ירון גילת - يارون غيلات
May 6, 2024

מלחמה סופית ואינסופית - الحرب المنتهية وغير المنتهية

עד הסוף

בפתח אחת מישיבות הממשלה בחודש דצמבר 2023, אמר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את הדברים הבאים: "צוואת הנופלים מדריכה אותנו. אנחנו נשיג את כל יעדינו - חיסול חמאס, השבת כל חטופינו ולגרום לכך שעזה לא תהיה מוקד שיסכן את ישראל. נילחם עד הסוף" [1].

נתניהו לא היה מקורי במיוחד. אפשר שכשדיבר בפתח אותה ישיבה, הדהד בראשו נאומו המפורסם של וינסטון צ'רצ'יל מן הרביעי ביוני 1940, בו אמר ראש הממשלה הבריטי דאז, בין השאר, כי "אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף" [2].

ככל שהמשמעות של הביטוי 'מלחמה עד הסוף' היא אניגמטית, אין הכרח לפטור אותו כרטוריקה חלולה או כפופוליזם מניפולטיבי. שאלת סוף המלחמה הופכת ונעשית לדומיננטית בשיח הציבורי, ובה במידה גם הולכת וגוברת הביקורת על נתניהו בהקשר הזה, כשלא אחת מושמעות כנגדו טענות על שכביכול אינו מעוניין דווקא אלא במלחמה ללא סוף [3]. אנו עומדים, אם כן, בתווך הדיאלקטי בין מלחמה סופית ואינסופית. הדיאלקטיקה בין סופיות לאינסופיות אינה זרה לשיח הפסיכואנליטי [4] ואף-על-פי שפסיכואנליזה איננה מלחמה במובן השגור, בא בחשבון לנסות לעשות שימוש באחת על-מנת לבאר משהו מן האחרת.

אובייקט a קטנה

ככלל, סוגיית סוף האנליזה, הן אצל פרויד, הן אצל לאקאן, רחבה מכדי לכנס אותה במאמר הנוכחי. יחד עם זאת, נוכל לומר שפרויד היה ברור בעניין הזה: "...כאן המקום למנוע אי הבנה. אין בכוונתי לטעון שהאנליזה ככלל היא עבודה שאין לה סוף. תהיה עמדתנו בשאלה זו אשר תהיה, דעתי היא שסיומה של אנליזה הוא עניין מעשי" [5]. עוד יש מעניינו לומר, שעבור לאקאן, בסמינר X, אובייקט a קטנה חייב לאפשר ללכת אל מעבר למסקנותיו של פרויד [6]. האובייקט a קטנה הוא אובייקט פנטסטי, שיוצר אשליה של שלמוּת אפשרית ותופס את מקומו של הלא-הכל ומצעף אותו בפנטזמה, אבל למעשה מדובר באובייקט מוזר ופרדוקסלי שבו ברגע שהוא מופיע הוא כבר אבוד. כלומר, מדובר באובייקט אי-רציונלי, חלק ללא שלם, מה שקיים בלי שיש לו הוויה, כלומר בלי שיש לו מהות סמלית, וככזה הוא מגלם את המכשול לאוניברסליות של הסמלי. עם האובייקט הזה מבקש לאקאן לקחת את האנליזה עד סופה מעבר לפרויד.

לוגיקה

ז"א מילר הצביע על כך ששלוש שנים לאחר סמינר X, ב״פרופוזיציה...על הפסיכואנליטיקאי של האסכולה״, עשה לאקאן צעד נוסף לניסוח של סוף האנליזה, במושגים שאמורים לאפשר אימות לוגי [7]. אחת הדרכים לתפוס את זה היא דרך גורל האיווי של האנליטיקאי, איווי שבסופו של דבר תכליתו להוציא את האנליטיקאי מהעבודה על ידי הפיכתו למיותר, כלומר למה שניתן להשליך אותו. זוהי הלוגיקה של הסינטום: כאשר האנליזנד לא מזדהה עוד עם האנליטיקאי אלא עם הסינטום, האנליטיקאי הופך למשהו שאפשר לוותר עליו והאנליזה מגיעה כך לסיומה הלוגי, או לסופה הלוגי. הסוף הזה, גרס מילר, בא לעולם במונחים של פתרון שלילי ופתרון חיובי: "הפתרון השלילי הינו לא כלום: אין ולא כלום במקום הזה; במקום של המשמעות האחרונה, אין אלא ריק, היוהרה של האיווי.[...] סוף האנליזה כסובייקטיביזציה של המוות. [...] סובייקטיביזציה של היחס המיני ככזה שאינו קיים" [8]. "הפתרון החיובי יהיה בידודה של הפונקציה a קטנה. [...] האובייקט הטרום-גניטלי, זה שלא עבר פאליזציה, שלא נכנס למשמעות הפאלית"[9].

הלוגיקה,כך לאקאן, היא המדע של הממשי, והיא מן הסדר של הכתיבה ולא של הדיבור. שתי הדוגמאות הפרדיגמטיות לעניין זה הן נוסחאות הסקסואציה שלאקאן מנסח בסמינרים XIX, XX והנוסחאות של ארבעת השיחים שלאקאן מנסח בסמינר XVII. הלוגיקה שעליה נשענות נוסחאות הסקסואציה מובילה את לאקאן לנסח את מה שהוא לא-הכל, pas tout, בנוסחת הסקסואציה השנייה בעמדה הנשית: "לא כולן תחת הפונקציה הפאלית" או במובן קצת אחר: "לא כולה תחת הפונקציה הפאלית". הלוגיקה שעליה נשענות נוסחאות ארבעת השיחים, מובילה אותו אל חוסר השלמות המתכתב עם משפטי האי-שלמות של קורט גדל: " זה עניין של ניסוח לוגיקה אשר שברירית ככל שתהיה [...] היא עדיין חזקה דיה על-מנת לכלול את מה שהוא הסימן של הכוח הלוגי הזה, כלומר, חוסר השלמות" [10].ובמקום אחר באותו הסמינר: "מערכת לוגית היא קונסיסטנטית, [...] רק מהגדרת כוח ההשפעה שלה של חוסר השלמות, היכן שמסומנים גבולותיה" [11].

סוף לוגי

סוף לוגי, אם כן, נוגע למפגש עם ממשי שמהווה גבול. מושג ה"גבול" ומושגה"סוף" מתמזגים באופן כזה שהגעה לגבול מסמנת גם את ההכרח שמעבר לו תיוותר שארית, אובייקט a קטנה: "העובדה שהאב המת הוא התענגות, מציגה את עצמה בפנינו כמו הסימן של הבלתי אפשרי עצמו. וזו הסיבה שאנו מגלים כאן מחדש את המונחים הללו שאני מגדיר כתיקון הקטגוריות של הממשי, ככל שהוא מובחן באופן קיצוני, במה שאני מנסח, מהסמלי ומהדמיוני - הממשי הוא הבלתי אפשרי. לא בשם מכשול פשוט שאנו דופקים בו את הראש, אלא המכשול הלוגי של מה, בסמלי, שמוכרז כבלתי אפשרי. זה המקום שבו הממשי מתעורר" [12].

"סוף לוגי" הוא הביטוי עליו אנו מבקשים להתעכב ואיתו להציע שמא גם מלחמה עשויה לזכות לסוף כזה. תחת תת-הכותרת "המדע של הסוף", כתב אריק לורן את הדברים הבאים: "כן, הסוף, כי מגיע הרגע בו נמחקת התפעלות זו בפני השפה כבית -מִחייה בו הכל מעניין ועושה סימן. האם אנו יוצאים באמת מן ההעברה ומידָע זה של הלא-מודע שאנו מעדיפים על-פני כל במשך זמן מה? מתי אם כן חדל האנליזנד לאהוב את האנליזה שלו כמו את עצמו? [...]הנה דרישה מדעית אחרת: להניח למישהו ללכת לדרכו עם הפתרון המדויק שהוא ייצר היכן שהיה הבלתי-אפשרי של פתרון אוניברסלי לסירוס. סיום שכזה אינו יכול אלא לאשרר את עצמו מן ההנחה המקדימה של הוספת הוודאות המדעית אל בין אופנויות הוודאות האנושית"[13] .נשאל אפוא, בהסבה לסיומה הלוגי של המלחמה, מהו סוף המלחמה שיהיה כרוך בחוסר השלמות? סוף מלחמה שיגלם פתרון היכן שהיה הבלתי-אפשרי של פתרון אוניברסלי לסירוס. סוף מלחמה שיהיה כרוך במפגש עם ממשי כגבול של מה שבהכרח יכלול את האובייקט a קטנה מעבר לו. ומהי הנקודה בה חדל מאן דהו לאהוב את המלחמה שלו כמו את עצמו?

 

מקורות:

1.    המכתב ששלחו משפחות נופלים, ואמירת נתניהו: "נילחם עד הסוף" (ynet.co.il)

2.    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D

3.    https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-7c6a192b2cbfd81026.htm

4.    פרויד,ז. "אנליזה סופית ואינסופית" (1937). בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. הוצאת עם עובד, 2003,201-226.

5.     שם, 224.

6.    מילר, ז"א. "דקויות בפסיכואנליזה",שעור מן ה-21 בינואר, 2009.

מילר - דקויות בפסיכואנליזה - עט לאקאן 3, 2016.pdf (giepnls.com)

7.    שם.

8.    שם.

9.    שם

10.  The Seminar of Jacques Lacan: The Other Side of Psychoanalysis (Book XVII) [1969-1970]. W.W.Norton & Company 2007. P.235.

11.  P.67.

12.   P.123.

13.  לוראן, א."ארבע הערות על הדאגה המדעית של ז'אק לאקאן". ספטמבר 1991.

ארבע-הערות-על-הדאגה-המדעית-של-ז׳אק-לאקאן.pdf (reshetlacanianit.co.il)

 

حتى النهاية

في بداية إحدى جلسات الحكومة في كانون الأول 2023، قال رئيس وزراء إسرائيل، بنيامين نتنياهو، ما يلي: "وصية الشهداء ترشدنا. سنحقق جميع أهدافنا - القضاء على حماس، وإعادة كل المخطوفين، والتأكد من أن غزة لن تكون بؤرة تعرض إسرائيل للخطر، وسنقاتل حتى النهاية" [1].

لم يكن نتنياهو أصيلاً بشكل خاص. ومن المحتمل أنه بينما كان يتحدث في بداية ذلك اللقاء، كان خطاب ونستون تشرشل الشهير في 4 يونيو 1940يتردد في ذهنه، والذي قال رئيس الوزراء البريطاني آنذاك فيه، من ضمن ما قال، إنه "حتى وإن سقطت، أو ستسقط مستقبلاً، أجزاء كبيرة من أوروبا والعديد من الدول العريقة والمجيدة تحت حكم الجستابو وكامل جهاز النظام النازي المقيت، لن نرتدع ولن نتخاذل، سنستمر حتى النهاية"[2].

وكلما كان المقصود بعبارة "الحرب حتى النهاية" غامضا أكثر، لا تعود هناك حاجة لرفضها باعتبارها خطابا أجوف أوشعبوية سياسية متلاعبة. تسود قضية نهاية الحرب على الخطاب العام شيئًا فشيئًا، وفي الوقت ذاته تتزايد الانتقادات الموجهة ضد نتنياهو في هذا السياق، حيث تعلو مرارًا ضده ادعاءات بأنه غير معني بشيء سوى بحرب لا نهاية لها. 3]. وعلى هذا نجد أنفسنا واقفين في وسط الجدل بين حرب منتهية وغير منتهية. إن الجدل بين المنتهي وغير المنتهي ليس غريبا على خطاب التحليل النفسي [4] وعلى الرغم من أن التحليل النفسي ليس حربا بالمعنى المعتاد، يظل من المنطقي محاولة استخدام أحدهما لتوضيح شيء ما عن الآخر.

الموضوع a الصغيرة

كقاعدة عامة، فإن مسألة نهاية التحليل، سواء لدى فرويد أو لدى لاكان، أوسع من أن تشملها المقالة الحالية. مع ذلك، يمكننا القول إن فرويد كان واضحا في هذا الشأن: "... هنا هو المكان المناسب لتجنب سوءالفهم. ليس في نيتي الادعاء بأن التحليل عامةً هو عمل لا نهاية له. أيًّا كان موقفنا بخصوص هذا الموضوع، فإن رأيي هو أن نهاية التحليل هي أمرعمليّ" [5]. يهمنا أيضًا أن نقول إنه بالنسبة للاكان، في السيمنار العاشر فإن الموضوع a الصغيرة يجب أن يتيح لنا الوصول إلى ما عبر استنتاجات فرويد [6]. أن الموضوع a الصغيرة هو موضوع مذهل يخلق وهمًا بالكمال المحتمل ويحل محل اللا-كل ويغلفه بالهوام، لكنه في الواقع موضوع غريب ومفعم بالمفارقات، إذ بمجرد ظهوره يكون قد فُقد تمامًا. بمعنى آخر إنه موضوع غيرعقلاني، جزء بلا كل، موجود بلا كينونة، أي دون أن يكون له جوهر رمزي، وبما أنه كذلك، فهو يُجسِّد العائق أمام عالمية الرمزي. مع هذا الموضوع يريد لاكان أن يأخذ التحليل إلى نهايته إلى ما هو ما عبر فرويد.

منطق

أشار ج. أ. ميلر إلى أنه بعد ثلاث سنوات من السيمنارالعاشر، في "اقتراح... حول المحلل النفسي في المدرسة"، اتخذ لاكان خطوة إضافية لصياغة نهاية التحليل، بمصطلحات من المفترض أن تتيح التحقق المنطقي [7]. احدى الطرق التي تمكننا من فهم ذلك هي من خلال مصير رغبة المحلل النفسي، وهي الرغبة التي تهدف في نهاية المطاف إلى إقصاء المحلل النفسي من العمل وذلك بجعله غير ضروري، أي بجعله شيئا يمكن التخلص منه. هذا هو منطق السينتوم*: عندما يتوقف المُتحَلّل عن التماهي مع المحلل النفسي، بل يتماهى مع السينتوم بدلاً منه، يصبح المحلِّل شيئا يمكن التخلي عنه ويصل التحليل النفسي بهذه الطريقة إلى إنهائه المنطقي، أو إلى نهايته المنطقية. صاغ ميلر هذه النهاية على انها تأتي إلى العالم بمصطلحات حل سلبي وحل إيجابي:"الحل السلبي هو لا شيء: لا يوجد ولا شيء في هذا المكان؛ ولا يوجد في محل المعنى الأخير إلا الفراغ، غرور الرغبة. [...] نهاية التحليل النفسي على أنها تذويت للموت (تحويله لذات). [...] إضفاء الطابع الذاتي على العلاقة الجنسية باعتبارها غير موجودة" [8]. "الحل الإيجابي سيكون عزل الدالة a الصغيرة. [...]الموضوع قبل التناسلي، الذي لم يخضع للفالوسية، والذي لا يدخل في المعنى الفالوسي" [9].

المنطق، حسب لاكان، هو عِلم الواقعي، وهو تابع لنظام الكتابة وليس الكلام. المثالان النموذجيان لهذه المسألة هما صيغ الجنس التي صاغها لاكان في السيمنارين العشرين والحادي والعشرين، وصيغ الخطابات الأربعة التي صاغها لاكان في السيمنار السابع عشر. إن المنطق الذي تقوم عليه صيغ الجنس يقود لاكان إلى صياغة ما هو ليس كل شيء، pas tout، في صيغة الجنس الثانية من الوضعية الأنثوية: "ليس كلهن تحت الوظيفة الفالوسية" أو بمعنى مختلف قليلاً: "ليس كلها تحت الوظيفة الفالوسية". إن المنطق الذي تستند إليه صيغ الخطابات الأربعة يقوده إلى عدم الكمال الذي يتوافق مع نظريات عدم الكمال لكورت جوديل: "إن الأمريتعلق بصياغة المنطق الذي، رغم هشاشته، [...]لا يزال قويًا بما فيه الكفاية ليشمل ما هو رمز هذه القوة المنطقية، أي عدم الكمال"[10]. وفي موضع آخر من نفس السيمنار: "إن النظام المنطقي متسق، [...]من مجرد تعريف قوة تأثيره من عدم الكمال، حيث يتم رسم حدوده" [11].

نهاية منطقية

وبالتالي، فإن النهاية المنطقية تتعلق بلقاء مع واقعي يُمثِّل الحد. إن مفهوم "الحد"ومفهوم "النهاية" يندمجان بطريقة تجعل الوصول إلى الحد يشير أيضًا إلى الضروري الذي سيكون من بعده بقيّة: الموضوع a الصغيرة: "حقيقة أن الأب الميت هو تلذذ، تقدم نفسها لنا كرمز للمستحيل نفسه، ولهذا السبب نكتشف هنا هذه المصطلحات التي أعيد تعريفها على أنها تصحيح لفئات الواقعي، بقدر ما يتم تمييزه بشكل جذري، فيما أصوغه، من البعد الرمزي ومن المخيالي - الواقعي يكون المستحيل، ليس بسبب عقبة بسيطة نذوق الأمرين لنجد لها حلاً، ولكن بسبب العقبة المنطقية لما يعتبر، رمزيًا، مستحيلاً. انه المكان الذي يظهر فيه الواقعي " [12].

"نهاية منطقية" هي العبارة التي نرغب في التوقف عندها ونقترح بحسبها أن الحرب أيضًا قد تحظى بمثل هذه النهاية. تحت العنوان الفرعي "عِلم النهاية"، كتب إريك لوران ما يلي: "نعم، النهاية، لأنه يأتي وقت الذي يُمحى فيه هذا الانبهارباللغة كموطن يكون كل شيء فيه مثيرًا للاهتمام ويترك أثراً. فهل نترك حقاً هذا التحويل وهذه المعرفة عن اللاوعي الذي نفضله على كل شيء آخر خلال وقتٍ ما؟ فمتى،إذا كان الحال كذلك، يتوقف المُتحلّل عن حب تحليله بقدر ما يحب نفسه؟  [...] إليكم مطلب علمي آخر: السماح لشخص ما بالمضي في طريقه الخاص بالحل الدقيق الذي ابتكره من خلال اللقاء بالمستحيل لحل عالمي للإخصاء.

لا يمكن لمثل هذه النهاية إلا أن تؤكد نفسها انطلاقًا من الافتراض الأولي بإضافة اليقين العلمي إلى أنماط اليقين الإنساني"[13]. وبالتالي نسأل، بالانتقال إلى النهاية المنطقية للحرب، ما هي نهاية الحرب التي ستتضمن على النقص؟ نهاية الحرب التي ستُجسِّد حلاً حيث كان اللقاء بالمستحيل لحل عالمي للإخصاء. نهاية الحرب التي قد تنطوي على لقاء مع الواقعي كحد لما قد يشمل بالضرورة الموضوع a الصغيرة فيما يتعداه؟  وما هي النقطة التي يتوقف عندها الإنسان عن حب حربه كحبه لنفسه؟

*السينتوم- العارض في نهاية التحليل.

مصادر:

1.    המכתב ששלחו משפחות נופלים, ואמירת נתניהו: "נילחםעד הסוף" (ynet.co.il)

2.    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%9C%D7%97%D7%9D_%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%9D

3.    https://www.mako.co.il/news-politics/2024_q1/Article-7c6a192b2cbfd81026.htm

4.     فرويد، ز."التحليل النفسي المنتهي وغير المنتهي" (1937). في: العلاج النفسي. دار نشرعام عوفيد، 2003، 201-226.

5.     שם, 224.

6.     ميلر، ج.أ. "التفاصيل الدقيقة في التحليل النفسي"، مقتطف من 21 يناير 2009.

מילר - דקויות בפסיכואנליזה - עטלאקאן 3, 2016.pdf (giepnls.com)

7.    שם.

8.    שם.

9.    שם

10.  The Seminar of Jacques Lacan: The Other Side of Psychoanalysis(Book XVII) [1969-1970]. W.W.Norton & Company 2007. P.235.

11.  P.67.

12.   P.123.

13. لوران، أ. “أربع ملاحظات حول القلق العلمي لجاك لاكان”. سبتمبر 1991.

ארבע-הערות-על-הדאגה-המדעית-של-ז_אק-לאקאן.pdf (reshetlacanianit.co.il)

 

מבט נוסף

קלאודיה אידן - كلاوديا ايدان

על מגש הכסף... -على طبق من فضة...

נתן אלתרמן כתב את השיר על מגש הכסף זמן קצר אחרי ההצבעה באו״ם בכ״ט בנובמבר על חלוקת ארץ ישראל. זהו שיר המזוהה עם מלחמת העצמאות. גיליתי  שמקור ההשראה לכתיבת השיר היה בדבריו של חיים וייצמן על כך שאף מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף וכי תוכנית החלוקה ״מקנה סיכוי״.

התקופה האחרונה הרוויה סכסוכים, אם לומר זאת בלשון המעטה, מעלה בי שאלות נוקבות: באלו מאמצים והקרבות מדובר שהממשלה ומגזרים שונים מנסים לבנות עליהם את המדינה? בכספים ל-״צדיק טהור וקדוש״ שרצח משפחה פלסטינאית? בגידופים וקללות בשדה הציבורי? בחלוקת תקציבים שיועדו במקורם למטרות רווחה, חינוך וכדומה, המועברים כעת לרבנות, לחינוך התורני, לאברכים ולמוסדות דת? לנסיעות לאומן! להילולת הבאבא סאלי! ובו בזמן ריקון מערכת הבריאות, העמקת המחסור ברופאים, באחיות, בתקציבים שאינם מועברים לבתי חולים? בריקון מערכת החינוך, באלימות הולכת וגוברת ברחוב, בין בני נוער, בהתפשטות האלימות הכרוכה בדרישת תשלום בעבור חסות ו״הגנה״ מפני אלימות? וכמובן, מדובר בבזות המיוחסת לבית המשפט העליון ולתפקידו של השיפוט.

קיימים מספר עמודי תווך השומרים על צלם אנוש של החברה בארץ. דווקא נשים, אולי לא במקרה, כנשיאת בית המשפט העליון, גב׳ חיות והיועצת המשפטית של הממשלה, גב׳ בהרב מיארה בולטות בכך. למרות ההתנגדות החריפה והנאצות המוטחות בהן, הן ממשיכות לשמור על ערכים מסוימים הנוגעים לכבוד האדם. אנו עדים לתהליך הקצנה המקטב בחדות את חברתנו. לדוגמא, כיוון ההדרה וההדתה בכל תחומי החיים ולעומתו ההחלטה הצה"לית להקים תוכנית ניסוי לשילובן של נשים בסיירת מטכ"ל. חברה מפולגת בקיצוניות.

הסדרה ״האחת״ ששודרה בטלוויזיה לאחרונה, סדרה תיעודית על טייסת 201 במהלך מלחמת יום כיפור, משקפת את השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית. הנפילה הדרסטית ממרום האופוריה והרהב של הניצחון במלחמת ששת הימים, שתוצאתו העיקרית הייתה הכיבוש (גם אם ניתן לומר שכיבוש קיים היה מאז העליות הראשונות), שמצדו הביאנו לשפל המדרגה שאנו מצויים בו היום. הסדרה מסתיימת בדבריו של גיל רגב, אחד מטייסי הקרב דאז, שבמהלך השנים הגיע לדרגת אלוף ולשמש כראש אכ״א, שהשיב: ״לא טוב למות בעד ארצנו״. ברור לו שלקראת הגיוס לצבא יגיד לנכדו לא להיות לוחם. בעיניי, גולת הכותרת בדבריו הייתה: זו מדינה שאיבדה את הבושה.

כפי שלאקאן טוען, אובדן הבושה משמעו איבוד כל ערך מכוון, מה שמהווה זליגה בלתי פוסקת של החיים החברתיים במדרון ההידרדרות, המוליכה בסופו של דבר למוות. יפה דרכו של לאקאן לתמצת זאת במשפט: בושו על שאינכם מתים מבושה! מה קרה לסיכוי שעליו דיבר חיים וייצמן?

מגש הכסף הפך למגש הבושה.

 

 كتب ناثان ألترمان قصيدة على طبق من فضة بعد وقت قصير من التصويت في الأمم المتحدة في 29 نوفمبر حول تقسيم أرض إسرائيل. إنها قصيدة مقترنة بحرب الاستقلال. اكتشفت أن مصدر الإلهام لكتابة القصيدة كان كلمات حاييم وايزمان حول حقيقة أنه لا يتم إعطاء أي دولة على طبق من فضة، وأن خطة التقسيم "تعطي فرصة".

إن الفترة الماضية التي أقل ما يقال عنها أنها كانت مشبّعة بالصراعات، تثير أسئلة عميقة في داخلي: ما هي الجهود والتضحيات التي نتحدث عنها والتي تحاول الحكومة ومختلف القطاعات بناء البلاد عليها؟ النقود المدفوعة ل"الصالح الطاهر والقديس" الذي قتل عائلة فلسطينية؟ القدح والشتائم في المجال العام؟ توزيع الميزانيات المخصصة أصلا للرعاية الاجتماعية والتعليم وما إلى ذلك، والتي يتم تحويلها الآن إلى الحاخامية وتعليم التوراة ولطلاب ال"يشيفا" والمؤسسات الدينية؟ للسفريات إلى أومان! لاحتفالات البابا سالي! وفي الوقت ذاته إفراغ جهاز الصحة، زيادة النقص في عدد الأطباء والممرضات والميزانيات التي لا يتم تحويلها إلى المستشفيات؟ إفراغ نظام التعليم، والعنف المتزايد في الشارع بين الشباب، وانتشار العنف المتعلق بالمطالبة بدفع ثمن الحراسة و"الحماية" من العنف؟ وبالطبع، اذلال وتحقير المحكمة العليا ودور القضاء.

هناك عدد من الركائز التي تحمي الصورة الإنسانية للمجتمع في إسرائيل. وتبرز النساء في هذا المجال، وربما ليس مصادفةً، مثل رئيسة المحكمة العليا، السيدة حيوت، والمستشارة القضائية للحكومة، السيدة بهاراف ميارا. وعلى الرغم من المعارضة القوية والاتهامات الموجهة إليهن، فإنهن يواصلن التمسك بقيم معينة تتعلق بكرامة الإنسان. إننا نشهد عملية تطرف تؤدي إلى التقطّب في مجتمعنا بشكل حاد. على سبيل المثال، التوجه الى الإقصاء وفرض التعاليم الدينية في جميع مجالات الحياة، ومن جهة أخرى، قرار جيش الدفاع الإسرائيلي بإنشاء برنامج تجريبي لدمج النساء في وحدات النخبة. مجتمع يقسمه التطرف.

يعكس المسلسل التلفزيوني "The One” الذي عُرض مؤخرًا، وهو فيلم وثائقي عن السرب رقم 201 خلال حرب يوم الغفران، التغييرات التي حدثت في المجتمع الإسرائيلي. السقوط الحاد من قمة النشوة والتباهي بالنصر في حرب الأيام الستة، التي كانت نتيجتها الرئيسية الاحتلال (حتى لو يمكن القول أن الاحتلال كان قائماً منذ الهجرات اليهودية الأولى إلى البلاد)، والذي بدوره أوصلنا إلى الحضيض الذي نجد أنفسنا فيه اليوم. تنتهي السلسلة بكلمات جيل ريغيف، أحد الطيارين المقاتلين في ذلك الوقت، والذي وصل على مر السنين إلى رتبة جنرال وشغل منصب رئيس جناح الموارد البشرية في الجيش الاسرائيلي: "ليس من الجيد أن نموت من أجل بلدنا". من الواضح له أنه قبل التجنيد للجيش سيخبر حفيده ألا يكون مقاتلا. في نظري، كان جوهر ما قاله هو: هذه دولة فقدت الخجل.

وكما يدعي لاكان، فإن فقدان العار يعني خسارة كل القيم الموجهة، والذي سيؤدي بالتالي إلى انحراف الحياة الاجتماعية بدون توقف في منحدر الانحلال، مما يؤدي في النهاية إلى الموت. جميلة هي طريقة لاكان في تلخيص ذلك في الجملة: عار عليكم أنكم لم تموتوا خجلًا! ماذا حدث للفرصة التي تحدث عنها حاييم وايزمان؟

طبق الفضة تحول إلى  طبق العار.

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

לקריאה
קלאודיה אידן - ח׳ולוד תאבת סגיר / كلاوديا إيدان-خلود ثابت – صغيّر

ארצנו הקטנטונת... - بلادنا الصغيرة...

אכן קטנה היא ארצנו ואין ספק שמשוררים וזמרים שרים לה. המחדל הקשה של ה-7 באוקטובר חשף בפראות עד כמה היא יחפה ולאמיתו של דבר יחפים וחסרי אונים הם אזרחיה.

אני מסכימה עם הרעיון שמרקו מאואס הציג, כפי שאני מבינה אותו, שגילוי היותנו יחפים הנו דבר רלוונטי. הרי המחדל מותיר למעשה ללא הגנה והדבר יכול לפעול כמנוע בחיפוש אחר פתרונות או בנקיטת צעדים ואמצעים שיובילו למצב אחר, למצב שבו ניתן לחיות.

מבחינתי המונח מחדל אינו מעורפל כלל וכלל. הוא מציג בחדות הרס ואי בטחון, מצב של חוסר הגנה. דווקא החברה גילתה תושייה ויוזמה רבה במציאת דרכים שונות לתמיכה בנפגעים, מפונים ועוד.

הפיכת המחדל למעורפל– זה הרי אינו מונח מופשט. הוא התרחש וגבה מחיר כבד ביותר – לטעמי הוא צעד הגובל בהטיה, כמעט בהשמטת האירוע.

אכן ארצנו היא קטנה, והשיר, שאת מילותיו כתב יורם טהר-לב והלחין רמי קלינשטיין, ראה אור בפעם הראשונה ב-1984, מאז הוא בוצע על ידי זמרים שונים ובאירועים שונים כמו טקסי יום העצמאות של המדינה.

הוא מוקדש לנופי הארץ המדומים לאם, לאישה ואף לבת. גלגולים אלה באים לידי ביטוי לאורך בתי השיר. הציטוט הפותח את השיר: ״ארצנו הקטנטונת..״ לקוח משיר ישן אף יותר, משנות הארבעים, כך שמילותיו נוגעות קצת להיסטוריה של המדינה ולאחיזה באדמה.

 

והנה השיר המקורי

מילים: שמואל פישר
לחן: הנריק (צבי) גולד-זהבי
הלחנה: 1943

         

תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם,

רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים.

עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם  

בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים.

 

לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן

צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב.

לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן

לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב.

 

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

 

אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת

אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי.

חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה  שֶׁלִּי

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ  הַקְּטַנְטֹנֶת,  

לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ.

חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ.

 

לֵיל כִּנֶּרֶת, שָׁר הֶחָלִיל

שׁוֹקֵט עֵמֶק סָבִיב,

לֵב מִתְגַּעְגֵּעַ שָׁם, בַּגָּלִיל,

וּפוֹרֵחַ אָבִיב. 

 

דַּפְנָה חוֹלֶמֶת, לָמָּה זֶה דָּן

לָמָּה אוֹתִי יִשְׁכַּח?

דַּפְנָה זוֹכֶרֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן

וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ

 

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת... 

 

חוֹל וְשָׁמַיִם, מִדְבַּר שְׁמָמָה,

דָּן הַחַיָּל זוֹכֵר,

אֵי שָׁם יֵשׁ בַּיִת, יֵשׁ אֲדָמָה

וְחָלִיל מְזַמֵּר.

 

אַל תִּשְׁאֲלוּנִי, לָמָּה לְדָן

צַר וְעָצוּב כָּל כָּךְ?

שָׁם בַּמּוֹלֶדֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן

וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ:

 

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת...

 

קריאת השיר "ארצנו הקטנטונת" שצירפה קלאודיה אידן לטקסט שלה, עוררה אצלי מועקה. במהלך קריאת השיר לא יכולתי להפסיק לחשוב שאת מילות השיר יכלו גם להגיד פליטים ערבים ילידי הארץ שנעקרו וגורשו ב- 48. חסרי המזל ביניהם חיים היום בעזה. חשבתי לעצמי, בטח אפשר למצוא מקבילות לשיר באוספים של מחמוד דרוויש, או משוררים פלסטיניים אחרים.

להפתעתי, נתקלתי השבוע בכתבה של אלי אליהו בעיתון הארץ, בנוגע לתרגום ספרו של דרוויש "אפקט הפרפר" לעברית, הוא מתייחס במיוחד ל"בית הרוג": "נראה שהקורא הישראלי לא יוכל לקרוא את "בית הרוג", קטע פרוזה של מחמוד דרוויש, מבלי לחשוב על מאורעות 7 באוקטובר. "ברגע אחד נגדעים חיים שלמים של בית", כותב דרוויש, "בית הרוג משמעו מוות קיבוצי". ובהמשך הוא מוסיף: "בתים נקטלים כפי שנקטלים תושביהם". דרוויש כתב כמובן על סבל אחר ועל צער אחר, אלה של העם הפלסטיני."  

התקופה הנוכחית תובעת ממני ביתר שאת מאמצים והמצאות על מנת לחמוק מהפוליטיקה של ההזדהויות, ולהיצמד לפוליטיקה של הלא- מודע. זה לא פשוט.

אנשים נקשרים למקומות בהם גדלים, לתווים מסוימים. הנופים של הארץ, פרחי הבר, עצי הזית, השקדיות הפורחות, הריח של פריחת ההדרים, הסלעים, הים והמדבר.. עבורי, תווים מעין אלה יוצרים תחושה של מולדת.

המחשבה, הדמיונית והממשית בו זמנית, על אפשרות שהארץ הקטנה הזו יכלה להכיל שני עמים, יכלה להיות מדינת כל אזרחיה, בלי ניכוס, ובלי עליונות של קבוצה אחת על פני השניה, נותנת תקווה  ומייסרת גם יחד. אפשרות כזו יכלה להעניק סיכוי לחיים ראויים, בהם ניתן לשמור על כבוד האדם וחירותו.

ההתענגות מעוד ועוד דם של "האויב" בשני הצדדים לעולם לא תביא נחת ליושבי הארץ הזו.

 إن بلادنا صغيرة بالفعل، ولا شك أن الشعراء والمطربين يتغنون بها. لقد كشف الإخفاق الذريع الذي حدث في السابع من أكتوبر، بوحشية، كم هي حافية القدمين وفي الحقيقة كم هم حفاة وعديمي الحيلة مواطنيها.

أنا أتفق مع الفكرة التي طرحها ماركو مواس، حسبما أفهمها، وهي أن اكتشاف المرء لكونه حافي القدمين هو أمر مهم. إذ إن الإخفاق يترك الإنسان بلا حماية، الأمر الذي يمكن أن يكون بمثابة محرك للبحث عن حلول أو لاتخاذ خطوات وتدابير من شأنها أن تؤدي إلى وضع مختلف، وضع يكون العيش فيه ممكنًا.

مصطلح الإخفاق، بالنسبة لي، ليس غامضا على الإطلاق. إنه يُظهر الدمار وانعدام الأمن بوضوح، حالة من انعدام الحماية. أظهر المجتمع قدرًا كبيرًا من سعة الحيلة والمبادرة في إيجاد طرق مختلفة لدعم الضحايا والأشخاص الذين تم إجلاؤهم وغيرهم.

إن جعل الإخفاق غامضا- وهذا ليس مصطلحا مجردا، لقد حدث وتسبب في خسائر فادحة للغاية - في رأيي خطوة تكاد تكون تحيزًا، لحد شطب الحدث تقريبًا.

حقيقة هي ان بلادنا صغيرة، والأغنية التي كتب يورام طاهرليف كلماتها ولحنها رامي كلينشتاين، صدرت لأول مرة عام 1984، ومنذ ذلك الحين يؤديها مطربون مختلفون وفي مناسبات مختلفة مثل مراسم احتفالات يوم استقلال الدولة.

إنها مكرسة للمناظر الطبيعية في البلاد التي يتم تشبيهها بالأم والزوجة وحتى الابنة. تتجلى هذه التجسيدات في كل مقاطع القصيدة. الاقتباس الذي يفتتح الأغنية: "بلادنا الصغيرة..." مأخوذ من قصيدة أقدم، من الأربعينات، بحيث تلمس كلماتها قليلاً تاريخ البلاد والتمسك بالأرض.

 

قراءة قصيدة "بلادنا الصغيرة" التي أضافتها كلاوديا إيدان إلى نصها، اثارت الضيق بداخلي. أثناء قراءة القصيدة، لم أستطع التوقف عن التفكير في أن كلمات القصيدة كان من الممكن أن ينشدها أيضًا اللاجئون العرب الذين ولدوا في البلاد وتم تهجيرهم وترحيلهم في ال 48. يعيش سيئو الحظ بينهم في غزة اليوم. قلت لنفسي، بالتأكيد يمكن للمرء أن يجد نظيرةً لهذه القصيدة في مؤلفات محمود درويش، أو غيره من الشعراء الفلسطينيين.

لدهشتي، قرأت هذا الأسبوع مقالاً لإيلي إلياهو في صحيفة هآرتس، حول ترجمة كتاب درويش "أثر الفراشة" إلى العبرية، وهو يشير على وجه التحديد إلى "البيت قتيلاً":"يبدو أن القارئ الإسرائيلي لن يتمكن من قراءة "البيت قتيلاً"، قصيدة نثرية لمحمود درويش، دون التفكير في أحداث 7 أكتوبر. "في لحظة واحدة تنتهي حياة بيتٍ كاملة"، يقول درويش، "البيت قتيلاً هو ايضاً قتلٌ جماعي". ويضيف بعد ذلك: "والبيوت تُقتَل كما يُقتَل سكانها". لقد كتب درويش بالطبع عن معاناة ثانية وأحزان ثانية، هي معاناة الشعب الفلسطيني".

إن الفترة الحالية تتطلب مني وبشدة المزيد من الجهد والابتكارات من أجل تخطي سياسة التماهيات، والتمسك بسياسة اللاشعور. وهذا ليس بأمرٍ سهلٍ.

يتعلّق الناس بالأماكن التي نشأوا فيها، وبتفاصيل معينة. ملامح البلاد، النباتات البرية، أشجار الزيتون، أشجار اللوز المزهرة، رائحة أزهار الحمضيات، الصخور، البحر والصحراء... بالنسبة لي، مثل هذه التفاصيل تخلق شعورًا بالوطن.

إن الفكرة الخيالية والواقعية في الوقت نفسه، أن هذه البلاد الصغيرة كان من الممكن أن تحوي شعبين، أن تكون دولة لجميع مواطنيها، دونما استملاك، ودون فوقية مجموعة على أخرى، تعطي الأمل وتوجع في آنٍ واحد. امكانية كهذه، قادرة  أن توفر فرصة لحياة كريمة تصان فيها كرامة الإنسان وحريته.

إن التلذذ من المزيد والمزيد من دماء "العدو" من كلا الجانبين، قطعاً لن يجلب السكينة لقاطني هذه البلاد.

  

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form