ארבע הערות על המהומה המשפטית של יריב לוין.
1. המקצוע של הבלתי אפשרי. בשנת 1937, כשאירופה הייתה שרויה במהומה פוליטית וחברתית, על סף מלחמה, וכשהוא כבר בן 80 וחולה מאד, פרסם זיגמונד פרויד את חיבורו "אנליזה סופית ואינסופית", בו נקב בשלושה מקצועות "בלתי אפשריים" – הפסיכואנליזה, החינוך והשִלטון [1]. המשותף להם: כל מה שמובטח מראש הן תוצאות לא מספקות. כלומר, הכישלון מובנה. כל מה שלא יעשה, דינו לא להשיג את התוצאה המקוּוה. שמונים ושש שנים לאחר מכן, ובלי שהתכוון, סיפק שר המשפטים של מדינת ישראל אפשרות להעמיק עוד בביטוי הפרוידיאני הזה כשאמר ש"סבירות זה לא עניין משפטי" ושעילת הסבירות מאפשרת לשופט לקבל החלטה שאין לה שום נימוקים ושום קריטריונים וכששאל ״איפה בית הספר לסבירות שבו אפשר ללמוד מה סביר?"[2].
2. היחסים בין המינים. הסבירות שייכת לסדרת יסודות שלא ניתן ללמד. שניים נוספים: כיצד להיות גבר, כיצד להיות אישה. ושלישי: כיצד לקיים ביניהם יחס. דרכו של עולם שכל אדם מסמיך את עצמו מתוך עצמו להיות גבר או להיות אישה. דרכו של עולם שלא יתכן שום יחס ישיר בין העמדה המינית הנשית לזו הגברית ולא תתכן שום דרך לרשום אותו. לכך התכוון לאקאן כשאמר שאין יחס מיני [3]. בין גבר לאישה תמיד תיוותר שארית והחוק הכתוב יוכל לטפל ביחסים המשפטיים או החברתיים שביניהם אבל לא יוכל לטפל בשארית. מה שכן, במידת מה, בשארית הזו מטפלת הסבירות, עליה אפשר לעיתים להישען על-מנת למתן את הצרימה.
3. החוק והחור. יסודו של החוק בהסדרת קשרי הנישואים ועל ידי כך העמדת התרבות מעל החוקים הביולוגיים שלקיום המין [4]. מהותו סמלית בלבד ובהעדר אמונה בו יתפוגג כערפל בוקר ביום חמסין. שׂומה עליו שתמיד יהיה קצר מדי, שהחיים יהיו גדולים ממנו ושלא יהיה ביכולתו לכסות עליהם בשלמות. גם אם נהין להסכים ש"הכל שפיט", תמיד תיוותר שארית שתחמוק ממנו; אותה שארית שנשמטת מן ה(אין-)יחס שבין המינים, מסתובבת בעולם ועוטה מני תחפושות. כמה מן התחפושות האלה מגיעות לעיתים גם לבית המשפט העליון בשִבתו לדון בחוקי הכנסת. כמו רסיסי רימון הלם שמושלך לתוך קהל של מפגינים, לשארית הזו יש אֶפקט של חירוּר. מכיוון שכך, כקונסטרוקציה סימבולית, החוק מחוּרר. זה חור ממשי ומטריד וההיתקלות בו תמיד טראומטית. על-מנת לחמוק ממנו, לא-כל-שכן על-מנת להימנע מן הגיהינום של נפילה לתוכו, דרושה איזו אופרציה; כאן נכנסת לפעולה "הסבירות", שלא מתיימרת לסתום את החור, אבל מטפלת בו. בטרוניה שלו על שלא ניתן ללמד או ללמוד סבירות, מבקש לוין חוק שיכסה על הכל ללא שארית. עם חוק כזה, בהעדר שארית ובהעדר חור, גם אין צורך במכשיר שיטפל בהם באופן סביר. זו אמונה ביחס מיני. כך "תיקון מערכת המשפט" מצניעה כמיהה לחוק שיתקן את היחסים בין המינים וכך הופך אדם את אופן הטיפול הפרטי בבעיה פרטית, לעניין מציק של אומה.
4. קרטוגרפיה. בטקסט שנושא את הכותרת "על הדקדקנות שבמדע" [5], כתב הסופר חורחה לואיס בורחס על מפת עולם שצוירה בקנה מידה של 1:1, "עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה עלפני עיר שלמה, ומפת הקיסרות – על פני חבל ארץ". "ברבות הימים", כתב בורחס, "...המכללות לקרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות".
וזהו אולי מחזה השָרב של השר לוין: מפה שתאפשר לו לפסוע ולפעול במשעולי המִמשל תוך שהיא מכסה את כל הנתיבים ואת כל הטריטוריות, אחד לאחד. כל מה שיהיה קיים – יהיה ממוּפֶּה, וכל מה שלא יהיה ממופה לא יהיה קיים. כך תושג תנועה רציפה, מן הכוח אל הפועל, והמִמשל יעשה למקצוע אפשרי – ובמונחי הזמן הזה: מן המִמשל אל המשילוּת. כך, לא צריך יהיה להידרש למה שסביר או לא סביר, שכן הסבירות מעצם הגדרתה פונה אל מה שלא ממוּפה ולא יוכל להיות ממוּפה לעולם. לוין נכסף למפת חוק שלא תחסיר דבר, ללא שאריות וללא חורים; והלוא שאריות וחורים מפגישים אותנו עם ממשות שלא ניתנת לניסוח, שמכֶָּה בנו ועושָה בנו שַׁמּוֹת. ביטול עילת הסבירות, ואיתה מינוי יועצים משפטיים מטעם ושליטה בוועדה לבחירת שופטים, כולם גורמים לחשוב שלוין ותומכיו מבקשים סידור, איתו ניתן יהיה לחמוק מן הממשי הטראומטי. אם כן אפוא, על דרך התהייה והרגישות נשאל: האם זוהי דרכו של השר להפוך את השִלטון לכזה שבו תובטחנה לו מראש תוצאות מספקות, כלומר למשול עד בלי די, וכך להתמודד ולהתגונן ולעמוד על נפשו מפני המפגש המעיק, המכביד, החשוף והמאיים, עם שאריות הממשי הטראומטי של החיים שמביטות לעברו מתוך החורים השחורים של החוק?
מקורות:
1. פרויד.ז., 1937, אנליזה סופית ואין סופית, בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי, הוצאת עם עובד(2003). תרגום: ערן רולניק.
2. רובין ב. , יריב לוין: "סבירות זו השקפת עולם, לא עניין משפטי", חדשות סרוגים 24.07.23.
3. לאקאן ז׳. , הסמינר ה-20 (1973-1972) עוד, הוצאת רסלינג (2005). תרגום: יורם מירון עם ליאור לב, פרלה מיגלין, מבל רוזן.
4. לאקאן ז׳. , 1953, פונקציה ושדה של הדיבור והשפה בפסיכואנליזה. בתוך: כתבים – כרך א, הוצאת רסלינג (2015). תרגום: נועם ברוך.
5. בורחס ח.ל. , על הדקדקנות שבמדע, בתוך: דברי ימי תועבת העולם, הוצאת עם עובד (1987).תרגום: רנה ליטוין.
מבט נוסף
מי יגן על מדינת ישראל? - من سيحمي دولة إسرائيل؟
אנו עדים לניגוד הקיצוני והעמוק בין העובדה שפרופ׳ אהרון ברק ייצג את מדינת ישראל והגן עליה בבית הדין הבינלאומי הגבוה לצדק בהאג בנוגע לעתירתה של דרום אפריקה המאשימה את ישראל ברצח עם, לבין ״כנס הניצחון״ שגופי ימין קיימו בירושלים בעד יישוב מחדש של רצועת עזה. בפעילות זו השתתפו שרי ממשלה וחברי כנסת, אשר, כפי שאחת הנשים ממשפחות החטופים אמרה, רקדו ושרו על דם החיילים והחטופים ו״תקעו אצבע בעין״ למשפחות.
הטיעונים המרכזיים שהושמעו בכנס בנוגע ל״שיבה מחדש״ לעזה נשענו על ״צדק היסטורי״, ״זה תורה״,״זה מוסרי״, ובתגובה לצעקות מהקהל על טרנספר, תמך הדובר ברעיון ״לעודד הגירה מרצון״ של אוכלוסיית עזה. כל אלה הוצגו כתיקון להתנתקות. היכן מעמיד הדבר את המדינה ואת העם היהודי? אם אפשרות כזו תתממש, כיצד ניתן יהיה להצדיק שאין מדובר ברצח עם? ההסבר יהיה כי מדובר בהגירה ״מרצון״?! האם טיעון כזה יכול לשכנע? ברצונו של מי מדובר בעצם? ביטוי זה משקף רצון התענגותי רדיקלי, חסר גבולות, החותר אל עבר המוות בלבד, לא רק של תושבי עזה אלא גם של מדינת ישראל.
לא המומחיות והמוניטין המשפטיים של ברק וגם לא קולו כניצול שואה יוכלו לשמש כלי הגנה. כנס זה, בנוכחותם של שרים וחברי כנסת התקיים יום לאחר יום השואה הבינלאומי ויומיים לאחר החלטת בית הדין לצדק בהאג.
הפילוג הקיים בחברה הישראלית הולך ומקצין ובאופן זה אחוות מנוגדות מתחזקות ומתבצרות בעמדות קיצוניות לעתים. הדבר יוצר יותר ויותר תופעות גזעניות.
לצד כל אלה דויד גרוסמן מתגייס לשחרורם של שני הילדים שנותרו בשבי ושר שיר ערש לכפיר הקטן, הילד הצעיר ביותר שנחטף לעזה ולאחיו אריאל.
בתנועה חדה אל הקצה האחר אנו שומעים פתאום ברדיו שבזמנים אלה משפחת נתניהו הגישה בקשה לשיפוץ הבריכה שבביתם בקיסריה ושמשום מה בקשה זו קבלה אישור. שיפוץ בריכה?! בביתם הפרטי?! עד מתי העם הזה ימשיך לשלם על חטאיהם של ראש הממשלה ומשפחתו?
האם השר לביטחון פנים יגן על החברה הישראלית? חלוקת הרישיונות להחזקת נשק כמעט לכל מבקש מאיימת להפוך את רחובות המדינה למערב פרוע, שבו כל הנושא נשק יוכל לקחת את החוק בידיו באופן חופשי ולטעון : ״זו הייתה הגנה עצמית, זה היה מחבל״. כבר היו דוגמאות לכך.
וברקע, המשא ומתן המתמשך, אם ניתן לומר כך, על שחרור החטופים. העולם אינו מבין, אך נראה לי שגם החברה הישראלית אינה מבינה, למעשה אינה משתמשת בזמן כדי להבין ולהסיק את המסקנות הראויות ממה שראתה ועודנה רואה. איש לא יצליח להגן על המדינה כשהיא עצמה אינה מגינה על עצמה מעצמה.
نشهد اليوم على تناقض شديدوعميق، بين تمثيل البروفيسور أهارون باراك لدولة إسرائيل ودفاعه عنها أمام محكمة العدل الدولية العليا في لاهاي (هاج) بشأن دعوى جنوب إفريقيا على إسرائيل التي تتهمها فيها بارتكاب جرائم إبادة جماعية، وبين "مؤتمر النصر" الذي عقدته منظمات يمينية في القدس تأييدا لإعادة الاستيطان في قطاع غزة، شارك فيه وزراء في الحكومة وأعضاء كنيست "رقصواعلى دماء الجنود والمختطفين وعائلاتهم"، كما قالت امرأة من عائلات المختطفين.
ارتكزت الادعاءات التي أسمِعَت في المؤتمر بشأن "العودة" إلى غزة على "العدالة التاريخية"، و"التوراة"، وكونها "عمل أخلاقي". ردًا على صيحات الجمهور المطالبة بالترحيل، أيّد المتحدث فكرة "تشجيع الهجرة الطوعية" لسكان غزة. عُرِضَ كل ماسبق كتصليح لخطة الانسحاب من غزة. في أي موقف يضع كل هذا الدولة والشعب اليهودي؟ وكيف سيكون بالإمكان، إن طبّقَ كل هذا بالفعل، تبرير أنه ليس هناك إبادة جماعية؟ هل سيكون التفسير لذلك الهجرة "طوعًا"؟! هل يمكن لمثل هذه الحجة أن تكون مقنعة؟ طوعًا لمن بالضبط؟ يعكس هذاالتعبير رغبة تلذذية راديكالية، لا حدود لها، تسعى للتوصل إلى الموت أيضًا; ليس لسكان غزة فقط، بل ولدولة إسرائيل أيضًا.
لا خبرة باراك القانونية وسمعته ولا صوته باعتباره أحد الناجين من الهولوكوست قادرَين على الدفاع عن إسرائيل. عُقِد هذا المؤتمر، بحضور وزراء وأعضاء كنيست، بعد يوم واحد من اليوم العالمي للهولوكوست وبعد يومين من قرار محكمة العدل في لاهاي.
الانقسام القائم في المجتمع الإسرائيلي آخذ بالتوسع والتطرف ما يزيد من قوة المجموعات المتناقضة آراؤها ويجعلها تترسخ في مواقف متطرفة أحيانًا، ما يخلق المزيد والمزيد من الظواهرالعنصرية.
إلى جانب كل هذا، يتجند دافيد جروسمان من أجل اطلاق سراح الطفلين اللذين ما زالا مختطفين في غزة، ويسجل تهليلة للصغير كفير، الطفل الأصغر سناً الذي اختطف الى غزة، ولأخيه أريئيل.
وفي منعطف حاد إلى الطرف الآخر، نسمع فجأة عن أن عائلة نتنياهو تقدمت الآن، في هذه الأوقات، بطلب لتجديد مسبح بيتهم في قيسارية، وأن هذا الطلب قد حظِي بالموافقة، لسبب ما. تجديدالمسبح؟! في بيتهم؟! إلى متى ستستمرهذه الأمة بدفع ثمن خطايا رئيس الوزراء وعائلته؟
هل سيحمي وزير الأمن الداخلي المجتمع الإسرائيلي؟ يهدد بتوزيع تراخيص حيازة الأسلحة على كل من يرغب، تقريبًا، بتحويل شوارع البلاد إلى "فلّت حكم"، ويتيح لأي شخص يحمل سلاحًا أن يأخذ القانون بيده وأن يدّعي: "كان ذلك مجرد دفاع عن النفس. أطلقت النارعلى إرهابي". سبق وحصلت أمور كهذه في السابق.
وفي هذه الأثناء، ما زالت المفاوضات، على إطلاق سراح المختطفين، إن جازالتعبير، جارية. العالم لا يفهم، لكن يبدو لي أن المجتمع الإسرائيلي لا يفهم أيضًا، ولا يستغل الوقت لفهم واستخلاص الاستنتاجات الصحيحة مما رآه وما زال يراه.لن يستطيع أحد حماية الدولة التي لا تحمي نفسها من نفسها.
שני רגעים בזמן של פריצה (בגדר) - لحظتان في وقت الاختراق (للجدار)
ביום ההוא, בכנסת ישראל, רגעים לפני ההצבעה על ביטול עילת הסבירות, נתניהו היה חלש אחרי השתלת קוצב הלב. כל מה שהוא רצה זה להצביע וללכת הביתה. הרמטכ"ל ביקש לדבר אתו, אך לא היו לו המשאבים הנפשיים להקשיב למישהו או למַשהו שיכול להפריע לו. במאזניים שבין קואליציה לאופוזיציה קרה דבר שלא קרה עוד בישראל. כל חברי הכנסת של האופוזיציה נעדרו מההצבעה, כל חברי הכנסת של הקואליציה הצביעו בעד. התוצאה 64-0. הצבעה דיקטטורית. ההמון כאיש אחד ציית לנתניהו, שציית לקבוצה קטנה של אנשים קיצוניים, משיחיים וגזענים.
לדעתי לא המשפט של נתניהו הוא זה שדחף אותו לאותה ההכרעה, שהאיצה את מעגל הרדיפה שבינו לבין המוחים. מאחורי הסיבה להימלט מהמשפט ולשמור על תפקידו, כבודו ומעמדו יש סיבה שהיא יותר מהממשי. מדובר בהזדקנות של נתניהו ובממשי שפרץ את סכר ההדחקה -הדחקה שעמדה כחומת הגנה בין מחשבותיו על סופיות החיים הפוליטיים וסופיות החיים לבין האימה שאחזה בגופו מפני הסוף. התשובה של נתניהו לאימה שאחזה בו הייתה קרב על החיים מתוך עמדת "תמות נפשי עם פלשתים". נתניהו שהרגיש על בשרו את המחאה ההולכת ומתעצמת כנגדו - במקום לפעול למיתונה, יצא לקרב נקמני אל מול הסופיות של החיים, אל מול אחר שהבטיח לו חיי נצח ורימה אותו.
אותה הצבעה אומללה הייתה חצייה פרועה של הגדר, שבעטיה שובשו באופן קשה היחסים בין הממשלה לבין שב"כ, מוסד וצה"ל. האב הסמלי מכונן את החוק עבור הבן, אבל כאשר הוא עצמו מפנה עורף לחוק, הבן מוצף בחרדה או נכון יותר לומר - באימה. האימה החלישה את מערכות ההגנה והבטחון שאמונים להבטיח את שלומם וביטחונם של האזרחים. ההתרעה הצועקת מפני הירידה בכשירות המבצעית נתקלה אצל נתניהו באוזניים אטומות. מה שנדחה בסמלי, חוזר בממשי.
ב- 7.10.23 הגיעה שעתם של מחבלי החמאס להעז ולחצות את הגדר - גדר שהתכוננו היטב לקראתה, חלמו לחצות אותה שנים אך לא העזו. אחרי שצפו בהתרחשויות הפוליטיות בישראל ולמדו אותן, אחרי שהתאמנו בקרבת הגדר באין מפריע ובמיוחד אחרי ביטול עילת הסבירות, קיבלו מהמנהיגות שלהם אור ירוק לפעול. ההתקפה החלה: הטלת אימה, השחתת נכסים, פציעה, הרג, השחתת גופות, חטיפת אזרחים מבוהלים. הן במקרה של ההצבעה הקואליציונית והן במקרה של ההמון הרצחני, ניתן לזהות מבנה מאני שאין לו נקודת עצירה. בהתקפה של החמאס הקשר עם האחר ניתק, השפה נפלה ואיתה החוק הכתוב. עשרת הדברות נמחקו. ללא שפה אין סובייקט. המונים אחוזי טירוף, שיכורים מסיפוק דחף חיללו חיים בלי לחשוב על "היום שאחרי" - על המלחמה שתחולל חורבן, צער ויגון משני צידי הגדר. ומה קרה לקולה של קואליציית העריצות מאז 7.10.23? שתיקה. הלם. מה זה השקט הזה? האם המאניה נעצרה?
في ذلك اليوم، في الكنيست الإسرائيلي، لحظات قبل التصويت على إلغاء حجة المعقولية، كان نتنياهو ضعيفا بعد زرع جهاز تنظيم دقات القلب. كل ما أراده هو التصويت والعودة إلى المنزل. طلب رئيس الأركان التحدث معه، لكن لم تكن لديه القدرة النفسية للاستماع إلى أي شخص أو لأي شيء قد يزعجه، وفي الموازين بين الائتلاف والمعارضة حدث شيء لم يحدث من قبل في إسرائيل. تغيب جميع أعضاء الكنيست من المعارضة عن التصويت، وصوت جميع أعضاء الكنيست من الائتلاف مؤيدين للقانون. وكانت النتيجة 64-0. تصويت دكتاتوري. وكأنه رجل واحد، انصاع الحشد لنتنياهو،الذي انصاع بدوره لمجموعة صغيرة من المتطرفين المسيحانيين والعنصريين.
وبرأيي، لم تكن محاكمة نتنياهو هي التي دفعته إلى هذا القرار، الذي سرّع دائرة الملاحقة بينه وبين المتظاهرين. ووراء سبب الهروب من المحاكمة والحفاظ على منصبه وكرامته ومكانته، هناك سبب أكثر من الواقعي. يتعلق الأمر بشيخوخة نتنياهو وبالواقعي الذي اقتحم سور الكبت، الكبت الذي كان بمثابة جدار حماية يقف بين أفكاره حول نهائية الحياة السياسية ونهائية الحياة وبين الرعب الذي تملك من جسده خوفًا من النهاية. كان رد نتنياهو على الرعب الذي اجتاحه هو المحاربة من أجل الحياة بدافع "عليًّ وعلى أعدائي". نتنياهو الذي شهد الاحتجاج المتزايد ضده، بدلا من العمل على تهدئته، شن معركة انتقامية ضد نهائية الحياة، ضد الآخر الذي وعده بالحياة الأبدية وخدعه.
لقد كان هذا التصويت البائس بمثابة اجتياح جامح للجدار،الذي أدى إلى تعطيل شديد للعلاقة بين الحكومة والشاباك والموساد والجيش الإسرائيلي. يؤسس الأب الرمزي القانون من أجل ابنه، ولكن عندما يدير هو نفسه ظهره للقانون، يعتري الابن القلق أو بالأحرى الرعب. أضعف الرعب أجهزة الدفاع والأمن التي يضع المواطنون ثقتهم بها لضمان سلامتهم وأمنهم. الإنذار الصارخ حول تدني الكفاءة العملياتية لاقى لدى نتنياهو آذانا صمّاء. ما رُفض رمزياً، يعود في الواقعي.
في 7 تشرين الأول 2023، حان الوقت لكي يتجرأ إرهابيو حماس ويعبروا الجدار، وهو الجدار الذي استعدوا له جيدًا، وحلموا بعبوره لسنوات لكنهم لم يجرؤوا على ذلك. وبعد مشاهدة الأحداث السياسية في إسرائيل ودراستها، وبعد أن تدربوا بالقرب من الجدار دون أن يعترضهم أحد، وخاصة بعد إلغاء حجة المعقولية، تلقّوا من قيادتهم الضوء الأخضر للتحرك. بدأ الهجوم: ترويع، تخريب للممتلكات، جرح، قتل، تنكيل بالجثث، اختطاف مواطنين مذعورين. في كلا الحدثين، سواء تصويت الائتلاف أو الغوغاء القتلة، بالإمكان تحديد بنية مهووسة ليس لها نقطة توقف. في هجوم حماس انقطع الاتصال بالآخر، سقطت اللغة وسقط معها القانون المكتوب. تم مسح الوصايا العشر. بدون لغة لا توجد ذات. حشود يتملكها الجنون، ثملة من إشباع الدافع، دنست حياة دون أن تفكر في "اليوم التالي" - في الحرب التي ستسبب الدمار والحزن والأسى على كلا الجانبين من الجدار. وماذا حدث لصوت ائتلاف الاستبداد منذ 23/10/7 ؟ صمت. صدمة. ما هذا الصمت؟ هل توقف الهوس؟
אפיסטמופוליטיקה - Epistemopolitics
קרוב משפחה מבוגר אושפז בבית חולים לכמה ימים. לפני שחרורו שאל אותו אח סיעודי חובש כיפה לשם משפחתו. כאשר נענה בשם מעוברת, שאל לשם המשפחה המקורי ואז הוסיף ש״בן גוריון כפה עליכם להחליף את שמות משפחתכם״. כאשר נודע לו מקום מגוריו של קרוב המשפחה, ציין כי בסמוך למקום זה קבורים ילדים מ״פרשת ילדי תימן החטופים״.
בהרצאה ״הילד וידע״ (2011), פורש מילר את המאבק הפוליטי המתרחש בשדה החינוך המחפש לכפות על הילד זהות, למשל זאת הנקראת: לאום. השאלה היא אילו מסמני אדון יסמנו אותו. עבור הסובייקט, להשיג סימן הזדהותי, כרוך בהתענגות שחייבת להיות לא שלמה, לעבור אובדן, להשיג כריתה.
מילר קושר בין מסמן האדון-S1 שיכפה זהות על הילד לבין האובדן ההתענגותי אותו הוא מכנה כריתה.
אריק לוראן (1991) בהרצאה על סמינר 17, קושר את האובדן דווקא אל S2.
הוא אומר שעקבת ההתענגות הראשונה דוחפת לחיפוש אחריה, וההתקלות במסמן שני (S2) המצוי ב-אחר, היא שמביאה לאובדן מנה של התענגות. הרישום השני כרוך במה שהתחולל בעת הרישום של העקבה הראשונה, כשהסובייקט מחפש אובייקט אבוד.
מכל מקום, אנחנו יכולים לראות כי מדובר ברישום/עקבה/ כריתה והותרת חותם התענגותי בל יימחה באמצעות הזדהות ראשונית ועמוקה.
עובדה זו יכולה לשפוך אלומה של אור על שיח החרשים המתחולל בזירת המאבק הפוליטי.
באותה הרצאה, מסב לוראן את תשומת ליבנו לשיח הממשל הפרוידיאני.
מי שנמצא בעמדת המשילות יכול לתפקד רק אם התמקם במקום של האידיאל המצליח לקבץ לקבוצה אוסף של סובייקטים. הם מתקשרים אל אובייקט ההתענגות, אובייקט הדחף עליו הם מוותרים בהציבם אותו במקום של האידיאל (כאובייקט אגלמתי).
זהו שיח האדון שהוא למעשה הופעתו של הלא מודע (אובייקט התענגותי ייחודי המכוסה על ידי אובייקט אגלמתי).
אם נכנה את ההסכמה לויתור על אובייקט הדחף ומיקומו בעמדת האידיאל כאובייקט זוהר בשם: אהבה, נוכל להסיק שכאשר זוהרו של האובייקט במקום האידיאל הועם, הנכונות להקרבה מתפוגגת, או אולי נכון יותר לומר מותקת אל מקום אחר בו מוצב האידיאל.
כך נקבל את הפסקת ההתנדבות של הטייסים, החיילים והלוחמים ואת הרעיון של אי תשלום מיסים.
בסמינר 17 (1969) אומר לאקאן שהכניסה של S1 אל סוללת המסמנים, אותה הוא מכנה S2, מארגנת את ה-אחר בדיעבד כשדה של ידע. זה יוצר סובייקט. מילר (2011) מכנה ידע זה ״ידע-סמבלנט״ ובהשראת ההמצאה של פוקו ״ביופוליטיקה״, הוא קורא לקרב על מסמני האדון שתחת עוּלם יפול הסובייקט-ילד; אפיסטמופוליטיקה.
מכאן שהאח הסיעודי ״יודע״ שבן גוריון כפה שמות משפחה עבריים על נתיניו ובכך עקר אותם ממסורת אבותיהם, וכן, שהאחר המתענג של שלטון מפא״י חטף תינוקות ממוצא תימני.
אלו השמות הניתנים ל״כריתה״ האפיסטמופוליטית שאיתם עלינו איכשהו לחיות.
Lacan.J. (1969). The Other Side of Psychoanalysis.Norton.
Miller, J.A (2011). Psychoanalytical Notebooks, 24.
3. לוראן. א (1991). לאקאן והשיחים. תרגום מספרדית: מבל גרייבר וסרחיו מישקין.