עוד ארגון טרור... עוד זוועה... עוד מסמן?... שורה ארוכה... אחד ועוד אחד ועוד אחד... זה מסדר, יש תכלית ליעד האחד(ות)!

גם אם משהו בהקשר נותן מעט נחת, זה אינו מעלים את החוזר על עצמו שוב ושוב, באותו אופן אטום, עמום, טבול בכאב: יש טראומה בתרבות. יש פצע פעור. יעד לא יפתור את הכאב הזה. מה אנו כחברה עושים עם הפצע הזה?? איננו רוצים לדעת על כך דבר... בכל מחיר.

... או גרוע מכך

לפני המלחמה: קריאות לאחדות על רקע השסע הפוליטי. "אחים אנחנו."

במהלך המלחמה: קריאות לאחדות על רקע המלחמה... "יחד ננצח!"

אחרי המלחמה: ...? עם אחוות האחים מסיים לאקאן את סמינר 19[1], ומוסיף– גזענות.

בשם המלחמה נוח לזהות רק את הגזענות המופנית כלפינו: ישראל, המגן של העולם מפני האיסלם...? כל עזה היא חמאס? כל העזתים מנסים להשמידנו? הכרזות מציפות את האינטרנט, ואנו קוראים: לנקות את העולם מהחמאס! ניסינו לנקות את העולם מהנאצים... הצלחנו? ניצחנו? ננצח?

החזרור... שוב ושוב... אך ההדים הולכים ומתעצמים: האין זה כל פעם קצת יותר גרוע מהפעם הקודמת?...אפשר שחזרור יחולל אפקט של התעצמות. היזון חוזר, פידבק: פלט מסוים, דגימה אחת החוזרת על עצמה (וקשורה באירועים מהעבר) ומשפיעה על הופעות שונות (או התמשכותו) של אירוע זהה, או אותו אירוע עצמו. זה צליל חסר-משמעות, כואב באוזניים, בראש, מרוב שהוא הולך ומתעצם... ומתגבר... מה שחוזר וחוזר וחוזר על עצמו בדיוק, גם מתעצם ומתעצם. ולסתום את האוזניים... זה ממש לא יעזור...


[1] הפסקאות האחרונות של השיעור האחרון בסמינר.

تتردد في وقتنا هذا أصداء عنوان السمينار رقم 19، "... أو أسوأ من ذلك"[...Ou Pire]، وهي ندوة يتناول فيها لاكان في ضمن ما يتناوله وظيفة الواحد والصفر. هناك شيء من التكرارية في النقطة الغامضة من حيث موضع الصفر بالنسبة إلى 1: يشير الصفر إلى النقص، والانفصال،إنها نقطة فارقة تفصل الواحد عن الآخر.

...

الأيام الأخيرة متشابكة مع كلمات سوداء على خلفية بيضاء. إعلانات نعي في كل يوم. تختلط الأسماء، خليط يصيبني بالدوار. لسبب ما، هناك من يصرخ "المزيد". البعض في الحكومة يدعو إلى النصر بأي الثمن.. أي مهما كان العدد. الهدف [حماس]، الثمن [X]...فليتراكم المبلغ، المزيد من [N]. معادلة بسيطة:

                                                                                       X + 1N = 1

سيضاف إلى الثمن واحد آخر، نَقَصَ آخر [N]، ونَقَصَ آخر[N] بقدر ما يتطلبه الأمر... مكان الصفر تحتله إشارة جمع الشهداء، المختطفين، الأرقام، الإحصائيات... يوم إضافي، إعلان إضافي، رعب إضافي، لكن هدف واحد! ودعونا لاننسى... الوحدة... بغية و(ا)حدة... مهما كان الثمن.

صدقًا؟ هدف واحد؟ ألم نقم بهذه المطاردة من قبل؟ ... القبض على كل أفراد حماس... كل الإرهابيين... كل النازيين... شيء ما لدينا يتكرر بطريقة مبهمة، عنيدة،غير مفهومة.

... او

من هذا الذي نحاول أن نهزمه، الآن بعدما هُزِمنا؟ ما من نصرٍ في هذا الواقع الفظيع.

تستوعب الإحصائيات كل شيء: عدد الوفيات، وتراكم الإعلانات، يومًا بعد يوم.بين واحد وواحد إشارة جمع بتأويل نضالي. ليس هناك حل بديل - معًا سننتصر، و(ا)حدة، نحن إخوة، لا يوجد يسار ولا يمين، إسرائيل الكاملة... مرة أخرى نتجاهل الصدوع، والشقوق، والصفر بين واحد وواحد. وعوارضنا...كم هي مزعجة...وكأننا قعقعة.

... او أسوأ

إنها ليست حتى مسألة ما إذا كانت هذه الحرب ضرورية. ولنقل إنها كذلك.. ألا نتبيّن في ذلك شيئا من الحروب الماضية؟ لقد فعلوا بنا، هبّوا لتدميرنا، إيران، حماس، حزبالله، منظمة التحرير الفلسطينية، النازيين، المحرقة... ربما يعطي هذا مرجعًا للأشياء، وسياقًا للفظاعة. فقط كي ندخل بهذه الطريقة منظمة مثالية أخرى... منظمة إرهابية أخرى... كارثة أخرى.. دال آخر؟ ... قائمة طويلة... واحد وواحد آخر وآخر...إنه استعراض عسكري، هناك غاية من وراء البغية الو(ا)حدة!

حتى لو كان في السياق شيء ما يمنح القليل من الراحة، فإنه لا يخفي ما يعود على نفسه مرارًا وتكرارًا، بنفس الطريقة الغامضة والمبهمة والمشبعة بالألم: هناك صدمة في الحضارة. هناك جرح مفتوح. الهدف لن يشفي هذا الألم. ماذا نفعل، نحن كمجتمع، بهذا الجرح؟؟ لا نريد أن نعرف أي شيء عنه... مهما كلف الأمر.

... بل أسوأ من ذلك

قبل الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الانقسام السياسي."نحن إخوة".

أثناء الحرب: نداءات تدعو إلى الوحدة على خلفية الحرب.."معًا سننتصر!"

بعد الحرب: ...؟ مع اخوية الإخوة، ينهي لاكان السمينار رقم 19، ويضيف- العنصرية.

باسم الحرب، يناسبنا الاعتراف فقط بالعنصرية الموجهة نحونا: إسرائيل، حامية العالم من الإسلام...؟ هل غزة كلها حماس؟ هل كل سكان غزة يحاولون إبادتنا؟ المنشورات تغمر الإنترنت، ونحن ننادي: طهروا العالم من حماس! حاولنا تطهير العالم منالنازيين.. فهل نجحنا؟ هل انتصرنا؟ هل سننتصر؟

التكرارية... مراراً وتكراراً... لكن الأصداء تزداد قوة: أليس الأمر في كل مرة أسوأ قليلاً من المرة السابقة؟ ... من الممكن أن تخلق التكرارية حالة من الاستشراء (التصعيد). استجابة رجعية، فيدباك: مردود معين، عينة واحدة تتكرر (مرتبطة بأحداث سابقة) وتؤثر على ظهور متجدد (أو استمرارية) لحدث مماثل، أو للحدث ذاته. إنه صوت بلا معنى، يوجع الأذنين، والرأس، لشدة ما يعلو ويعلو... ويعلو... أمريتكرر ويتكرر ويتكرر بنفس الطريقة، يشتد ويشتد أيضًا. وإن تسد أذنيك... لن يجديك نفعًا...


לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא - שיח על קיומה של ישראל...

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

 

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

 

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form