המסמן - זה שמעבר להזדהות - الدال – ذلك الذي يتجاوز التماهي

‍

להסיר את הרעלה – לחשוף את מבט האל האפל.

במאמר "קליניקה אירונית" [1], מילר  מתייחס לכך שכל השיחים (הדיסקורסים) הינם הגנה

כנגד הממשי, אך בו בזמן מבחין בין שיח הנשען על הסמלי, כהגנה מפני הממשי לבין זה שאינו כזה

הסמלי קשור אל האדיפוס, הסובייקט נתן הסכמה שלא לדעת על אמת שאין להעלותה על

הדעת בשם אהבה מספקת לאב. ובהקשר לזאת, בשם ההסכמה לוויתור על האובייקט

החלקי, מעניק הנוירוטי למבנים סמליים – מוסדות. ולאלו המיצגים אותם – סובייקטים

המגלמים תפקידים סמליים של שמות אב כגון – "מורים","שוטרים", "אנשי צבא",

"פסיכואנליטיקאים". אנרגיה ליבידינלית הנוצרת סביב החסר, כזו ההופכת אותם לאחרים

גדולים מונחים לידע, שידריכו אותו במשעולי ההתענגות של חייו: יפרשו ,יאסרו , יתירו.

אמונה זו בכוחם, קשורה קשר שלא ניתן לניתוק בחסר זה שהסובייקט ממקם בהווייתו.

הוא הסכים לאבד ומאז חי בחוסר הנחת של תצורת תחליפי הסיפוק, אך גם, בו בזמן, אובדן

זה של האובייקט החלקי אותו הוא ממקם באחרים. זה המאפשר לו לישון ואף לחלום.

ההומור למשל, שפרויד מזכיר אותו כנתיב קומי של האני העליון, ניצחון קטן, חיסכון

בהדחקה הינו עדיין עדות לעליבותו של הסובייקט ואל החסר המובנה בהווייתו.

האירוניה לעומתו, כמו גם הציניות.., אינה של האחר הגדול, אלא מכוונת נגדו.

"היא אומרת שהאחר הגדול אינו קיים ושבחשבון אחרון הקשר החברתי הוא רמאות".

פרשנות זו של הקשר החברתי, שאחת מתוצאותיה האפשריות הינה סובייקט נבל

(villainous), מאפשרת לתקוף מאז נובמבר את המוסדות הסמליים של המדינה

ולנסות לפרקם מכוחם. בשם חשדנות בשיח החברתי והצגתו כרמאות.

באופן זה נקרעות רעלות הסמלי, שנתנו מובן מספק לחיינו.

קריעת הרעלה היא גילוי האל האפל של מבט הציניות על חיינו.

אנו משיבים בהתנגדות .

[1]ז'אק-אלן מילר, "קליניקה אירונית". 1993. חוברת מספר 23 Clinique Ironique.

במקורפורסם : בכתב העת .La Cause Freudienne  

‍

نزع الحجاب - الكشف عن نظرة إله الظلام.

‍

في مقال "العيادة الساخرة" "IronicClinic" [1]، يشير ميلر إلى حقيقة أن جميع الخطابات هي آلية دفاع بمواجهة الواقعي، ولكنه يميز في الوقت نفسه بين الخطاب القائم على الرمزي، باعتباره دفاعًا بمواجهة الواقع، والخطاب الذي ليس كذلك.

يرتبط الرمزي بالأوديب، أعطت الذات الموافقة على عدم معرفة الحقيقة التي لا يمكن تصورها باسم المحبة الكافية للأب. وفي هذا الصدد، باسم الموافقة على التنازل عن الموضوع (object) الجزئي، يمنح الشخص العصابي لمبانٍ رمزية - مؤسسات. ولأولئك الذين يمثلونهم – الذوات اللواتي يجسدن أدوارًارمزيةً لألقابٍ مثل - "المعلمين"، "رجال الشرطة"، "رجالات الجيش"، "المحللين النفسيين". طاقة ليبيدونية تتبلور حول النقص، طاقة تحولهم إلى آخرين كبار** من المفترض انهم ذوي معرفة، سيرشدونها في طرقات التلذذ في حياتها: يفسرون، يمنعون، يسمحون.

يرتبط هذا الإيمان بقوتهم برباط لا يمكن حلّه بتلك الفجوة التي تحدد الذات موضعها في كينونتها.

لقد وافقت الذات على الفقدان ومنذ ذلك الحين تحيا في حالة من عدم السكينة سببها خلق بدائل للاكتفاء، ولكن، في الوقت ذاته، هذه الخسارة للموضوع الجزئي الذي تموقعه في الآخرين. هي ما تسمح لها بالنوم وحتى الحلم.

الفكاهة على سبيل المثال، التي ذكرها فرويد كمسار هزلي للأنا الأعلى، انتصار صغير، توفير في الكبت، تظل دليلًا على بؤس الفرد والنقص الكامن في كينونته.

السخرية في المقابل، وكذلك التهكم ... ، لا تأتي من الآخر الكبير، وإنما هي موجّهةٌ ضده.

"تقول إن الآخر الكبير غير موجود وأن، في الاعتبار الأخير، العلاقة الاجتماعية هي احتيال."

هذا التفسير للعلاقة الاجتماعية، والذي من نتائجه المحتملة خلق ذات خسيسة، يسمح بمهاجمة المؤسسات الرمزية للدولة منذ نوفمبر ومحاولة تجريدها من قوتها. باسم التشكيك في الخطاب الاجتماعي واعتباره احتيال. وبهذه الطريقة، تتمزق حجب الرمزية، التي أعطت لحياتنا معنى مرضٍ.

تمزق الحجاب هو كشف إله الظلام للنظرة التهكمية إلى حياتنا.

نحن نرد بالمقاومة.

* في المقال الأصلي تستعمل الكاتبة الكلمة"التهكم" باللغة العبرية بتضمين حرف واحد بين قوسين يحولها الى كلمة"الصهيونية". (المترجمة)

** جمع "الآخر الكبير"

[1] جاك آلان ميلر، "العيادة الساخرة".1993. الكتيب رقم 23 Clinique Ironique.

نُشر في الأصل: في مجلة LaCause Freudienne

‍

‍

‍

הגיליון האחרון של כתב העת "פולמוס"– כתב עת המיועד לדיון בנושאים של פסיכואנליזה, חברה ופוליטיקה – הוקדש למסמן "דו-לשוניות", ומן הארגומנט שפורסם, אפשר היה להבין שהכוונה היא לדו-לשוניות במובן העברי-ערבי [1].

בטקסט רגיש ומדויק שהתפרסם לאחרונה ב"מבטים", הדגישה פז חיט צוריאל את הסכנה שבגלישה אל הממד הדמיוני של הביטוי "דו-לשוניות", הטעימה את שני הרבדים שבהם פועלת השפה – המסמן והמסומן, והמליצה ללכת אל מעבר לממד ההזדהויות. את הטקסט היא סיימה בשאלה הנוקבת "אז באיזו דו-לשוניות מדובר בשדה 'שלנו'?" [2].

מה שעשוי לתרום למאמץ להשיב לשאלה הזו, הוא להתחקות אחר גלגוליו של המושג הזה, החל משורשיו המוקדמים ביותר בפסיכואנליזה. בפרק הדיון במקרה של קתרינה, הציג פרויד את הסימפטום כשפה מוצפנת ודימה אותו לכתב סימנים שניתן לפענחו לאחר גילויים של כתובות דו-לשוניות:

"לעיתים קרובות נהגנו [פרויד וברוייר] להשוות את הסימפטומים ההיסטריים לכתב סימנים שאותו למדנו לפענח לאחר גילויים שלכמה כתובות דו-לשוניות" [3].

פרויד לא כתב זאת במפורש, אך לא מן הנמנע שהתכוון לאבן רוזטה, שהתגלתה בשנת 1799 על ידי חברי משלחת נפוליאון בונפרטה במצרים. על האבן, שהיום נמצאת ב-British Museum בלונדון, חקוק צו מלכותי שהוצא בממפיס בשנת 196 לפנה"ס מטעם המלך תלמי החמישי. הצו כתוב ביוונית עתיקה ובמצרית קדומה, בשני סוגי כתב שונים – כתב חרטומים וכתב דמוטי [4], כלומר מדובר בכתובת דו-לשונית. ז'אן-פרנסואה שמפוליון – פילולוג, היסטוריון ואגיפטולוג צרפתי – התחיל לחקור את האבן בשנת 1808 ובין השנים 1822 – 1824, כשבעים שנה לפני המחקרים של פרויד וברוייר על היסטריה ופרסם מספר מחקרים שהובילו אותו לפענח את כתב החרטומים המצרי [5].

פרויד חזר לכך בפרק 6 של "פירוש החלום", שם הוא כתב שתוכן החלום נמסר כאילו ב"כתב תמונות", תרגום עברי למילה "hieroglyphics" [7], והזהיר שממש כשם שאין לקרוא הירוגליף כמייצג את הדימוי עצמו, כך אין לטעות בקריאת כתב התמונות של החלום כתמונות גרידא:

"...תוכן החלום נמסר כאילו בכתב תמונות, שאת סימניו יש להעביר אחד לאחד ללשון מחשבות החלום. ברור שנלך שולל אם נקרא סימנים אלה על פי ערכם התמונתי ולא על פי מה שהם מתייחסים אליו, כסימנים" [6].

זה מה שהוביל את לאקאן לומר שפרויד פענח את שפת האיווי, הסימפטום והחלום בשלמותה, ממש כפי ששמפוליון פענח את ההירוגליפים:

"כדי  לשחרר את הדיבור של הסובייקט, אנו מכניסים אותו לתוך השפה של איוויו, כלומר לתוך השפה הראשונית, שבה, מעבר למה שהוא אומר לנו על עצמו, הוא כבר מדבר אלינו שלא בידיעתו, ובסמלים של הסימפטום בראש ובראשונה.[...] בשפה ראשונית, אומר גם, אין כוונתי ללשון פרימיטיבית, מאחר שפרויד –אשר הזכות שרשם לעצמו על התגלית המלאה שלה מאפשרת להשוות אותו לשמפוליון –פענח אותה בשלמותה בחלומות של בני-זמננו" [8].

מאוחר יותר כתב לאקאן, שהאנליטיקאי עוסק בקריפטוגרפיה שמקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא עוסקת בלשון אבודה – קרי, לשון הלא מודע:

"...אין להתייחס אל הדימויים שבחלום אלא בעבור ערכם כמסמן, כלומר בעבור האותיות שהם מאפשרים לחלץ מן ה'ביטוי' המוצג על ידי חידת הציורים של החלום. [...] פרויד מדגים בשלל אופנים מדוע לערך זה של הדימוי כמסמן אין דבר וחצי דבר עם משמעותו, ורותם לכך את ההירוגליפים של מצרים העתיקה. [...] קריפטוגרפיה מקבלת את מלוא ממדיה רק כאשר היא בלשון אבודה" [9].

הסובייקט מדבר בו־בזמן בשתי שפות: שפת הדיבור המודעת ושפת הלא־מודע שמדברת בו, מבלי שידע. בהתאם, הפענוח האנליטי שונה מפיצוח קוד, בכך שהוא מחזיר לסימן את כובד ההיסטוריה שלו, כלומר את הלא-מודע שמדבר בו. זהו לא  רק מעשה של הבנה, אלא מעשה לשוני, אתי ופוליטי. מעשה הפירוש, הפענוח של "לשון אבודה", לא מסתמך על מפתח מוכן מראש ולא עוסק בדו-לשוניות במובן של שתי שפות שקיימות כביכול מראש. תחת זאת, הסובייקט שומע את עצמו מדבר בשפה שאינה שפתו ואינה מובנת לו – שפה שמתרגמת את עצמה אל עצמה. זאת המשמעות של "לשון אבודה"; היא אבודה כמו האובייקט האבוד, כלומר היא מעולם לא הייתה שם והיא מכוננת ככזו רק בדיעבד עם תנועה שבה שפה נוצרת מתוך שפה אחרת – תנועה המכוננת את הסובייקט של הלא-מודע. הואיל וכך, עם פרויד ולאקאן, הדו-לשוניות היא של הסובייקט – לא של ארץ, לא של מדינה, לא של טקסט ולא של כתב עט.

מקורות:

1.   ח׳ולוד תאבת סגיר. "דו לשוניות". פולמוס בישראל, גיליון 21, April 11, 2025: https://www.polemosisrael.com/blog/dv-lshvnyvt---lthny-y-llgwy

2.   פז חיט צוריאל. "המסמן - זה שמעבר להזדהות". מבטים, June 13, 2025: https://www.polemosisrael.com/mabatim/hmsmn---zh-m-br-lhzdhvt---ldl---dhlk-ldhy-ytjwz-ltmhy

3.   זיגמונד פרויד. "שתי נשים היסטריות : סיפורים פסיכואנליטיים". תרגום מגרמנית:מרים קראוס, עורך: דרור גרין. הוצאת 'צפת : ספרים', 2004.

4.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%9F_%D7%A8%D7%95%D7%96%D7%98%D7%94

5.   https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%27%D7%90%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A0%D7%A1%D7%95%D7%90%D7%94_%D7%A9%D7%9E%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F

6.   :TheInterpretation of Dreams, Sigmund Freud (1900) https://psychclassics.yorku.ca/Freud/Dreams/dreams.pdf

7.   זיגמונד פרויד. "פירוש החלום". תרגום מגרמנית: רות גינזבורג. עריכה: עמנואל ברמן. הוצאת 'עם עובד',2007. עמ' 285.

8.    ז'אק לאקאן. "פונקציה ושדה של הדיבור ושל השפה". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 275-276.

9.   ז'אק לאקאן. "ערכאת האות בלא-מודע". כתבים, כרך א. תרגום מצרפתית: נועם ברוך.עריכה: מרקו מאואס. הוצאת 'רסלינג', 2015. עמ' 481-482.

·     אבן רוזטה. British Museum, 15.05.25. צילום: ירון גילת.

‍

‍

העם בישראל, שהתרגל הלכה למעשה למצב הכיבוש של עם אחר, גזר על עצמו בכך חיים ללא תודעת עתיד, חיים ממוקדי הווה. ויתרנו על השאלה ״מה תהיינה ההשלכות ארוכות הטווח של הכיבוש?״, המחשבה על העתיד הלכה והצטמקה. נותרנו עם הווה קשוח ואלים ועם עבר שלא מפסיק לחזור. ובכל זאת, התקופה האחרונה מסמנת שינוי: ההפיכה המשטרית שיצאה לדרכה, וביתר שאת תנועת ההתנגדות לה, הכניסו לחיינו ממד חדש של עתיד.

לאחר אחד מאירועי אפליית נשים באוטובוסים טענה עיתונאית תומכת רפורמה, כי הצגת אירועים אלו כתופעה כוללת של הדרת נשים היא בבחינת הגזמה וטירוף. אותה עיתונאית פספסה את הנקודה המהותית שגרמה למתנגדי ההפיכה להוסיף להפגנותיהם מסרים הנוגעים לאפליית נשים ופגיעה בהן. אין זה כי הם סבורים שלמדינה או לנהגי אוטובוסים באשר הם יש מדיניות כוללת כנגד נשים; לא בזה מדובר, אלא בתודעת עתיד. המוחים רואים את ההווה הנוכחי ומקשרים אותו לעתיד אפשרי בסבירות גבוהה, והעתיד הזה נראה רע מאוד. בדיוק כפי שביטול עילת הסבירות איננו מכונן כשלעצמו דיקטטורה מוחלטת, אך הוא מהווה פעמון אזהרה שמתריע באופן ברור לאן נושבת הרוח ומחדד את הצורך בחסמים ובמגבלות שיעמדו בפני נבחרי ציבור. יש רגע שבו אפשר ״להריח״ מה מתרחש, שבו כל אחד מאיתנו נדרש להיות קצת נביא, לִצְפות את העתיד ולְצַפות לו, ולהגיב בהתאם. זו מהותה של תודעת עתיד, שכל עם, אולי כל אדם, זקוק לה.

המסמנים החותכים והחד-משמעיים של מתנגדי הרפורמה – הפיכה משטרית ולא רפורמה משפטית, דיקטטורה ולא ערעור הדמוקרטיה – אינם הגזמה או תכסיסנות רטורית, אלא שפה שאינה מסתפקת בהווה המיידי ומגיבה גם לעתיד שעלול להתקיים.

בעברית יש לכך ביטוי מיוחד: ״לראות לְמֵרחוק״. שתי מילות הקישור שנדבקו להן יחד (״לְ״ ו-״מֵ״) קושרות הרמטית את הרואה עם האובייקט הנִראֶה – גם לראות מספיק רחוק (״להרחיק רְאוּת״) וגם לראות מספיק מראש, מספיק לפני (התהום); קושרות גם את הזמנים: מנקודת התצפית של ההווה לראות את העתיד לבוא.

אריך קסטנר, סופר הילדים הנודע, פירסם ב-1931, תקופה קצרה לפני עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ספר נפלא, הפעם למבוגרים, שזכה לתרגום חדש לעברית תחת הכותרת ״אל האבדון״. ויכוח אידיאולוגי בין שני גיבורי הספר, פַבּיאן ולַבּוּדֶה, זימן לי תיאור מרטיט לאותה ראייה למרחוק:

״כשאמרתי קודם שאני מעביר את הזמן בהסתכלות סקרנית כדי לראות אם לעולם יש כישרון להיות הגון, זו הייתה רק חצי האמת. יש עוד סיבה לזה שאני מסתובב ככה בלי לעשות כלום. אני מסתובב ככה, ואני מחכה שוב, כמו אז בזמן המלחמה, כשידענו: עוד מעט יגייסו אותנו [...] היינו כמו תחת פעמון זכוכית ששואבים ממנו לאט-לאט אבל בלי הפסקה את האוויר, לא? התחלנו לפרפר, אבל לא פרפרנו מתוך שובבות אלא מפני שלא היה לנו אוויר לנשימה. אתה זוכר? לא רצינו להחמיץ שום דבר, והיינו רעבים לחיים כי חשבנו שזו הסעודה האחרונה לפני שמוציאים אותנו להורג […] העתיד הקרוב החליט לעבד אותי לנקניק-דם. מה הייתי צריך לעשות עד אז? לקרוא ספרים? לשייף את האופי שלי? להרוויח כסף? ישבתי בחדר המתנה גדול, קראו לו אירופה. הרכבת עמדה לצאת בעוד שבוע. את זה ידעתי. אבל לאן היא נוסעת ומה יהיה אִתי, את זה אף אחד לא ידע. ועכשיו אנחנו שוב יושבים בחדר המתנה, ושוב קוראים לו אירופה! ושוב אנחנו לא יודעים מה יקרה[...]

״לעזאזל!״, קרא לבּודֶה, ״אם כולם יחשבו כמוך לא תהיה יציבות אף פעם! אתה חושב שאני לא מרגיש את הארעיות של התקופה? רק אתה זכית בתענוג המפוקפק הזה? אבל אני לא סתם מסתכל, אני מנסה לפעול בתבונה.״ 

״הנבונים לא יגיעו לשלטון,״ אמר פביאן. ״והצודקים בטח שלא.״ 

״באמת?״ לבּודֶה התקרב אל חברו ותפס את צווארון המעיל שלו בשתי ידיו. ״אבל בכל זאת הם צריכים להעז ולנסות, לא?״[1] 

גם אנחנו צריכים להעז ולנסות. המצב הנוכחי בישראל מזמן הזדמנות חדשה לראות למרחוק. בפעם הראשונה, לפחות באופן חריף ובולט שכזה, נוצר שיח שלוקח בחשבון גם את העתיד ואת מחיריו. העתיד שהצטמק חזר ונפתח. כפי שמתנסח גיבורו של קסטנר: ״אנחנו חיים בזמנים גדולים […] והם גדֵלים מיום ליום״. 

[1]קסטנר, אריך (1931), אל האבדון, תרגום: אילנה המרמן, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2020, עמ׳ 52-51.

‍

‍

شعب إسرائيل، الذي اعتاد عمليا على واقع احتلاله لشعبٍ آخر، قد حكم بهذا على نفسه بحياة بلا وعيٍ مستقبلي، حياة تركز على الحاضر. لقد تخلّينا عن السؤال "ماذا ستكون عواقب الاحتلال للمدى البعيد؟"، وأخذ التفكير في المستقبل يتقلص. لقد بقينا مع حاضر قاسٍ وعنيف وماضٍ لا ينفك يعاودنا. ومع ذلك، فإن الفترة الأخيرة تشير إلى تغيير: فالانقلاب النظامي الذي بدأ مسيرته، زد على ذلك الحركة المقاوِمة له، أدخلا لحياتنا بُعداً جديداً من حيِّز المستقبل.

بعد أحد حوادث التمييز ضد النساء في الحافلات، ادعت إحدى الصحفيات المؤيدة للإصلاح أن عرض هذه الحوادث كظاهرة إقصاء نساء شاملة هو ضرب من المبالغة والجنون. هذه الصحفيّة قد فوتت النقطة الأساسية التي جعلت معارضي الانقلاب يضيفون إلى تظاهراتهم رسائل تتعلق بالتمييز ضد المرأة والمسّ بها. ليس لأنهم يعتقدون أن لدى الدولة أو سائقي الحافلات أينما كانوا سياسة شاملة ضد المرأة؛ وهذا ليس ما يدورحوله الأمر، بل حول الوعي المستقبلي. يرى المعارضون الحاضر الآني ويربطونه بمستقبل محتمل، إمكانية حدوثه عالية، ويبدو ذلك المستقبل سيئًا للغاية. كما أن إلغاء "المعقولية" لا يخلق في حد ذاته دكتاتورية مطلقة، لكنه يشكل جرس إنذار ينذر بوضوح إلى أين تهب الرياح ويؤكد على الحاجة إلى فرض الموانع والقيود في وجه المسؤولين المُنتَخَبين. هناك لحظة يمكنك فيها أن "تشمّ" ما يحدث، حيث يُطلب من كل واحد منا أن يكون نبيًّا إلى حد ما، أن يرى المستقبل بعين خياله وأن يتوقعه، وأن يتصرف وفقًا لذلك. هذا هو جوهر الوعي المستقبلي الذي تحتاجه كل أمة، وربما كل شخص.

إن الدلالات الحاسمة والقاطعة التي يستعملها معارضو الإصلاح – قلب نظام الحكم وليس الإصلاح القضائي، والدكتاتورية وليس زعزعة الديمقراطية - ليست مبالغة أوخداع بلاغي، بل هي لغة لا تكتفي بالحاضر المباشر فقط وإنما، بالإضافة لذلك، تستجيب للمستقبل المُتوقع.

في اللغة العبرية يوجد تعبير خاص بهذا المعنى: "الرؤية لمن بعيد" (ترجمة حرفية).الرابطان الملتصقان ببعضهما البعض ("لِ"و"من") يربطان الرائي بالشيء\الموضوع المرئي بإحكامٍ - ليرى بعيدًا بما فيه الكفاية ("الرؤية للمدى البعيد") وليرى ما يكفي مقدمًا، بما فيه الكفاية قبل (الهاوية)؛ وهما يربطان الأزمنة أيضًا: أن نرى المستقبل القادم من نقطة الرصد في الحاضر.

نشرإريك كاستنر، مؤلف أدب الأطفال الشهير، عام 1931، قبل وقت قصير من وصول النازيين إلى الحكم في ألمانيا، كتابا رائعا، كتاب للكبار هذه المرة، والذي تُرجم إلى العبرية حديثًا تحت عنوان "إله الهلاك". في الجدل الأيديولوجي بين بطلي الكتاب، فابيان ولابوديه، التقيت بوصفٍ مثيرٍ لتلك الرؤية لمن بعيد:

"عندما قلت من قبل إنني أقضي الوقت في التأمل بفضول لمعرفة ما إذا كان بمقدور العالم أن يكون منصفاً، فقد قلت نصف الحقيقة فقط. هناك سبب آخر يجعلني أتسكّع بهذه الطريقة دون أن أفعل شيئًا. أتسكّع بهذه الطريقة، وأنتظر مرة أخرى، كما حدث في حينه أثناء الحرب، عندما علمنا: سيجندوننا قريبًا [...] كنا وكأننا تحت جرس زجاجي والهواء يُسحب منه ببطء وبدون توقف، أليس كذلك؟ صرنا ننتفض، ولكننا لم ننتفض شقاوةً، بل لأنه لم يعد لدينا هواء للتنفس. هل تذكر؟ لم نرغب في تفويت أي شيء، وكنا جوعى للحياة لأننا ظننا أنها الوجبة الأخيرة قبل إعدامنا […] قرر المستقبل القريب أن يحولني إلى نقانق دم. ماذا كان يجب أن أفعل حتى ذلك الحين؟ أن أقرأ الكتب؟ أن أصقل شخصيتي؟ أن أجني المال؟ جلست في غرفة انتظار كبيرة، كانت تسمى أوروبا. كان القطارسيغادر خلال أسبوع. هذا ما كنت أعرفه. لكن إلى أين سيتوجه وماذا سيكون من أمري، هذا ما لم يعلمه أحد. والآن نجلس في غرفة الانتظار مرة أخرى، اسمها أوروبا مرة أخرى! ومرة أخرى لا نعرف ماذا سيحدث (...)

"اللعنة" صاح لابوديه: لو كان الجميع يفكر مثلك فلن يكون هناك استقرار أبدًا! هل تظن أنني لا أشعر بعرضية هذه الفترة؟ هل فزت وحدك بهذه المتعة المريبة؟ لكنني لا أكتفي بالتأمل، بل أحاول التصرف بحكمة.

"الحكماء لن يصلوا إلى السلطة"، قال فابيان. "والصالحون بالتأكيد لن يفعلوا."

"حقًا؟" اقترب لابوديه من صديقه وأمسك بياقة معطفه بكلتي يديه. "لكن مع ذلك يتعين عليهم أن يتجرؤوا وأن يحاولوا، أليس كذلك؟" [1]

نحن أيضًا علينا أن نتجرأ وأن نحاول. الوضع الحالي في إسرائيل يستدعي فرصة جديدة للرؤية لمن بعيد.وللمرة الأولى، على الأقل بهذه الطريقة الحادة والواضحة، يخلق خطاب يأخذ أيضاً بعين الاعتبار المستقبل وكلفته. لقد أعيد فتح المستقبل الذي كان آخذًا بالتقلص. وكما يقول بطل كاستنر: "إننا نعيش في أوقات عظيمة [...] وهي تتعاظم يوماً بعد يوم" 

*ملاحظة المترجمة: "الرؤية لمن بعيد" ترجمة حرفية للمصطلح العبري الذي استعمله الكاتب: "לראות למרחוק" والذي يمكن ترجمته للغة العربية ك:"البصيرة" أو "بعد النظر". اخترت استعمال الترجمة الحرفية كَ "تبني" للمصطلح للعربية بسبب الشرح الذي ضمنه الكاتب في المقال للوضع الخاص الذي يتطرق إليه.

[1] كاستنر، إريك (1931)، إله الهلاك، ترجمة: إيلانا هامرمان، هكيبوتس همؤحاد – مكتبة بوعليم، 2020، ص 52-51.

‍