קונספציה, קונספירציה ושאלת האחריות - النظريّة، المؤامَرة وسؤال المسؤوليّة

‍

Ψαμμίτες

האם יהיה "היום שאחרי"? יתכן… זה ייכתב, כן, עם ארכימדס. זו שאלה ארכימדית.

כשהחלה המלחמה, פחות או יותר, כתבתי שאחת הדרכים להביס את חמאס, בדיונית אך מציאותית, היא להעלות את ההימור באלף של גלעד שליט. תעלה אותו ל: אינסוף.

אם, עם שליט שהיה חטוף, הימרנו על אלף, עכשיו, עם 251 חטופים, בואו נהמר: אינסוף.

(עם פסקל, זה היה.)

כעת, הדברים השתנו.

לא ידוע בדיוק כמה חטופים מחזיק חמאס. אולי תשעים ושלושה, לא כולם בחיים.

יש ערימה.

עכשיו אנחנו צריכים למצוא דרך להמר על הערימה.

בהסכם חדש זה משוחררים חטופים בקבוצות קטנות בתמורה למאות רוצחים ומחבלים.

איך זה יגמר? האם בן גביר וסמוטריץ' צודקים?

הם מוחים נגד ההסכם הזה, בטענה שבכך יהיו בעתיד יותר חטופים, שנלכדו על ידי אותם אסירים שישראל משחררת כעת בהסכם החילופין.

"תקופת החילופין" רק התחילה, כלומר "תקופת הספירה".

"יש כאן ערימה של כמה. עד כמה את, ישראל, מוכנה לתת בתמורה?"

רק צריך לשלוף את היד ולקחת כמה, קומץ של בני אדם. משא ומתן. כך ותן.

כן, אתם צודקים—במידה שעדיין אין נוסחה לערימה.

יש צורך כעת בנוסחה הזו: זו שמנסחת את הערימה, הקומץ.

בורחס תפס פעם קומץ של חול בידו במדבר במצרים ואמר: "עכשיו אני משנה את המדבר".

נכון, בורחס. השאלה היא איך, עד כמה?

יום אחד[1], ארכימדס רצה למצוא את הנוסחה לספור את כל גרגרי החול ביקום.

לשם כך הוא היה צריך להמציא חזקות, כלומר מספרים גדולים ביותר, ולדמיין גם את גודל היקום.

הוא ככל הנראה הגיע ל-10 בחזקת 64.

האם זה נוגע לממשי? עדיין לא. יש צורך בסוג של אלגוריתם.

אם אתה מוצא אלגוריתם לכמות של גרגרי חול ביקום, אתה מוצא סוג של נוסחה לבלתי אפשרי.

לאקאן התייחס[2] לבעיה של ארכימדס אחרי פירוק האסכולה שלו. הוא כתב שהייתה ״ערמה״ (tas ,בצרפתית) שעקבה אחריו, אבל, כמו ארכימדס, זה עדיין לא אפשר לו לעבור לנוסחה שתאפשר אסכולה חדשה. הספירה אינה עושה אסכולה, אינה נוגעת בממשי, (ארכימדס ידע זאת היטב) וגם לא תביא את "היום שאחרי" לישראל.

אנחנו צריכים להגיע למה שמפסיק לא להיכתב, ממה שמעבר ל-רק לספור.

עליך, ישראל, להציע נוסחה החורגת ממה שאת והאויב שלך יכולים לספור.  

  שחורגת ״מכל ספירה״.

‍

[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq

[2] לאקאן. ז., ״הפירוק״, שיעור של 18ינואר 1980.

‍

‍

‍

‍

‍

‍

Ψαμμίτες

هل سيأتي "اليوم التالي"؟ ربما...سيُكتب ذلك، نعم، مع أرخميدس. إنه سؤال أرخميدي.

عندما بدأت الحرب، تقريبا، كتبتُ أن إحدى الطرق لهزيمة حماس، طريقة خيالية، ولكنها واقعية، هي زيادة الرهان الذي كان وقت جلعاد شاليط بآلاف الأضعاف. رفعه إلى: ما لا نهاية.

إذا كنا قد راهننا، وقت شاليط حينما كان مخطوفا، بألف، الآن، مع 251 من المختطفين، فلنراهن: الى ما لا نهاية.

(مع باسكال ، هكذا كان.)

الآن، تغيرت الأمور.

ومن غير المعروف بالضبط عدد المختطفين الذين تحتجزهم حماس. ثلاثة وتسعون ربما، ليسوا جميعهم على قيد الحياة.

هناك كومة.

نحن بحاجة الآن إلى إيجاد طريقة للمراهنة على الكومة.

في الاتفاق الجديد هذا، يتم إطلاق سراح الرهائن في مجموعات صغيرة مقابل مئات القتلة والإرهابيين.

كيف سينتهي الأمر؟ هل بن غفير وسموتريتش على حق؟

إنهما يحتجان على هذا الاتفاق، زاعمان أنه سيكون في المستقبل المزيد من المختطفين الذين سيتم أسرهم على يد نفس الأسرى الذين تطلق إسرائيل سراحهم الآن ضمن اتفاقية التبادل.

لقد بدأت "فترة التبادل" للتو، أي "فترة العد".

"هناك كومة فيها العديد. إلى أي مدى أنت يا إسرائيل مستعدة للتنازل في المقابل؟"

يجب فقط مد اليد وأخذ البعض، حفنة من الأشخاص. تفاوض. خذ وأعط.

نعم، أنتم على حق - ما لم تكن هناك معادلة للكومة حتى الآن.

هناك حاجة الآن لهذه المعادلة: تلك التي تصيغ الكومة، الحفنة.

أمسك بورخيس ذات مرة بحفنة من الرمل في يده في الصحراء المصرية وقال: " أنا الآن أغير الصحراء ".

هذا صحيح يا بورخيس. السؤال هو كيف وإلى أي مدى؟

ذات يوم[1]، أراد أرخميدس إيجاد قاعدة لحساب جميع حبيبات الرمل في الكون.

من أجل القيام بذلك، كان عليه أن يبتكر القوى، أي أعداد كبيرة للغاية، وكذلك أن يتخيل حجم الكون.

على ما يبدو أنه وصل إلى 10 مرفوعة للقوة 64.

هل هذا يتعلق بالواقعي؟ ليس بعد. هناك حاجة إلى خوارزمية من نوع ما.

إذا وجدت خوارزمية لحساب عدد حبيبات الرمل في الكون، فإنك ستجد نوعا من معادلة للمستحيل.

تطرق لاكان[2] إلى مشكلة أرخميدس بعد حل مدرسته. لقد كتب أنه كانت هناك " كومة " (tas، بالفرنسية) تتبعه، لكن، كما كان الأمر بالنسبة لأرخميدس، لم يكن ذلك كافياً ليمكنه من الانتقال إلى معادلة تمكنه من الإتيان بمدرسة جديدة. العد لا يصنع مدرسة، ولا يلامس الواقعي (كان أرخميدس يعرف ذلك جيدا) ولن يجلب "اليوم التالي" إلى إسرائيل.

علينا الوصول إلى ما يتوقف عن الاّ يُكتب، مما هو أبعد من مجرد العد.

يجب عليكِ، يا إسرائيل، أن تقترحي معادلة تتجاوز ما يمكنك عدّه، أنت وعدوك.

تلك التي تتخطى "كل عد".

[1]https://en-m-wikipedia-org.translate.goog/wiki/The_Sand_Reckoner?_x_tr_sl=en&_x_tr_tl=es&_x_tr_hl=es&_x_tr_pto=rq

[2] لاكان. ز.، "الحل"، دروس 18 يناير 1980.

‍

״חצי אמירה״ של אניטה שפירא

שיח  על קיומה של ישראל... שלא רק מכוון על ידי הסמבלנט (מאמר שנכתב טרם ה-7.10.23)

הראיון שפורסם ב"הארץ" עם אניטה שפירא[1], היסטוריונית, כלת פרס ישראל, היסטוריונית של השואה, הוא פרדיגמה של אפשרות "חצי אמירה" -mi-dire-(לאקאן[2]). בראיון היא מסרבת לתת לעצמה להילכד בדחיפה מרמה: "תגידי את האמת... הגיע הזמן לעזוב את הארץ?"

היא עונה שחשבה על זה, ללא ספק. אבל עכשיו זה לא הזמן לארוז. (יהיה מעניין לזכור כאן מה, לפי ארנסט ג'ונס[3], שכנע את פרויד, לבסוף, לנטוש את וינה האהובה שלו. פרויד אמר: קפיטן לא נוטש את הספינה בשום אופן. הנאצים היו בווינה. פרויד כותב "זה נגמר". אבל הוא לא רוצה לנטוש את הספינה! ארנסט ג'ונס ספר שהוא ראה ש"הספינה נוטשת אותו". לדברי ג'ונס, זה שכנע את פרויד לעזוב ללונדון).

בואו נראה מה כאן העניין. זו, כמובן, לא תשובה סופית. "לארוז את המזוודה" אינו בסימן שאלה. אלא "איזו מזוודה זו?" זה מה שנאמר "בין השורות".היא גם לא ממהרת להאשים את נתניהו, למרות שהיא כמובן מטילה עליו אחריות למה שקורה. ראש הממשלה הטוב ביותר? בן-גוריון, משיבה. האם היא מביעה את הערצה שלה לבן-גוריון? אני לא מאמין. בן-גוריון הוא שֵׁם עבורה, השם שבלעדיו לא יעלה על הדעת ההיגיון של היסוד. בן-גוריון הוא בעיה ככזו, בעיה "יסודית", של ה"יסוד". אם תשחרר אותו, אם תדחה אותו במסגרת נאום woke-ישראלי, "מה אכפת לי מבן גוריון, תראה אותו, גם הוא היה פושע ציוני...", זה יחזור אליך כמו בן גוריון-בּוּמֵרַנְג. תצטרך לשוטט במעגלי השיח האוניברסלי שרוצה הכל, הכל, שיח ששום דבר לא קיים עבורו באמת. יש באניטה שפירא משהו מחוסר אמון באוניברסליים, ואין בה אפילו מעט, אצל אניטה, בחצי-האמירה שלה, שאלה על חשיבות של עמדה ביחס לקיום, לבעיה הלוגית והאתית של הקיום[4]. ההוכחה היא שהיא לא מהססת לומר שהשאלה האם ל"העם היהודי" (שאיננו"עם שלם", היא אמירה יסודית, היא, כפי שהדגיש בבירור ז'אן קלוד מילנר[5], "אנחנו , העם", שלא ניתן למקם אלא באמירה) האם לעם היהודי יכולה להיות מדינה משלו, זה לא נפתר. זו שאלה פתוחה. זו שאלה שבמקום להכחיש את החור הדרוש לקיום (לאקאן[6]), פותחת אותו שוב. זה פותח מחדש את החור, בלי לסגור אותו, ומאפשר לנו, ידידים, ללכת ולנשום שם. שום מפלגה פוליטית, שום נטייה, בין אם שמאל, ימין או מרכז, לא פותחת מחדש את החור הזה, פשוט כי היא לא יודעת אותו. ה"חצי אמירה" היא שפותחת שוב את החור. איך לקיים שיח "חצי אמירה"? זה הרבה יותר שברירי, אבל הוא גם "הרבה פחות טיפש". יהיה המשך…

שפת הפוליטיקה [7] אינה תופסת את החור של הקיום. בגלל זה שפת הפוליטיקה לא תופסת מים משלה – המשך, 16באוקטובר 2023

קראתי בכמה מקומות מאד מכובדים, למשל The New Yorker [8] שאם קורה שבמלחמה אחד הצדדים “ targets civilians” ,זה לא מחייב “to target  civilians“  בצד השני. זו השפה הסימטרית של הפוליטיקה. השפה של שמאל וימין. אולי בגלל אותה סימטריה פורסם מכתב של כמה אינטלקטואלים ישראלים, ביניהם הידידה שלנו אווה אילוז[9], מכתב ״אכזבה״ של השמאל של האקדמיה, על כך שהשמאל האירופי ושל האקדמיה האמריקאית אינו מגנה את האקטים הנוראים של חמאס.

הסימטריה הזאת אינה קיימת. מה שהיה ב-7 באוקטובר אינו אקט של טרור.

בזמנו ז׳אק אלן מילר כתב מאמר [10]על ״ הרכות של הטרוריסטים״.

זה לא המצב.

בתקופה שדאעש נולד, שלחתי למילר סרטון שלהם שבו מופיעה אותה השיטה של חמאס- דאעש בקיבוצי הדרום.

מילר הודה לי על המשלוח. "זה מאוד מלמד" הוא כתב לי. אפשר לראות את הטנדרים Toyota של דאעש עם הרוצחים שיוצאים לכבישי סוריה להרוג, פשוט להרוג, משפחות יוצאות לסיבוב במכוניות שלהן, איכרים שמתעלמים ממה שקורה, נשות העיירה שלא לבושות לפי פקודות האיסלאם. "אנחנו אוהבים את המוות", הם אומרים. לאחר ה- 11 בספטמבר, אל- קאעידה הכריז "אתם האמריקאים אוהבים קוקה קולה. אנחנו אוהבים את המוות".[11]

פעולות אלו אינן רומזות "לכוון לאזרחים" target civilians .שפת הפוליטיקה אינה כוללת אותם, כי יש בה עיוורון מכונן לגבי הקיום, חיים ומוות. כדי לתפוס את החור של הקיום, יש צורך בשיח אחר, "שלא יהיה מן הסמבלנט".

[1]  https://www.haaretz.com/israel-news/2023-09-28/ty-article-magazine/.premium/its-a-question-whether-the-jewish-people-are-capable-of-being-a-people-with-a-country/0000018a-d69c-d863-a9fa-f6fd40000000

[2] לאקאן, ז. (20.3.1973). "עוד". רסלינג. (תרגום יורם מירון). עמ' 114.

[3]Jones, Ernest: “Vida y obra de Sigmund Freud”, Horme, Buenos Aires, 1976, t 3, p. 241.

[4] קאנט היה אולי בין הראשונים שתפס שיש בעיה בהוכחה האונטולוגית של הקיום של אלוהים. אין להוכח קיום באמצעות ארגומנט.  

לאקאן לקח את זה יותר רחוק, עם השיח האנאליטי: "לכל קיום החור שלו עצמו" (18-2-1975).

[5]Milner, Jean- Claude “La destitution du peuple”, Verdier, Paris, 2022 “

ביחסו לריבונות, העם מפגיש יחידים וקבוצות, אך הוא אינו מתפרק ליחידים או לקבוצות.”

[6]Lacan, J: RSI, 18/2/1975

[7]פרלה מיגלין העירה לי שכאן בארץ ״פוליטיקה״ היא דבר אחר, כי כאן היא קשורה לקיום. במתיחה לכך

מצאתי ביטוי של עיתונאי אמריקאי ברט סטפנס : ״ ישראל, מדינה היהודית, יהודי האומות״

  Taken together, it goes far to explain how Israel, the nation of the Jews, is routinely treated, as some have said, like “the Jew of nations,” https://www.nytimes.com/2023/10/10/opinion/israel-hamas-protests-left.html

[8] https://www.newyorker.com/news/q-and-a/the-humanitarian-catastrophe-in-gaza

[9]https://www.haaretz.com/israel-news/2023-10-15/ty-article/.premium/israeli-leftist-academics-call-out-political-allies-for-tolerating-hamas/0000018b-34f5-da5e-abef-bdf572610000

[10]https://www.oedipe.org/actualites/lettres-miller/3

זמן מה אחרי, מילר כתב, לגבי דעאש , שהאירגון מצליח לקיים איחוד כנגד הדוקטרינה של לאקאן״: איחוד בין ההזדהות לבין הדחף, כנגד הדוקטרינה של לאקאן: ״ההזדהויות לא מספקות את הדחף״ (לאקאן ״על ה-Trieb של פרויד ועל האיווי של האנליטיקאי״). ההזדהות לא מצליחה לפי לאקאן לתפוס את הדחף. המסקנה של מילר: יש פתרון אחד, רק לנצח אותם.

[11]״ בנצרות, התהליך אמור לגרום לסירוס של הנבדק עצמו. זה נובע, כפי שאומר לאקאן, "בנרקיסיזם העליון של המטרה האבודה"15. אני מכסה, אני מונע מעצמי, אני מסרס את עצמי ואני נהדר כי התמסרתי למטרה האבודה. אבל באיסלאם, אין קסם מהעניין האבוד, ולא שום היסטוריה של סירוס. שם, בסחף הזה שהוא המדינה האסלאמית, יש: אני כורת את הראש של האחר ואני בנרקיסיסטיות של המטרה המנצחת, לא של המטרה האבודה. כאן אנחנו לא בטרגדיה היוונית, אנחנו בניצחון האסלאמי. אני לא יודע מספיק על הספרות האסלאמית כרגע כדי לדעת מה יהיה המקביל המדויק של הטרגדיה היוונית. אני אומר: ניצחון אסלאמי. יש לכך תוצאה פשוטה מאוד. היום אנחנו מדברים על דרדיקליזציה של נושאים שנלקחו על ידי השיח הזה, כי אנחנו מתארים לעצמנו שנוכל לפרק את המבנה הזה, בעוד שלדעתי זה לא להעמיד פנים, זה קשור להנאה אמיתית שאנחנו לא מתכוון לבטל ככה, כמו עם ברגים קטנים, אלא אם כן ניקח את זה לגמרי בהתחלה. מכיוון שאני מאמין שאנו עוסקים בממשי, המסקנה הפוליטית שאני מסיק משיקול פסיכואנליטי זה היא שעם השיח הזה, זה של המדינה האסלאמית, ובכן, הדרך היחידה לשים לזה קץ היא להביס אותו. כך״.

‍

‍

מחשבות, שעות אחדות לפני הפגישה עם מ׳:

שם, באירופה, יש אנשים זקופים. שום מפגש עם נציגי חוק מאיימים או תקלות החיים לא מכופף אותם. אם כך, היתכן כי האנטישמיות, היא על שום שהורדנו ראש, ש״נתפסנו״ בעליבות ובפחד?  האם יתכן שהקול הקורא לעולם לאשר אותנו, ההסברה, הבקשה להקלה ולהבנה הנם הצהרת קורבנות? שהרי המזוכיזם עלול לייצר סאדיזם בהיות הוא זה שמביים את המשחק. הם, חמאס, זקפו ראש, הנחיתו מכה, הם גיבורי השעה, ואז פרץ הגל הפרו-פלסטיני. האהדה למי שמפסיק התקרבנות היא עצומה. כשפועלים כ״חזק״ ישנו הד והזדהות. עם זאת, קיים הבדל בין הזחיחות של הבורים, קידוש האדמה על פני החי, לבין נחישות ותקיפות התודעה - יש הבדל איך מנהלים את דחף המוות: כפעולת מוות או כמרכיב בחשיבה.

מ׳ איבדה גיס. הוא היה אחד מתאומים זהים. שניהם לחמו בשביעי. אחד דימם למוות ללא חילוץ. אחיו שנושא שכפול מדויק של אותו הקלסטרון נשאר כעד לחיים שמצווה כל מי שמת. היא חוזרת ומספרת: העצב והבכי שרים קינה יומית בבית, כמעט אמצעי פיקוח שסבל החיים לא ירפא.

מ׳ כותבת: הקורבן שמחזיק חזק כל כך את אשמתו בלי אחריות לדבר רע - הוא זה שלקח את הבורות, ובחוכמתו יצר מפלצת. המקרבן, הוא הנבחר התורן. לא צריך לאמת היום שום אמירה. קידוש הקורבנות והשקר תמיד יבואו יחד כי אי אפשר להתקרבן לעולמי עד בליל שקר שרע לי.

הכל אישי, דאגה תמיד ודמעה.                                                                                      

מחשבות אחרי מה שמ׳ כתבה:

כולם מושיטים ידיים לקחת חלק בזוועה. פסיכולוגים התנפלו על המפונים ועל המשפחות מוכות האובדן. התנהלו קרבות על התנדבויות. אנשים מבקרים ב׳כיכר החטופים׳ כדי להרגיש, להצליח לדמוע, לומר שזה קרה גם להם, אפילו שלהם לא קרה. זה אפילו לא קרה ל״עם״ - אין עם; יש אנשים, יחידים וקבוצות, שגרים בגטו הזה ושונאים אחד את השני כשאין טילים בשמים. האירוע שקרה, ויומיומיות ההלוויות וזעקות הכאב שלמי ששלחו בן ולא שב, כל אלה לא שלנו. האמפתיה, הצער עליהם, המשאלה העמוקה שהלוואי ולא היה קורה מבקרים אצלנו ועם זאת זה לא הכאב שלנו - הוא שלהם. אין היום את האחד החכם שיבוא ויטען לאקט הנכון, אין פה חניבעל כזה. אין נביא - רק מתנבאים. ואין גם אמיץ אחד שישלם בחייו כדי להרוג, כי לא הורגים, כי משאלות רצח הן בגדרות הפנטזיה ותו לא. נותר אולי רק לחשוב מחשבות, חדשות, לזעזע ולהסתכן באמירות לא יפות ולא מקובלות, להוקיע את השררה מבפנים, שררת השפה המצטמקת, שררת רודנות האדונים הכל כך מאלחשת. להיות המורד האלמוני מככר טיין אן מן שניצב כנגד כל זרם והידבקות הזדהותית. להיות נאמן לחתרנות.

על כך מ׳ מגיבה: לא יכולה להתעלם מכרונולוגיית האירועים (כי כזו אני) - מה שנכתב פה, ומה שבאותה העת: ׳כולנו בשלולית דם׳ - כך כתבת לי במדויק! כולנו יחידים בגטו הזה שטבע בדם.

אני משיבה בדברים וחותמת: יש עוד הרבה לאבד ויש הרבה ללמוד שאין טעם לחיים - החיים הם הטעם.

והיא עונה: אי אפשר להיות קורבן בלי להיות אשם ואף פעם כמובן לא לקחת אחריות.

על המענה שלה אני מהרהרת:  בערב הראשון של האזעקות הכלבה ברחה. במשך ארבע שעות חיפשתי אותה ברחובות השוממים וקראתי בשמה. כבר כמעט לא יכולתי לדרוך ובשמים עפו טילים. לא חשתי כל פחד ולא שעיתי לכאב. ארבע שעות וכלום. האם ללכת לישון עכשיו, הרבה אחרי חצות, כשהיא שם אובדת מבוהלת מבועתת. פרסמתי מודעות באתרים, עם תמונות שלה. למחרת קיבלתי הודעה שנראה לה שזו היא. ביקשתי שתצלם והנה היא בחצר בית במרחק מאות מטרים. היא נחתה שם באפס כוחות, כריות רגליה קרועות מרב ריצה. כמו התאום החי על המת היא חזרה, כמו שיבת המתים, כמו החזרת הנשמה. כשהיא חזרה התחיל מעין אבל על קץ האבל...

 أفكار، ساعات قليلة قبل اللقاء مع م:

هناك، في أوروبا، يوجد أناس منتصبوالقامة. لا ينحنون أمام تهديد أي ممثل للقانون أوأمام نكسات الحياة. إذا كان الأمر كذلك، فهل من الممكن أن يكون سبب معاداة السامية هو أننا أحنينا رؤوسنا، أو أننا "أُخذنا على حين غرة" في البؤس والخوف؟ هل هناك احتمال أن يكون الصوت الذي ينادي العالم مطالبًا إياه أن "يوافق" على وجودنا وهل التفسير وطلب التخفيف عنا وتفهمنا ما هم إلا إقرارًا بكوننا ضحايا؟ فالمازوشية قد تُولّد السادية لأنها هي التي تدير اللعبة. هم، حماس، قد رفعوا رؤوسهم، ووجهوا ضربتهم، هم أبطال الساعة، ثم اندلعت الموجة المؤيدة للفلسطينيين. إن التعاطف مع أولئك الذين يتوقفون عن لعب دور الضحية هائل. عندما تتصرف كـ "قوي"، تلاقي صدى وتماهٍ. ولكن هناك فرق بين غرور الجهلة، وتقديس الأرض أكثر ممن يعيش عليها، وبين عزيمة الوعي وثباته- هناك فرق في كيفية إدارة دافع الموت: كفعل موت أو كجزء من الفكر.

فقدت م صهرًا لها. لقد كان أحد توأمين متطابقين. شارك كلاهما في القتال في السابع. نزف أحدهم حتى الموت دون أن يتمكن أحد من تخليصه. أخوه الذي يحمل نسخة طبق الأصل من ملامحه بقي كشاهد على الحياة التي يأمرنا بها كل من يموت. تكرر وتقول: يغني الحزن والبكاء رثاء يومي في المنزل، وكأنهما يراقبان معاناة الحياة لئلا تشفى.

تكتب م: الضحية الذي يتمسك بذنبه بشدة دون أن يكون مسؤولاً عن أي شيء سيء – هو ذاته الذي أخذ الجهل، وبحكمته خلق وحشًا. المضحي هو المناوب المختار. ليس هناك حاجة اليوم للتحقق من صدق أي مقولة. إن تقديس الضحايا والكذب سيكونان دائمًا مجتمعان لأنه من المستحيل لعب دور الضحية إلى الأبد دون أن أكذب بأن أحوالي سيئة.

كل شيء شخصي، قلق دائم ودموع.                                                                                      

أفكار بعد ما كتبته م:

يمد الجميع يده للمشاركة في الفظاعة. انقض الاختصاصيون النفسيون على الأشخاص الذين تم إجلاؤهم وعلى العائلات الثكلى. دارت معارك على عمليات التطوع. يزور الناس "ساحة المخطوفين" ليشعروا، ليتمكنوا من ذرف الدموع، ليقولوا إن ما حدث قد حدث لهم أيضًا، مع أنه لم يحدث لهم. لم يحدث حتى لـ "الشعب" - لا يوجد شعب؛ هناك أشخاص وأفراد وجماعات يعيشون في هذا الغيتو ويكرهون بعضهم البعض عندما لا تكون هناك صواريخ في السماء. إن الحدث الذي حدث، ويومية الجنازات، وصرخات الألم ممن أرسلوا ابنًا ولم يعد، كل هذا ليس لنا. التعاطف، والحزن عليهم، والتمني العميق لو أن كل هذا لم يحدث يأتونا، ومع ذلك فإن هذا ليس ألمنا - إنه ألَمهم. لا يوجد اليوم ذلك الشخص الذكي الذي سيأتي ويجادل من أجل الفعل الصحيح، لا يوجد مثل هانيبال هنا. لا يوجد نبي – نبوءات فقط. وليس هناك شخص شجاع واحد يدفع حياته ثمنا للقتل، لأننا لا نقتُل، لأن أمنيات القتل محصورة في عالم الخيال لا أكثر. ربما كل ما تبقى هوالتفكير في أفكار جديدة، والزعزعة والمجازفة بتصريحات غير مستحبة وغير مقبولة، وإدانة السيادة من الداخل، سيادة اللغة الآخذة في الانكماش، سيادة طغيان الأسياد المنهكة للغاية. أن تكون المتمرد المجهول من ميدان تيان آن مان الذي وقف بمواجهة كل تيار وكل ارتباط تماهيّ. أن تكون مخلصًا للعصيان.

على هذا تجيب "م": "لا أستطيع تجاهل التسلسل الزمني للأحداث (لأن هذه هي أنا) - ما كتب هنا، وما كتب في ذلك الوقت: "نحن جميعًا في بركة من الدماء" - هذا ما كتبتِه لي بالضبط! نحن جميعًا أفراد في هذا الغيتو الغارق في الدماء.

أرد بهذه الكلمات وانهي الحديث: لايزال هناك الكثير لنخسره وهناك الكثير لنتعلمه، أنه لا فائدة من الحياة - الحياة هي الهدف.

وتجيب: لا يمكن أن تكون ضحية دون أن تكون مذنباً وبالطبع ألا تتحمل المسؤولية أبداً.

تمعنت في إجابتها: في الليلة الأولى من صفارات الإنذار،هربت الكلبة بعيدًا. بحثت عنها لمدة أربع ساعات في الشوارع الخاوية وناديتها باسمها. كنت تقريبًا غير قادرة على المشي أكثر وكانت الصواريخ تتطاير في السماء. لم أشعر بأي خوف ولم أشعر بأي ألم. أربع ساعات ولا شيء. هل آوي إلى الفراش الآن، بعد منتصف الليل بوقت طويل، وهي ما زالت هناك ضائعة، خائفة، مرعوبة. نشرت إعلانات على مواقع الإنترنت مع صور لها. وفي اليوم التالي تلقيت رسالة تقول انها تعتقد أنها هي. طلبت منها أن تلتقط صورة وها هي في ساحة منزل يبعد مئات الأمتار. لقد وصلت خائرة القوى، وتمزقت وسادات قدميها بسبب الركض. مثل التوأم الحي على الميت، عادت، مثل عودة الأموات، مثل عودة الروح. وعندما عادت بدأ نوع من الحداد على نهاية الحداد...

‍

‍