לנצח את חמאס: בהימור של פסקל- פיקציה ריאליסטית
גלעד שליט : 1 כנגד 1000
אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי
ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.
כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".
.png)
Given these values, the option of living as if
פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.
ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.
ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.
ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את 240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.
איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי
בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?
הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240 ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.
למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים, צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.
ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.
״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.
[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.
מבט נוסף
חיות-אדם בקיבוץ בארי
1. צירוף מסמני מחודש בשפה העברית, אשר נושא גוון אל-ביתי משהו, הולך וקונה לו אחיזה בדברי ימי תועבת עולמינו: חיות-אדם. חיות (S1) – אדם (S2). תפלצת כימרית שחציה חיה וחציה אדם. האם הצירוף הזה נושא משמעות חדשה או שמשמעות שאינה למעשה קיימת נכפית עליו? זהו האדם שמפעם לפעם נוהג לדחוס את שמו כנגד מסמנים אחרים; בן-אדם, בת-אדם, תת-אדם, על-אדם, פרא-אדם. צירופי תחילית לשם עצם. זהו האדם, בן האדם, שאוהב להעיד על עצמו שאינו חיה. אומרים "מותר האדם מן הבהמה". שרים "לא, אנחנו לא חיות, רק בני אדם"[1]. אלא שהיומרה הזו תקפה רק מן המקום ממנו מדברים, כלומר מפרספקטיבה אחת בלבד, זו של בני האדם. לא מדובר בטענה הנעוצה ברלטיביזם, אלא בטענה הנעוצה בשפה; רוצה לומר, המשפט "אנחנו לא חיות" הוא משפט אמת כל עוד הוא נאמר בשפה שהיא השפה של בני האדם ולא השפה של החיות (ככל שיש כזו, אם בכלל), משום שעבור החיות האחרות אנחנו איננו אלא חיות. אדם יכול לומר: אני מדבר. החיה לא יכולה לומר כדבר הזה. זה רק עבור בני האדם שחלק מן היצורים זוכה לכינוי "חיות", חלק אחר זוכה לכינוי "חיות-אדם" וחלק אחר זוכה לכינוי "אדם". וקוהלת החכם ידע כבר לומר ש"מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם--כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל; וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל"[2]. "הכל הבל", זה ביטוי המכוון לממשי, מעבר למובן ולמשמעות.
2. היגיון כזה אפשר למצוא גם בפרספקטיבה שממנה ניתן להשקיף על מאורעות הזוועה של השביעי באוקטובר 2023. מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, אמר ש"מתקפת חמאס לא התרחשה בחלל ריק"[3]. "העם הפלסטיני נתון ל-56 שנים של כיבוש חונק" אמר המזכ"ל והוסיף: "הוא רואה את אדמתו נשחקת בעקביות בגלל התנחלויות ואלימות, אנשיו נעקרים מבתיהם - ואז הבתים נהרסים. תקוות הפלסטינים לפתרון פוליטי מתפוגגות". מזכ"ל האו"ם מתמקם כמי שיודע. גם כותבים ישראלים כמו גדעון לוי, שפרסם בעיתון הארץ מאמר שנשא את הכותרת המדברת בעד עצמה: "אי אפשר לכלוא שני מיליון בני אדם בלי שזה יגבה מחיר אכזרי"[4], טוענים למעשה שיש ברשותם ידע אודות הסיבתיות ההיסטורית: S1 מוביל או גורם ל-S2. "מאחורי כל זה", כתב לוי, "עומדת השחצנות הישראלית". טענה כזו מניחה מראש יחס של סיבה ותוצאה, בין S1 ("לכלוא שני מיליון בני אדם","השחצנות הישראלית") לבין S2 ("מחיר אכזרי", "כל זה").
3. בלתי אפשרי להשקיף מחוץ לשפה. הקולות הקוראים לבחון את העוולות שנעשו לפלשתינים תושבי עזה על-ידי ישראל לפי פרספקטיבה של כיבוש או סגר או מצור שהטילה מדינת ישראל על רצועת עזה, אומרים שניתן להבין או לתרץ, להסביר או לנמק את מעשי הזוועה על-ידי אותן עוולות כביכול. לשון אחר: לשיטתם, את מאורעות השביעי לאוקטובר יש לבחון בפרספקטיבה היסטורית של שרשרת סיבות בה האחת הולידה את רעותה וכן הלאה. אלא שנקודת מבט זו, מתיימרת להיות ממוקמת אי שם בחוץ, על כוכב אחר. לעומת זאת, מי שנוכח פה בתוך השפה של המקום הזה לא יכול לשים עצמו כאילו הוא תופס את הטבח שכל מטרתו הייתה להמית יהודים באשר הם, כאילו הטבח הזה קשור בהיסטוריה כלשהי בכלל ובהיסטוריה של העימות הישראלי-פלשתיני בפרט. הפרספקטיבה, כמו גם ההיסטוריה, תקפות מן הבחינה של שרשרת הסובבים והמסובבים רק כל עוד לא נעשה המעבר לאקט קטסטרופלי – ומרגע שנעשה מעבר לאקט וזוועה שוחררה אל העולם, ההיסטוריה קורסת. באותו הרגע היא הופכת ללא רלבנטית וכל סמבלנט של סיבתיות המניח כאילו S1 הוא הסיבה ההיסטורית של S2 נעלם זה מכבר ביחד עם חיים שקופחו באכזריות שלא ניתן היה לדמיין. אותו מקף שמחבר את מה שלא ניתן לחיבור אלא באופן מאולץ ואשר מייצר צירוף מסמני חדש וחסר משמעות (חיות-אדם, S1-S2), מחבר כביכול גם את מה שלא ניתן לחיבור במובן של סובב ומסובב. זהו מקף שהוכה במהלומת מעדר עד קיפוד הראש מן הגוף, עד כדי קטיעה מלאה של שרשרת מסמנים, לכדי צירוף נטול מובן ומוליך שולל כמו "מאחורי כל זה" (S1) – "עומדת השחצנות הישראלית" (S2). וגם במקרה זה, אין מדובר בשאלה שלרלטיביזם או אבסולוטיזם; מדובר בביתור פולח של S1 מ-S2 . יש היסטוריה, אבל אין סיבה היסטורית; אין סיבה היסטורית לאוושוויץ. אין סיבה היסטורית למאורעות קיבוץ בארי וכפר עזה ורעים. מפאת הביתור הזה, בלתי אפשרי לתת הסבר כלשהו למאורעות התפלצתיים הללו. מדובר בקריעה אלימה של שרשרת המסמנים, כריתה של מסמן אחד ממשנהו, ולכן גם כריתה של ידע מונח.
[1]שישי שבת. זקני צפת, מילים: מאור כהן
[2] קוהלתג, יט
[3]https://www.haaretz.co.il/news/politics/2023-10-24/ty-article/.premium/0000018b-62ab-d230-a1bf-6bbb98360000
[4]https://www.haaretz.co.il/opinions/2023-10-08/ty-article/.premium/0000018b-0aac-dae9-adcb-abbf619e0000
מבטים
אנו שמחים להציג את "מבטים"!
קריאה אנליטית של המצב האקטואלי הופיעה כבר אצל זיגמונד פרויד אשר ייחס חשיבות לעניין החברתי דרך ניסיון להבין ולפרש את מאורעות החיים דרך נפש האדם (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני; תרבות בלא נחת; מלחמה, למה?); המשיכה עם אמירתו של ז'אק לאקאן: "הלא מודע הוא פוליטיקה", המניחה את כובד המשקל של האנושות על השפה, תוך ניסיון לקרוא את האנושות דרך הסימפטומים של הציוויליזציה; ועם קריאתו של ז'אק-אלן מילר את התקופה הנוכחית כ"מודרניות נזילה"[1] והאקטים המעשיים שלו, חלקם במסגרת זדיג, שגילמו פירוש למצב הפוליטי-חברתי (פעילות שביצע בחזיתות שונות במטרה להביא לשחרורה של הפסיכואנליטיקאית האיראנית מיטרה קאדיוור, פעילות שארגן כהתראה לאפשרות בחירתה של מרי לה פן לנשיאות צרפת, או ביחס לחקיקה בנושא נישואי הומוסקסואלים בצרפת).
בפונקציה והשדה של הדיבור והשפה כתב לאקאן: "מי שאינו יכול לפגוש באופק שלו את הסובייקטיביות של זמנו, מוטב לו איפה שיוותר עליה. כי כיצד יוכל להפוך את הווייתו לציר של מַהַלְכֵי חיים כה רבים, זה שאינו יודע דבר על הדיאלקטיקה המגייסת אותו אל מַהַלְכֵי חיים אלו בתנועה סמלית. עליו להכיר היטב את הפיתול אליו מושכת אותו תקופתו אל תוככי היצירה הנמשכת של בבל, ולדעת את תפקידו כמפענח בריב של השפות״[2].
אנו מניחים פסקה זו כתזכורת לכך שהסובייקטיביות שייכת קודם כל לתקופה. או כפי שהטיב לאמר מיגל בסולס בראיון שנערך עימו: "היכן שנמצאת הסובייקטיביות של התקופה, שם צריך האנליטיקאי להיות"[3]. אנו מניחים פסקה זו גם כמצפן לפעולה, מצפן אשר מייצר הכרח ודחיפות לעסוק בשאלות דוחקות של זמננו.
"מבטים" הינו טור-דעה,ענף של כתב-העת פולמוס, שמשמש מסגרת פתוחה לקרוא ולכתוב את האקטואליה, את התרבות ואת החברה בכל פעם מחדש. בעברית ובערבית.
בכוונתנו לעמוד בקצב הפועם של ההיסטוריה הנכתבת – זוהי הזמנה לשאת בכובד ולתרום את מבטכם !
כתבו אלינו: Polemosdigital@gmail.com
האורך המירבי של טקסטים שיפורסמו הוא כ- 2000 תווים.
צוות מבטים: קלאודיה אידן, חולוד תאבת סגיר, קרן בן הגיא.
[1] בהמשך לפילוסוף זיגמונד באומן.
[2] לאקאן,ז. (1953) "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה בפסיכואנליזה". כתבים, כרך א'. (תרגום, נ. ברוך). תל-אביב: רסלינג. 2015, עמ' 301.
[3] ראיון עם מיגל בסולס, נשיא ה-AMP הראיון הוקלט באוקטובר 2014 עבור lacandigital.com.
يسرنا أن نعرض لكم "رؤى"
ظهرت القراءة التحليلية للأوضاع الآنية منذ زيجموند فرويد الذي منح أهمية للجانب الاجتماعي في محاولته لفهم وتفسير احداث الحياة من خلال النفس البشرية (سايكولوجية الجماهير وتحليل الانا; القلق في الحضارة; لما الحرب؟ ); واستمرت مع مقولة جاك لاكان: "اللا شعور هو سياسة"، التي تضع ثقل وزن البشرية على اللغة، ومن خلال محاولة قراءة البشرية بواسطة الأعراض الحضارية; ومع قراءة جاك الان ميلر للفترة الحالية ك "حداثة سائلة"[1] وخطواته العملية، بعضها ضمن Zadig، والتي كانت بمثابة تأويل للوضع السياسي- الاجتماعي (خطوات قام بها في جبهات مختلفة بهدف تحرير المحللة الإيرانية ميترا قاديوار، نشاطات قام بتنظيمها كتحذير من إمكانية انتخاب ماري لا فان لرئاسة فرنسا، او بالنسبة لتشريعات بموضوع زواج المثليين في فرنسا).
كتب لاكان في مقالته وظيفة وحقل الكلام واللغة: "من لا يمكنه ان يلتقي في أفقه بذاتية فترته، من الأجدر به اذاً ان يتخلى عنها. اذ كيف له ان يحول كينونته لمحور مسارات حيوات عديدة، ذاك الذي لا يعرف شيئاً عن الجدلية التي تجنده نحو تلك المسارات في حركة رمزية. عليه ان يدرك جيداً الالتواء الذي تشده حقبته نحوه لداخل الخلق المستمر لبابل، وان يدرك وظيفته ككاشف رموز في شجار اللغات"[2]
نحن نضع هذه الفقرة كتذكير الى أن الذاتية هي في الأساس تابعة للحقبة الزمنية. او كما اجاد القول ميجل بسولس في مقابلة أُجرِيت معه: "أينما توجد ذاتية الحقبة.. هناك على المحلل ان يكون"[3] نحن نضع هذه الفقرة كبوصلة للعمل، بوصلة تنتج ضرورة وحاجة ملحة للبحث في أسئلة ملحة في وقتنا هذا.
رؤى هو عامود رأي، فرع لمجلة بولموس، سيستخدم كإطار مفتوح لقراءة وكتابة الوضع الآني، الحضارة والمجتمع في كل مرة من جديد. بالعبرية وبالعربية.
ننوي ان نلتزم بالوتيرة النابضة للتاريخ المكتوب- هذه دعوة لحمل الثقل والادلاء بوجهة نظركم.
اكتبوا لنا: polemosdigital@gmail.com
الحد الأقصى للنصوص التي سيتم نشرها هو بحدود ال 2000 رمز.
طاقم رؤى: كلاوديا ايدان، خلود ثابت صغيّر،كيرن بن هجاي.
[1]تبعاً للفيلسوف زيجموند باومن.
[2]لاكان، ج. (1953) "وظيفة وحقل الكلام واللغة في التحليل النفسي".مخطوطات، الجزء الأول. (ترجمة، ن. باروخ). تل أبيب: رسلينج. 2015، ص 301(العبرية).
[3]مقابلة مع ميجل بسولس، رئيس ال AMP سُجِّلت في تشرين الأول 2014 ل lacandigital.com.
כאן ושם -هنا وهناك
לֶיְיטְלִי, אני נתקלת ביותר ויותר מילים באנגלית שמשתרבבות לעברית, הד לשפה אחרת שנשזרת - משובצת - בזו המקומית כאשר המבטא בד״כ נשמר זה של כאן. זו כמובן לא תופעה חדשה, אבל בולטת יותר, כך נדמה לי. הזליגה הזו לתוך העברית. איך ניתן לחשוב עליה, עם הסובייקטיביות של הימים האלה?
״זה אַנְ-בֶּאלִיבָבֶּל מה שקרה שם״.
״סורי, אני לא יכולה לזכור, יוּ נוֹ, קשה לזכור את מה שקשה״.
״הכל כל כך פְרַגִ׳יל - בימים האלה״
(מהימים האחרונים בקליניקה)
האם זהו ביטוי של קושי לעשות עם ״מה שיש״ המקומי, היום יומי, אל מול הממשי. ביטוי למועקה אל מול כובד המשקל האתי, ההיסטורי, המונח על כתפיה של השפה העברית. והבחירה לשאול מאיזורים אחרים חושפת שבריריות, אולי מבורכת, בהכניסה קצת מדחף החיים.
ועוד משהו קורה לעברית בימים האלה. שבמקומות רבים בעולם, ברכבת התחתית ובבתי הקפה רצוי לא לדבר בה. בעיקר לא בקול.
״אין שם בלי כאן״, נהגו לומר משחר הקמת המדינה. בשנים האחרונות, ניתן אולי להוסיף לזה גם את:
״אין כאן בלי שם״. בלי ספק, כשלוקחים בחשבון כה רבים המוציאים דרכונים זרים, פותחים חשבונות בנק זרים, רוכשים דירות בערים זרות.
בנסיוני לחשוב על התופעה הזו, של הדיבור היום יומי בעברית (מכאן) משובץ מילים מ״שם״ - נזכרתי במכתב שכתב פרויד.
פרויד, שכנראה כבר ידע משהו על כובד המשקל המונח על כתפי המקום הזה, מצליח לדעתי לגעת בחדות ובבהירות אופייניים במה שעושה את ה״כאן״ הזה - כל כך קשה לשאת.
מכתב התגובה של פרויד לדר׳ חיים קופלר* / 26.2.1930
דוקטור נכבד,
לא אוכל לעשות את שאתה מבקש ממני. אינני יכול להתגבר על הסלידה שיש לי מלשתף את הציבור הרחב באישיותי, ובנסיבות הקריטיות העכשוויות בוודאי שהשעה אינה יפה לכך.
מי שמבקש להשפיע על ההמונים מן הראוי שישמיע את קולו באופן צלול ומלהיב, ואילו הערכתי המפוכחת את הציונות אינה מאפשרת לי לעשות כן. מובן שיש לי סימפתיה רבה לכל סוג של שאיפה חופשית, ואני גאה באוניברסיטה שלנו בירושלים ובשגשוג יישובינו. אך אינני מאמין שפלשתינה תיהפך אי פעם למדינה יהודית ושהעולם הנוצרי והמוסלמי יהיה אי פעם מוכן להשאיר את המקומות הקדושים בשליטתם של היהודים.
נראה לי הגיוני יותר לכונן מולדת יהודית על קרקע שאין עליה מעמסה היסטורית, אבל אני יודע שבגישה רציונלית מעין זו לא ניתן היה להלהיב את ההמונים ולהשיג את תמיכתם של העשירים.
עליי גם להודות שהפנאטיות התלושה מהמציאות של בני עמנו נושאת כחלק מהאשמה להתעוררות חוסר האמון של הערבים. ובפירוש אינני יכול לגייס כל סימפתיה לאותה קדושה מסולפת שבה לקחו קטע מחומת הורדוס והפכו אותו למקדש לאומי ושבגינה פגעו ברגשותיהם של המקומיים.
ועתה אמור לי אתה, האם עמדה ביקורתית כמו זו שלי הופכת אותי לאדם המתאים להופיע כמעודדו של עם המיטלטל בתקוות שווא?
בכבוד רב,
שלך בנאמנות,
פרויד
___________
* דר׳ חיים קופלר היה ראש סניף קרן היסוד בוינה שפנה לדמויות בולטות בקהילה היהודית, בינהן לפרויד, בבקשה לתמיכה ביהודים החיים בארץ ישראל.
* * פרט מעניין הוא שקופלר קרא את מכתבו של פרויד והופתע מתוכנו. הוא שרבט בעיפרון בפינה העליונה של המכתב "אסור להראותו לזרים!" ואכן, המכתב לא פורסם במשך 60 שנה.
أصادف Lately المزيد والمزيد من الكلمات الانجليزية التي تدخل على اللغة العبرية، كصدى للغة أخرى، تنجدل، تتشابك، باللغة المحلية، تُلفظ عادة مع الحفاظ على لهجة المكان. ليست هذه الظاهرة جديدة بالطبع، لكنها بارزة أكثر اليوم، كما يبدو لي. كيف نفكر بهذا التسرّب إلى اللغة العبرية في ظل ذاتية هذه الأيام؟
"الي صار Unbelievable"
"سوري، مش قادرة أتذكر. صعب تتذكري الأشياء الصعبة، You know".
"كلشي fragile هاي الأيام"
(من محادثاتي في الأيام الأخيرة في العيادة)
هل هذا تعبير عن الصعوبة في استخدام "الموجود" المحلي، اليومي، إبان الواقعي؟ تعبير عن الضيق إبان الثقل الأخلاقي، التاريخي، الملقى على أكتاف اللغة العبرية؟ الاختيار للاستعارة من أماكن أخرى تكشف هشاشة ما، مباركة ربما، بإدخالها للقليل من دافع الحياة.
ثمة شيء آخر يحدث للغة العبرية في هذه الأيام; من المحبّذ عدم التفوّه بها بصوت عالٍ في أماكن مختلفة في العالم; سواء في القطار أو في المقاهي.
"لا هناك بلا هنا"، اعتادوا القول منذ إقامة الدولة. ويمكننا أن نضيف لهذا في السنوات الأخيرة:
"لا هنا بلا هناك". خاصة عندما نأخذ بعين الاعتبار الكثيرين ممن يصدرون جوازات سفر أجنبية، يفتحون حسابات بنك أجنبية، ويشترون الدور في مدن أجنبية.
حاولت أن أفكر بهذه الظاهرة، بالتحدث اليومي بالعبرية (من هنا) المُرصّع بكلمات من "هناك" وتذكرت رسالة كتبها فرويد.
فرويد، الذي أدرك على ما يبدو شيئًا ما عن الثقل الموضوع على كاهل هذا المكان، ينجح برأيي بالتطرق، بدقة ووضوح تميزانه، لما يفعله هذا الـ "هنا" الذي يصعب تحمله. رد فرويد على رسالة د. حايم كوفلر*، 26\2\1930
د. كوفلر العزيز،
لا يمكنني أن أنفّذ ما تطلبه مني. لا يمكنني التغلب على النفور من مشاركة الجمهور العام بشخصيتي، خاصة في الظروف الصعبة التي نعيشها اليوم.
على كل من يريد التأثير على الجماهير أن يُسمِع صوته واضحًا مهيجًا للعواطف، ما لا يسمحه لي تقديري الرصين للصهيونية. أشعر بالتعاطف مع كل رغبة ونضال للحرية بالطبع; أنا فخور بجامعتنا في القدس ويفرحني ازدهار مستوطناتنا. لكني لا أعتقد أن بإمكان فلسطين أن تكون دولة يهودية يومًا، أو أن يكون العالم المسيحي والإسلامي على استعداد لترك الأماكن المقدسة بحيث تكون تحت سيطرة اليهود.
يبدو لي منطقيًا أكثر أن نقيم وطنًا لليهود على أرض لا يثقل كاهلها عبئ تاريخي، لكنني أعلم أن نهجًا عقلانيًا كهذا لن ينجح بتهييج الجماهير وكسب دعم الأثرياء.
يجدر بي كذلك أن أقرّ بأن هذا التعصب الذي لا يمّت لواقع أبناء شعبنا بِصِلة له دور في إثارة تشكيك العرب بنا. لا يمكنني، بهذا، أن أكّن أي تعاطف لتلك القداسة المحرّفة التي أخذوا فيها شظية من سور هيرودس محوّلين إياه إلى معبد وطني جرحوا بحجته مشاعر المحليين.
والآن أخبرني، هل موقف ناقد مثل موقفي يجعل مني شخصًا مناسبًا لدعم وتشجيع شعب لا ينفّك عن التأرجح بآمالٍ زائفةٍ؟
مع فائق الاحترام والاخلاص،
فرويد
___________
* د. حايم كوفلر كان رئيس فرع صندوق كيرن هيسود في فيينا توجه لشخصيات بارزة في الجالية اليهودية، من بينهم فرويد، بطلب لدعم اليهود الذي يعيشون في أرض إسرائيل.
** معلومة مثيرة للاهتمام هي أن كوفلر قرأ رسالة فرويد وفاجأه محتواها، فكتب بقلم رصاص على زاويتها العلوية "عرضها على الغرباء ممنوع!" وبالفعل كانت الرسالة مخبّأة على مدى 60 عامًا.