עמרי ביכובסקי - عمري بيخوفسكي
February 25, 2024

עוד יש מדינה? -هل مازالت هناك دولة؟

"מי יגן על מדינת ישראל", שואלת קלאודיה אידן ב"מבט 28". תשובה אחת – תשובתו של בן גביר – היא: האזרחים; לכן עליהם להצטייד בנשק; וכל המרבה הרי זה משובח. בעצם מה הבעיה עם זה? קל כמובן לענות על כך שיגברו מקרי אלימות במשפחה, סכסוכים אקראיים, התאנויות לאומניות והתאבדויות, בגלל זמינות הנשק. אבל הבעיה הולכת הרחק מעבר לכך, ונוגעת לעצם הקיום (מילה שמרקו מאואס מדגיש יותר מפעם אחת במסגרת "מבטים") של מדינת ישראל.

בן גוריון צדק כאשר התעקש שהמדינה – מדינת ישראל – צריכה להיות בעלת המונופול על אמצעי האלימות. הוא הלך עם זה רחוק: עד פירוק הפלמ"ח (ושאר המסגרות המיליציוניות), ועד למה שהגיע לשיאו בהפגזת אלטלנה.

זהו אולי גדול כישלונותיהם של הפלסטינים בדרך למדינה משלהם. הם מעולם לא הצליחו (ואולי אף לא רצו) להלאים את כלי הנשק. להפוך לגוף בעל מונופול על אמצעי האלימות.

עכשיו מניח אותנו בן גביר (הוא לא היחיד) על המסלול להתפוררות מיליציונית. אין זה הביטוי היחיד להתפוררות הזו – שגם פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית, בצד משיחיות דתית, תורמות לה את תרומתן. היעלמותם של מוסדות מדינתיים מהטיפול באסון ה 7.10, פירוק גופים ציבוריים ופרוצדורות עבודה ממלכתיות :you name it. דרך אגב המילה "ממלכתיות" שמתרגמת את המילה האנגלית statehood מעידה על הבעייתיות המובלעת בה.

"עתידנו כשווקים משותפים ימצא את האיזון שלו בהרחבה יותר ויותר עיקשת של תהליכי בידול";[1] בספרי, "הסימפטום הסורר", קראתי לתנועה הזאת של המונוליטיות של האחר הגדול, בצד היותו מפורר: "הפריכות של האחר הגדול"[2]

תחת הפריכות הזו – סגסוגת של מדע ודת – השאלה מי יגן על המדינה מעצמה עשויה להתחלף בשאלה: עוד יש מדינה?

[1] לאקאן, ז'., הצעת אוקטובר על האנליטיקאי של האסכולה, פסיכואנליזה מס' 10, מאי 2001, עמ' 38

[2] ביכובסקי, ע., הסימפטום הסורר, תל אביב: הוצאת תפס"ן, 2019

"من سيحمي دولة إسرائيل" تتساءل كلوديا إيدن في"رؤية 28". إجابة واحدة – إجابة بن جفير – هي: المواطنون؛ لذلك يجب عليهم أن يتزودوا بالسلاح. وكلما كان أكثر، كان أفضل. ما المشكلة في ذلك أساسًا؟ من السهل بالطبع الإجابة على هذا السؤال بأن حالات العنف الأسري، المنازعات الاعتباطية، المضايقات والاستفزازت القومية وحالات الانتحارستزداد، لأن الأسلحة في متناول اليد. لكن المشكلة تتعدى ذلك بكثير، وتتعلق بوجود (وهي كلمة أكد عليها ماركو مواس أكثر من مرة في إطار"رؤى") دولة إسرائيل.

لقد كان بن غوريون على حق عندما أصر على أن الدولة، دولة إسرائيل، يجب أن تحتكر وسائل العنف. بل أنه تمادى أكثر من ذلك بقوله: حتى حل البلماح (وغيرها من الميليشيات)، إلى أن بلغ الحد الأقصى عند قصف التلينا.

ولعل هذا هو أكبر فشل للفلسطينيين في سعيهم لإقامة دولتهم. فهم لم ينجحوا قط (وربما لم يرغبوا حتى) في تأميم الأسلحة. ليصبحوا هيئة تحتكر وسائل العنف.

والآن يضعنا بن جفير (وهو ليس الوحيد) على مسار التفكك الى ميليشيات. وليس هذا هو التعبير الوحيد لهذا التفكك، فسياسة الهوية التقدمية، بالإضافة إلى المسيحانية الدينية، تساهمان فيه أيضاً. غياب مؤسسات الدولة عن تولي زمام الأمور بعد كارثة 10/7، وتفكيك هيئات عامة وإجراءات عمل رسمية: you name it. وبالمناسبة، فإن كلمة " رسمية " "ממלכתיות" وهي ترجمة للكلمة الإنجليزية "statehood" تشير إلى الإشكالية الكامنة فيها.

"إن مستقبلنا كأسواق مشتركة سيجد توازنه في التوسع المستمردون هوادة لمسارات انعزال"؛[1] في كتابي "العارض المتمرد"، أطلقت على حركة أحادية الآخر الكبير، بالإضافة لكونه مفكك، اسم "هشاشة الآخر الكبير"[2]

وفي ظل هذه الهشاشة -التي هي خليط من العلم والدين- فإن سؤال من سيحمي الدولة من نفسها قد يتبدل بالسؤال: هل لا تزال هناك دولة؟

[1]  لاكان، ج.، مقترح أكتوبر بشأن محلل المدرسة، التحليل النفسي رقم 10، أيار 2001، ص 38

[2]  بيخوفسكي، ع.، العارض المتمرد، تل أبيب: إصدارتافسان، 2019

מבט נוסף

עמרי אופק לוזון - عمري أوفك لوزون

צריך לחדש, אך לא לגמרי לבד - يجب علينا التجديد، لكن ليس بمفردنا تماماً

לעת כתיבת מילים אלו, ה'מבט' האחרון שהתפרסם היה ב-16 בנובמבר, וכותרתו – "מי שאינו יכול... מוטב שיוותר...". תהיתי לעצמי, לרגע, על הפער הזה של חודש בו לא התפרסמו 'מבטים', לפחות עד רגע זה ב-19 בדצמבר בו התיישבתי לכתוב, וכן על כותרת זו שהדגיש ביכובסקי בדברי לאקאן. מדוע לא התפרסמו? מהי התמעטות הכתיבה הזו?

בעבר, התפרסמו 'מבטים' לעיתים בפער של שבוע, לעיתים כמה ימים. אט אט, העוקבים האדוקים שמים לב, הפרסומים הולכים ומדלדלים בתדירותם, מתרחקים זה מזה, ונראה שמתכנסים אל דממת אל-חוט או לכל הפחות הולכים ומתמעטים.

אפשר להקביל זאת מעט למחאות וירידת המשתתפים, כך גם במאבקים בתצורות אחרות כנגד ההפיכה המשטרית, וגם בכוחות הביטחון רואים את עייפות החומר, השפעות המלחמה, השפעות הפוליטיקה... תשישות הגוף המדיני ניכרת. מחירי המצב הפוליטי מחריפים. גם בקרב תגובות הציבור – ניכרת דעיכה, עייפות, תשישות מסוימת, דכדוך, אולי אפילו דיכאון. האומנם ניתן לרוח הנכאים לרופף ידינו?

ב'מבט' האחרון, כותב ביכובסקי, "הרעיון של ההצטרפות לסובייקטיביות של התקופה מתוח עד כדי כך שז'אק לאקאן נדרש לניסוח השולל: "מי שאינו יכול...מוטב לו אפוא שיוותר...". אני מבקש להוסיף אנקדוטה, הכוונה נוספת אולי, מסוף הוראתו של לאקאן, אי שם ב-1980. זה התפרסם תחת הכותרת "Monsieur A."[1], שם כתב לאקאן את הדברים הבאים:

"אני צריך לחדש [innove], אמרתי – אך יש להוסיף: לא לגמרי לבד. אני רואה זאת כך: שכל אחד יביא משהו מעצמו. לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

לאקאן מכוון אל האפקטים הבעייתיים של קבוצות. האם רוח נכאים הוא אפקט כזה? האם האפקטים (affect)מושפעים מרגשות המון? אולי מהחזרתיות.... החזרתיות המתישה והמרדדת של המציאות, על אחת כמה וכמה ככל ומציאות זו מקבלת את הגוון האלים של אנטי-דמוקרטיה, כמו המתרחש כעת – יום אחר יום של מלחמת התשה משילותית כנגד, לטעמי, האזרח. אדייק – כנגד המהות של הדבר הזה שנקרא 'אזרח' ככל ומושג זה קשור ונקשר במונח 'לזרוח', ובהקשרו עם הסימון המקראי של 'בן חורין', בהגדרה "חופשי ופטור משעבוד" לאדון הדיקטטורי.

יש להודות, מתקיים כרגע שיממון פוליטי – זה מתיש. כל מהלכי הממשלה והאופוזיציה, ההצהרות, אפילו החקיקה, הכול תחת מעטה של סתמיות חזרתית בכיוון של שלהוב, של אנטי, של פילוג, לשם... לשם מה? מה התכלית? שיממון. חזרתיות אוטומטית. יובש פוליטי מאין כמותו. מה יש לעשות במדבר בו הנוף ההררי חוזר על עצמו עד אין קץ, השמש הקודחת מעל והכלום הריקני מתמשך שוב ושוב?

לאקאן מציע, יש מה לעשות. "אני צריך לחדש" הוא כותב, "צריך" [il faute] זה ציווי. אך הציווי הזה מתקיים בתנאי (אפשר להציב תנאים לציווי?) – "לאלגמרי לבד " [pas tout seul]. אפשר לקרוא זאת אולי גם כך – כל אחד צריך לחדש, אבל לא לגמרי לבד. האין זו גם הלוגיקה של קרטל, קבוצות העבודה שלאקאן המציא?

"לכו, אם כן. התאספו כמה זמן שזה ייקח כדי לעשות משהו, ואז פזרו עצמכם כדי לעשות משהו אחר."

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp.17‐20.

حتى وقت كتابة هذه الكلمات، آخر "رؤية" تم نشرها كانت في 16 نوفمبر، تحت عنوان - "من لا يستطيع... من الأفضل له اذًا أن يستسلم...".تساءلت في نفسي، للحظة، عن هذه الفجوة التي دامت شهرًا لم تُنشر فيها «رؤى»، على الأقل حتى هذه اللحظة من يوم 19 ديسمبر عندما جلست للكتابة، وأيضًا عن هذا العنوان الذي أكد عليه بيخوفسكي في كلمات لاكان. لماذا لم يتم نشر رؤى جديدة؟ ما هو هذا الشح في الكتابة؟

في الماضي، كانت "الرؤى" تُنشر أحيانًا بفاصل أسبوع، وأحيانًا ببضعة أيام. شيئًا فشيئًا، ما يلاحظه المتابعون المخلصون، أن المنشورات أصبحت بوتيرة شحيحة، وبفترات متباعدة، ويبدو أنها تدخل في سباتٍ إلكترونيٍ أو على الأقل تصبح أقل فأقل.

ويمكننا أن نرى مثال ذلك، إلى حد ما، في الاحتجاجات وانخفاض عدد المشاركين فيها، كذلك في النضالات بتشكيلاتها المختلفة ضد انقلاب النظام، وفي قوات الأمن، نرى استنزاف المادة، وآثار الحرب، وآثار السياسة... إرهاق الهيئة السياسية واضح. أثمان الوضع السياسي تتفاقم. حتى في ردود فعل الجمهور - هناك التراجع، التعب، الإرهاق، الاحباط، وربما حتى الاكتئاب. هل صحيح أننا سنسمح لروح المظلومين أن تضعفنا؟

في "الرؤية" الأخيرة، كتب بيخوفسكي، "فكرة الانضمام إلى ذاتية العصر مشحونة لدرجة أن لاكان اضطر لصياغتها بطريقة النفي: "من لا يستطيع ... من الأفضل له إذًا أن يستسلم ...". أود أن أضيف حكاية، ربما توجيه آخر، من أواخر تعاليم لاكان، في مكان ما في عام 1980. تم نشره تحت عنوان "Monsieur A."[1] حيث كتب لاكان ما يلي:

"يجب عليّ التجديد [innove] - ولكن يجب أن أضيف: ليس بمفردي تمامًا. أرى الأمر بهذه الطريقة: سيجلب كل منا شيئًا من نفسه. اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الامر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر."

يستهدف لاكان التأثيرات الإشكالية للمجموعات. هل روح المظلومين هي تأثير من هذا النوع؟ هل تتأثر المشاعر بعواطف الجماهير؟ ربما من التكرار.... تكرار الواقع المرهق والمقلق، فكم بالحري عندما يتخذ هذا الواقع وجه مناهضة الديمقراطية العنيف، كما يحدث الآن - يوما بعد يوم من حرب الاستنزاف التي تشنها الحكومة ضد، في رأيي، المواطن. على وجه التحديد - ضد جوهرهذا الشيء المسمى "المواطن" بقدر ما يرتبط هذا المفهوم ويتعلق بمصطلح "يشرق" (אזרח-זורח)، وفي سياقه مع التسمية التوراتية "الانسان الحر"، في تعريف "حرًا ومتحررًا من استعباد" السيد الدكتاتوري.

لا شك أن هناك رتابة سياسية في هذه الفترة، وهو أمر مرهق. كل تحركات الحكومة والمعارضة، التصريحات، حتى التشريع، كلها تحت غطاء من العبثية المتكررة تهدف إلى تأجيج مشاعر الشعب، إلى المعاداة، والتفرقة، والانقسام، من أجل... من اجل ماذا؟ ما هوالغرض؟ رتابة. تكرار تلقائي. جفاف سياسي لا مثيل له. ما الذي يمكن فعله في الصحراء حيث يتكرر المشهد الجبلي إلى ما لا نهاية، والشمس الحارقة فوقنا، ويستمر العدم الفارغ مرارًا وتكرارًا؟

يقترح لاكان أن هناك شيئًا يجب القيام به. "يجب عليّ التجديد"، يكتب، "يجب"[il faute] إنه فرض. لكن هذا الفرض يتحقق بشرط (هل من الممكن وضع شروط للفرض؟) -"ليس بمفردي تمامًا" [pas tout seul]. ويمكن أيضًا قراءة الأمر بهذه الطريقة – على كل منا التجديد، ولكن ليس بمفرده تمامًا. أليس هذا منطق الكارتل أيضاً، مجموعات العمل التي ابتكرها لاكان؟

"اذهبوا إذن. اجتمعوا طالما الأمر لزم لفعل شيء، ثم تفرقوا لفعل شيء آخر".

 

[1] Ornicar ? 21‐22 (Summer 1980) pp. 17‐20

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

הפרדוקס הכפול של הטראומה והסינגולריות של הקיום

הנה המבנה הכפול של ה״טראומה״

 

1.  האם טראומה היא אירוע חד פעמי, או סוג של בדיעבד? ידוע שפרויד התייחס לטראומה בכתביו המוקדמים כאירוע שאליו יש לנו גישה רק דרך סימפטומים. סימפטום, למשל סימפטום היסטרי[1], הצביע לפרויד על נתיב מחקר אחורה בזמן, שבו ניתן היה למצוא, בדיעבד, את הסיבה: מה שנקרא על ידי פרויד עצמו, אירוע טראומטי.

עכשיו, רחוק מלרמז שהאירוע הטראומטי עצמו הוא אירוע של בדיעבד : הפרדוקס, או אם תרצו, הבעיה, הקושי, הוא שרק בדיעבד אנחנו יכולים ״לדעת״ על קיומו של אירוע שלא היה בדיעבד, אלא דווקא אירוע "בבת אחת". פרויד כינה זאת מאוחר יותר, ב-1920, "שבירה של שכבת ההגנה נגד אירועים[2]", ולאקאן [3]תפס זאת ב -"troumatisme" שלו,  עיבוי של "חור/טראומה" במסמן אחד אקיווקי.

אז זהו מסמן שני, S2, שניתן כביכול להבר אותו עם S1, אבל ה-S1 הזה הוא לגמרי לבד, מנותק. המכ"ם, ״כיפת ברזל״,  S2, קלט רקטה, S1, שהצליחה לחצות את ״כיפת ברזל״ .

 

2. אם נעצור ב-1, נוכל להוריד את הידיים ולומר לעצמנו: "כשיש טראומה, אין מה לעשות. כבר נכשלנו מההתחלה,  המכ״ם הובס, ההגנה הובסה, ויש לנו רק מה שהאמריקאים מכנים "damage control", בקרת נזקים.

שום דבר מזה. זה ב-"אנליזה סופית ואין סופית", אחד מהטקסטים המאוחרים שלו, מ-1937, שבו פרויד[4] כותב שדווקא בנוירוזה הטראומטית האנליזה מוצאת את היעילות הגדולה ביותר שלה. איך? כי במקרה כזה, כותב פרויד, הייתה זו החלטה של ​​הסובייקט, שניתן לבחון אותה מחדש. במילים אחרות: הייתה טראומה, אבל זה לא מרמז על הפסיביות של הסובייקט. להיפך, הייתה החלטה (פרויד רדיקלי כאן: אחריות בשום פנים ואופן לא נשללת מול משהו ממשי, ראה למשל ״הבחירה של הסובייקט בנוירוזה״), ואז, האנליזה מוצאת את האפקטיביות הגדולה ביותר שלה, שכן היא יכולה להזמין את הסובייקט לבדוק מחדש את החלטתו.

זה המקרה של אמה[5]: הטראומה המינית, שהתרחשה כשנכנסה לחנות בגיל 8, בפעם הראשונה, ונתקלה בבעל החנות שצחק וצבט אותה באיבר מינה, ולמרות זאת היא חזרה לחנות בפעם השנייה. היא גוערת בעצמה על שחזרה. זו תהיה טעות להאמין שהיא רוצה ״לפתות״ את בעל החנות, להתענג בפעם השנייה. זו דווקא הפעם השנייה שמעידה על הסובייקט: החזרה, המאפשרת לו לשקול מחדש את ההחלטה.

איזו החלטה? עבור אמה, הסינגולריות של ההתענגות שלה. אמה, האם תהיי מוכנה לקבל שיש "שקר ראשון" (פרויד), ושבסופו של דבר מדובר בהחלטה על הסינגולריות, על "ההבדל המוחלט״ שלך?

באופן כזה, ה-7 באוקטובר הוא קשר, הקשר המרכזי של רצועת מוביוס. יש תפנית כפולה, סביב החלק הבלתי ניתן לצמצום, לא על ידי שיח פוליטי, לא על ידי השיח של האחר, אלא של ה- a, שמזמין את ישראל לשקול מחדש, פעם נוספת. מלחמת העצמאות- 1948, מלחמת יום כיפור - 1973, מלחמת ששת הימים - 1967, 7 באוקטובר 2023. ישראל, תגידי לי ישראל: את רוצה מה שאת מתאווה לו? האם את מקבלת על עצמך לשרת את הקיום, עם כל מה שכרוך בלשאת את הקיום?

[1] Freud,S. Breuer, W.  ON THE PSYCHICAL MECHANISM OF HYSTERICALPHENOMENA: PRELIMINARY COMMUNICATION (1893) Standard Ed, Trad James Strachey, vol 2, p. 3.

[2] פרויד, ז ״מעבר לעקרון העונג. 1920, רסלינג, תל אביב, 2021, תרגום: רות גינסבורג, עמ' 79.  

[3] לאקאן ,19/2/1978. Mais nous savons tous, parce que tous nous inventons un truc pour combler le trou dans le Réel. Là où il n’y a pas de rapport sexuel, ça fait « troumatisme ». On invente ! On invente ce qu’on peut, bien sûr.

[4] פרויד, ז.״אנליזה סופית ואין סופית״. (1937). עם עובד, תל אביב, 2013, תרגום ערן רולניק: עמ׳ 204.

[5] Freud,S: Project for a scientific psychology”. (1895)., Standard Ed, Trad James Strachey, t 1, p 353.

לקריאה
מרקו מאואס - ماركو ماواس

לנצח את חמאס: בהימור של פסקל- פיקציה ריאליסטית

גלעד שליט : 1 כנגד 1000

אחרי 7 אוקטובר: 240 נגד מספר אין סופי

ה-EX- NIHILO , כוחו יש מאין של המסמן מאפשר לי "לתת מעבר לכול, לשים את האין סופי" על השולחן. אם היריב מסרב, אני מנצח. אם היריב מסכים, אני גם מנצח.

כאשר החיים על השולחן, מספרים רגילים, סופיים, לא תופסים אלא "מוות".

Given these values, the option of living as if 

 

פסקל כתב את ההימור שלו על פיסת נייר. לאקאן חזר לכך בסמינר שלו "D'un Autre à l’autre [1]". ממה מורכב ההימור הזה? אם אתה מהמר שאלוהים קיים, ואתה מנצח, אתה זוכה בחיי אינסוף. אם אתה מפסיד, אתה מאבד רק את החיים שלך, אחד. זה אינסופי מול אחד.

ההימור הזה חוזר ומופיע גם בסצנה בלתי נשכחת מתוך סרטם של האחים כהן "No country for old men". זה אותו הימור: המוכר, שהרוצח מכריח אותו להמר, יודע שההימור שלו הוא מוחלט, אפילו יותר מוחלט ממוות, שכן הרוצח אינו עונה על השאלה: "על מה אנחנו מהמרים?" "אתה זורק את המטבע", הגיב הרוצח בפשטות. אין לו אפשרות אחרת, הוא מהמר בצורה עיוורת.

ניתן להסדיר שיחות של משא ומתן על 240 בני הערובה של חמאס או במישור הסופי, או באינסופי.

ידו של חמאס על העליונה, חמאס שמהמר על מוות, על הכל המוחלט. כל אדם חי עבור ישראל מייצג את  240 בני הערובה, כל אחד הוא בו זמנית כולם, כולם חיים. עבור חמאס, אינסוף. בואו נראה: כל אחד הוא כול החיים עבור ישראל, אינסופי עבור חמאס. הזמן מעדיף את מי שמשאיר בצד את ההגדרה הסופית ומעמיד אותה לאינסופית.

איך ישראל, יכולה להמר על אינסוף אם כל אחד הוא "כולם" עבורנו, ואילו עבור חמאס, זה אינסופי, שכן כל אחד יכול לקיים או להפסיק את המשא ומתן לפי מה שהחמאס מחליט, לפי שתיקתו, לפי המסר שלו . מה שיפוענח או לא יפוענח בצד הישראלי ככאב אינסופי

בצד הישראלי כאב אינסופי. בצד של חמאס, המתמטיקאי האינסופי. איך לשרטט את ההימור?

הנה אפשרות: אני מציע, 240 בני הערובה, לא כנגד 1000 אסירים בישראל, ו-4 ימי הפסקת אש. במקום זאת, להפוך את כל ה- 240  ל"מספר אינסופי״ ,כלומר, להציב את 240 כמספר אינסופי. ה-240 נגד הכוח האינסופי של הניאנטיזציה, ה - EX NIHILO (יש מאין) של המסמן. שלום, עכשיו, נחתם, בנוכחות, כאן, בישראל, מול מנהיגי העולם: ארצות הברית, גרמניה, צרפת, ערב הסעודית, פלוס המדינות שרוצות להיכלל. הכל או כלום, די! אינסופי או כלום. השלום נתפס לא כשלווה של הפסקת האש, אלא ככוחו של האינסוף של ההימור, לצמצם את חמאס לכלום. שלום ירמז שעל חמאס לנטוש את קיומו השולי, להתקיים באור מלא, אבל להמר על קיומה, כמובן, לא (רק) של ישראל, אלא על קיומו של ההימור.

למרות שאפשרות זו נחשבת פיקציה, יש בידיה את הכוח לשרטט את מפת המציאות בצורה מציאותית יותר. מספרים שלמים, 240, 80, בכל הנוגע לחיים, אינם תופסים דבר מהחור של הקיום. הם מהמרים על חיים, בידיעה, אבוי! שהחיים אובדים, שכן אין מספר סופי שמסוגל לנקב את מציאות החיים. מציאות החיים, כדי לעלות על השולחן של ההימורים,  צריכה לחלץ ודאות מהמועקה.

ההימור הפסקליאני כולל את האין סוף וגם את הוודאות של המועקה.

״האין סופי או לא כלום״: לא מדובר בכוח פיזי אלא בכוח של המסמן.


[1] Lacan, J: “D'un Autre à l’autre", (1968-69),Paris, Seuil, 2006.

לקריאה

הרשמה לניוזלטר

Thank you! Your submission has been received!

Oops! Something went wrong while submitting the form