להתייצב בפונקציה -أن تتبوأ وظيفتك

‍

גלעד שליט : 1 כנגד 1000

אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי

ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.

כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".

‍

Given these values, the option of living as if 

פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.

ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.

ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.

ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את  240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.

איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי

בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?

הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240  ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.

למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים,  צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.

ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.

״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.

‍

[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.

‍

‍

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S₂, שניתן כביכול להבר אותו עם S₁, אבל ה-S₁ הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S₂, קלט רקטה, S₁, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

‍

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

‍

פרנסואה רניו כותב [1], כפי שאפרט להלן, את אחת הנוסחאות שלו בטקסט שהפך לקלאסי: "האובייקט  a שלנו". הכותרת, כידוע, מתייחסת ליהודי כאל אובייקט של  המערב. זוהי הצעה רצינית ביותר, המבדילה, לפי רניו, בין היהודי לבין מיעוטים אחרים. לפי הטקסט שלו, אף אחד מהמיעוטים האחרים אינו נמצא באותה מערכת היחסים כמו היהודי עם המערב.

כדי להגיע ישר לעניין, אז בואו נזכור את אחת הנוסחאות שלו:

מה שנמצא כאובייקט a, נמצא גם כפסולת, וגם כסיבת האיווי בו בזמן. כך למשל הצדיק: (saint). הוא /היא נמצא(ת) כשארית ההתענגות של האנושות, כמו פרנסיסקוס הקדוש, שהיה אומר: "אני צריך מעט מאד, ומה שאני צריך, אני צריך מעט מאד". לאקאן מדגיש שמשום כך, היכן שיש "צידוק-האשפה (faire le déchet), מאפשר לסובייקט של הלא-מודע להיות הוא עצמו סיבת האיווי של הסובייקט."[2]

להיות במקום סיבת האיווי של הסובייקט, זה מאפשר לסובייקט את האימפליקציה: קורה משהו? זה" בגללו! (בגללה)" הוא (היא) הסיבה! הסובייקט חש "הקלה", ויש אפילו צחוק. "בכל שירבו הקדושים - ירבה הצחוק. זהו העקרון שלי, למצוא את הדרך של מחוץ לדיסקורס הקפיטאליסטי"[3].

לאקאן ציין שנה לאחר "טלוויזיה", בראיון ברדיופוניה, שיש מבוי סתום המאפיין את השיח של האוניברסיטה: בשיח זה, חייבים להניח שיש מי שיצר את הידע. הנחה זו היא פער, אפילו תהום, ובתהום הזה נופל הסובייקט שהשיח של האוניברסיטה יוצר:

“בשיח האוניברסיטאי, זהו הפתח שאליו נופל הסובייקט שהוא מייצר על ידי הצורך להניח מחבר לידע”.[4]

בחזרה לרניו:

״השלכות: אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי. (לעולם לא אחד בלי השני). הקשר נראה הדדי לחלוטין. אין זה משנה אם היהודי טוב במקום סיבת האיווי. אז יש הדדיות (או הומוגניות) של המקומות, אבל לא של המונחים. מה שמעיד, אם תרצו, על כך שאחד המונחים חסום (הסובייקט). (גם אם כותבים $ <> a ,a  עדיין הסיבה,  $ היא לא. זה בגלל שהוא זה שגורם לחלוקת הסובייקט). למה היהודי במקום של הגורם? ייענו: כי להציל את התופעות הנלוות לאמירת "יהודי" במערב היא אמירה שמרמזת על סדר האיווי (שעל האיווי הזה משלמים באהבה, שנאה, עניין, סקרנות, דחייה וכו' - נראה בהמשך מה יש בו).״

"אם המערבי, אז היהודי. אם היהודי, אז המערבי".

זה צריך להתקבל בהלם. ההשלכה שמציע רניו היא זו שדוחה - כן, דוחה, מגעילה – גם את הסטודנטים WOKE באוניברסיטאות האמריקאיות הטובות ביותר, וגם ישראלים שהיו רוצים, אחת ולתמיד, לראות בישראל מדינה מערבית "כפי שהיא צריכה". אבל, אם רניו לוחץ על הכפתור הנכון, הרתיעה של הסטודנטים היא זוועה מול הידע: » סטודנטים ופרופסורים אמריקאים יקרים, תקשיבו: ישראל היא תנאי לתחושת הזהות שלכם. » באשר לישראלים, אולי כדאי שנמליץ על ביטוי מוזר של ז'אן קלוד מילנר בטקסט[5] שנערך לאחרונה על המלחמה. הבה נזכור, לפני שנתייחס לביטוי הזה, שמילנר, בניגוד לרצונות ההתמערבות של אינטלקטואלים רבים בישראל, דווקא תמך ברעיון שישראל צריכה "להיפרד מאירופה". כך סיכם מילנר את חיבורו המפורסם "הנטיות הפליליות של אירופה הדמוקרטית"[6]

בטקסט החדש שלו, מילנר מדגיש אי הבנה שלדעתו מהותית. ישראל לא מקבלת את היותה "מערבית" בהוויתה, ולכן נראה כל הזמן כאילו היא מתנגדת לקבל הצעות ולחצים מהמערב.

במערב, אומר מילנר, הדוקטרינה היא שמלחמה היא חריגה, וכל מלחמה חייבת להסתיים מהר ככל האפשר כשהיא מתחילה. לעומת זאת, הוא טוען, אם יושג שלום במלחמה כמו זו שבין ישראל לחמאס, זה בציפייה למלחמה הבאה.

עוד מצהיר מילנר שאין לו אהדה לנתניהו, אבל יש להודות (אני מצטט):

״נתניהו, כאדם וכמנהיג, צפוי להפגין שהוא, שהתחנך ועבד בארצות הברית, יתנהג כמו ראש מדינה מזרחי. מכאן הבוז שהוא מעורר.״

האם עלינו להאמין למה שמילנר כותב? זה בהחלט לא הכרחי לחלוטין, אבל בכל זאת יש נקודה אחת שראוי להדגיש. אנשים ומדינות, למרות הגלובליזציה, עדיין שונים ביחסים שלהם עם השפה, ובדרך שלהם לאופני התענגות. הבה נשנה את ה"דוקטרינה" בטקסט של מילנר, ונציב במקומה את "אופן התענגות", ואולי זה יאפשר לנו קריאה נוספת של הסימפטומים המקומיים, בכיוון שפרויד התווה ב"בדיחה ויחסיה עם הלא-מודע". " בבדיחה "יום כיפור", (על היהודי שיושב לא נימוס ברכבת, וכשנכנס נוסע אחר, היהודי מתיישב היטב, וכשהנוסע השני שואל אותו מתי יחול יום הכיפורים, היהודי קורא "אה" של הקלה, וחוזר לעמדת ההתחלה שלו).הערתו של פרויד מדגישה כיצד עמדתו הדמוקרטית של היהודי, שאינו מקבל את ההבדל בין אדונים לעבדים, מקשה מאוד על דו-קיום חברתי[7].

* בדיחה שלעמוס בידרמן, כאשר פורסם התגלית של בשורה חדשה ״ יהודה״ . בבשורה היה כביכול  יהודה בעצם הנבחר על ידי ישו.

[1]https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a

[2] לאקאן, "טלוויזיה" (1973),תרגום בן-ציון בן-מושה, חנות הספרים, 1992, עמ 23-24

[3] לאקאן, שם, עמ׳ 24.

[4]Dans le discours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produit de devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p. 445.

[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024

[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/ נובמבר 2003

[7]פרויד, ז: ״ הבדיחה ויחסיה ללא מודע״, ( 1905). רסלינג, 2007, תרגום רון הכהן, עמ׳ 139-140

‍

كتب فرانسوا رينو[1]، كما سأفصل أدناه، إحدى صيَغَه في نصٍ أصبح كلاسيكيًا: "موضوع ال a خاصتنا". يشير العنوان، كما هو معروف، إلى اليهودي على أنه موضوع للغرب. وهذا اقتراح خطير للغاية، إذ إنه يميز، تبعًا لما يقوله رينو، بين اليهود والأقليات الأخرى. وبحسب نصه، لا توجد لأي من الأقليات الأخرى علاقة كتلك التي تربط اليهودي بالغرب.

كي نصل إلى لب الموضوع، دعونا نتذكر إحدى صيغه:

ما هو قائم كموضوع a قائم أيضًا كنفايات، وكسبب للرغبة في الوقت ذاته. فعلى سبيل المثال، الصالح: (القديس). فهو\ هي قائم\(ة) كبقيّة من التلذذ البشريّ، مثل القديس فرنسيس الذي كان يقول: "أحتاج إلى القليل، وما أحتاج إليه، أحتاج إلى القليل جدًا". يؤكد لاكان أنه لهذا السبب، حيث يوجد "تبرير القمامة (faire le dechet)، يتيح لذات اللاشعور بأن تكون هي نفسها سبب رغبة الذات."[2]

كونها في موضع سبب رغبة الذات، فإنه يسمح للذات بالتضمين: هل حدث شيء ما؟ إنه"بسببه! (بسببها)" هو (هي) السبب! تشعر الذات "بالارتياح" بل وهنالك ضحك. "كلما كثر القديسون - يكثر الضحك. هذا هو مبدأي، أن أجد الطريق خارج الخطاب الرأسمالي"[3].

وأشار لاكان بعد عام من «التلفزيون»، في مقابلة إذاعية، إلى أن هناك طريق مسدود يميز الخطاب الجامعي (الأكاديمي): في هذا الخطاب، يجب الافتراض أن هناك من خلق المعرفة. وهذا الافتراض هو فجوة، بل هاوية، وفي هذه الهاوية تقع الذات التي يخلقها الخطاب الجامعي:

"في الخطاب الجامعي، هذه هي الفتحة التي تقع فيها الذات التي تخلقها عن طريق الحاجة إلى افتراض مؤلف للمعرفة[4]".

نعود إلى رينو:

"العواقب: إذا كان الغربي، إذًا اليهودي.إذا كان اليهودي، إذًا الغربي. (أبدًا لا أحدهما بدون الآخر). تبدو العلاقة متبادلة تمامًا. ولا يهم إذا كان اليهودي صالحاً في موضع سبب الرغبة. إذن هناك تبادلية (أوتجانس) في الأماكن، ولكن ليس في المصطلحات. مما يدل إن صح التعبير على أن أحد المصطلحات محظور (الذات). (حتى لو كتبت <> $  a ، فلا يزال a هو السبب، $ ليست كذلك. وذلك لأنه هو الذي يسبب تقسيم الذات). لماذا اليهودي في موضع المسبب؟ سيجيبون: لإنقاذ الظاهرة إن عبارة "يهودي" في الغرب هي عبارة توحي إلى ترتيب الرغبة (أي أن مقابل هذه الرغبة يُدفع ثمنًا من الحب، والكراهية، والاهتمام، والفضول، والرفض، وما إلى ذلك - سنرى لاحقًا ما يشمله ذلك)."

"إذا كان الغربي، فاليهودي. وإذا كان اليهودي، فالغربي."

يجب أن يصدمنا هذا الأمر. إن المغزى الضمني الذي يقترحه رينو هو المنفر - نعم،منفر، ومثير للاشمئزاز - حتى طلاب WOKE في أفضل الجامعات الأمريكية، والإسرائيليون الذين يرغبون، مرة وإلى الأبد، في رؤية إسرائيل كدولة غربية "كما ينبغي لها أن تكون".  ولكن إذا ضغط رينوعلى الزر الصحيح، فإن نفور الطلاب ما هو إلا رعب في وجه المعرفة: «أعزائي الطلاب والأساتذة الأميركيين، انتبهوا لما أقول: إن إسرائيل شرط لإحساسكم بهويتكم.» أما بالنسبة للإسرائيليين، فربما يجدر بنا أن نوصي بتعبير غريب لجان كلود ميلنر في نص[5] كتبه في الآونة الأخيرة عن الحرب.ولنتذكر، قبل أن نتطرق إلى هذا التعبير، أن ميلنر، خلافا لرغبات التغريب (westernization) لدى العديد من المثقفين في إسرائيل، أيد في الواقع فكرة أن إسرائيل يجب أن "تنفصل عن أوروبا". هكذا اختتم ميلنرمقالته الشهيرة "الميول الإجرامية لأوروبا الديمقراطية".[6]

في نصه الجديد، يسلط ميلنر الضوء على سوء الفهم الجوهري حسب اعتقاده. إسرائيل لا تتقبل كونها "غربية" في كيانها، ولذلك تبدو على الدوام وكأنها تتصدى لقبول الاقتراحات والضغوطات من قبل الغرب.

ويقول ميلنر إن المبدأ السائد في الغرب هو أن الحرب هي استثناء، وأن كل حرب يجب أن تنتهي في أسرع وقت ممكن في حال أنها بدأت. ومن ناحية أخرى، فهو يزعم أنه إذا ما تم التوصل إلى السلام في حرب مثل تلك التي اندلعت بين إسرائيل وحماس، فإن ذلك يعني أن الحرب التالية قادمة لا محالة.

ويصرح ميلنر أيضًا بأنه لا يتعاطف مع نتنياهو، ولكن لا بد من الاعتراف أن (وأنا هنا أقتبس):

"من المتوقع من نتنياهو كشخص وكقائد أن يثبت، وهو الذي تلقى تعليمه وعمل في الولايات المتحدة، أنه سيتصرف كرئيس دولة شرقي. وهذا هو السبب في الازدراء الذي يثيره."

هل يجب أن نؤمن بما كتبه ميلنر؟ من المؤكد تمامًا أن ذلك ليس ضروريًا، ومع ذلك هناك نقطة واحدة تستحق أن نشدد عليها. فالناس والبلدان، على الرغم من العولمة، ما زالوا مختلفين بعضهم عن بعض من ناحية علاقتهم باللغة، وفي أساليبهم في التلذذ. دعونا نغير "المبدأ" في نص ميلنر، ونستبدلها بـ "نمط التلذذ"، ولعل هذا يمنحنا فرصة لقراءة الأعراض المحلية بشكل آخر، من المنظور الذي وضع فرويد أسسه في"النكتة وعلاقتها باللاشعور" . في نكتة "يوم الغفران" (عن اليهودي الذي كان جالسًا في القطار بطريقةٍ غير مهذبة، وعندما دخل راكب آخر يصلح اليهودي جلوسه، فلما سأله الراكب الثاني متى سيكون يوم الغفران، يتنهد اليهودي تنهيدة ارتياح، ويعود ويجلس كما كان في البداية). وتؤكد ملاحظة فرويد كيف أن موقف اليهودي الديمقراطي،الذي لا يقبل الفرق بين السادة والعبيد، يجعل التعايش الاجتماعي صعبا للغاية.[7]

* نكتة عاموس بيدرمان عند نشر إنجيل "يهودا" الجديد.في الإنجيل، من المفترض أن يهوذا هو الذي اختاره يسوع بالفعل.

[1] https://www.revistavirtualia.com/articulos/484/opinion-ilustrada/nuestro-objeto-a

[2] لاكان، "التلفزيون" (1973)، ترجمة بن تسيون بنموشيه، المكتبة، 1992، ص 23-24.

[3] لاكان، المرجع نفسه، ص 24.

[4]Dans lediscours universitaire, c'est la béance où s'engouffre le sujet qu'il produitde devoir supposer un auteur au savoir.”. Lacan, Autres Écrits, Paris, 2001, p.445.

[5]https://k-larevue.com/israel-et-usa-des-reserves-au-differend-par-jean-claude-milner/ 27/3/2024

[6]https://editions-verdier.fr/livre/les-penchants-criminels-de-leurope-democratique/نوفمبر 2003

[7]  فرويد، ز: "النكتة وعلاقتها باللاشعور"، (1905). ريسلينج، 2007، ترجمة رون هكوهين، ص 139-140

‍